מה את אומרת?

אהבת אמת דיגיטלית לטיפוסים אנלוגים היא מים בים של פטאמורגנה. תמונות מרוטשות ושברי אמיתות תחביבים אקזוטיים לצד ספרי השראה הן מנות גורמה במסעדת שף פסבדו מציאותית הנמצאת במרחק מסך במעמקי הסמסונג.. המסך הוא בית בעולם של קוקה קולה.

בדידות גלקטית במסיבה וירטואלית. יחפה בטרנינג מהעשור הקודם במפגש בנות משולש עם החברות בלאדי מארי והאגן דאז על ספת איקאה בסלון מתרגלת החלקות נואשות על זכוכית של תקווה. הנייד רוטט “אמא”. 

“אין לי כוח  לחפירות עכשיו”.  מתעלמת  ולוקחת עוד כף קרם עוגיות וקוקוס מהמארז. 

מבעד לענני השיכר ומקווה הדמעות בקצה העין היא מבחינה בתמונת אבישי. ההוא שאהבה תמיד ולא העזה לומר זאת בקול מעולם. התמונה מנעוריו ובחיוך אי אפשר לטעות. “אולי בא הזמן, אולי נולדה הזדמנות? אני לבד והוא משים עצמו כפנוי אולי…???” עדכון אחרון חודשיים אחורה לא מרתיע אותה מלנסות ולהגיע אליו. מספר בירורים קצרים בקרב חברים וחברות משותפות מסגירים כי המידע אינו עדכני מכיוון שהוא מצא את אלוהים, הצמיח כיפה ונמצא במיקום לא ידוע.  החתונה בין הייאוש ליצירתיות  מובילה לאומץ או לאחיו התאום טיפשות. במצבה סברה כי בלאו הכי להפסיד אין לה מה,  שלחה חץ קופידוני והמתינה לשווא למענה שבושש מלהגיע. שעות אחר כך בראש הלום כאב וגוף שטוף זיעה היא הרימה עצמה מהספה ובדרך למקלחת סימסה לידיד החוקר את צפונות גופה שיגיע להפיג את הבדידות.

זה היה סוף שבוע שנמשך נצח. איוושת המקרר שהפיגה את השקט היית מתכתית וקרה מתמיד, ומה שגרם לגוף לפרוח לא גרם לראש לשמוח. שביזות יום א’ הקדימה להגיע ובפקקי תחילת השבוע המסורתיים תהתה לתוך חלל  הרכב “מעניין מה איתו?” קול נשי ומכיל מצידו השני של הסמסונג הסתייג  “מה חשבת שיקרה, הוא דוס, בטח עם שמונה עשרה ילדים נועל סנדלים תנכיות באיזה התנחלות ועובד בגינון או מקסימום קב”ט,  אין מצב קורה בינכם משהו, את חיה בלאלאלנד.” עת  נעלי העקב תקתקו שירם מן המעלית אל משרדה שבקצה המסדרון בבניין היי טק אופנתי, רטט הנייד, מספר חסום.

“כן”

“שלום, מה שלומך?”

“מי זה?”

“זה ששלחת לו את המספר הזה ביום חמישי.”

“אבישי??” לחשה בהיסוס.

“הוא ולא אחר”

“וואוו מה שלומך?”

“למה שלא תרדי לראות?”

“אתה פה???” שאגה כך שראשים הסתובבו

“למטה”

“אני באה”

ההמתנה למעלית בקומה האחת עשרה היית ארוכה מתמיד והירידה מורטת עצבים. מתודלקת באדרנלין  יצאה את המבואה אל המדרכה ותרה אנה ואנה בחפשה אחר אהוב נעוריה, משעינה לא צדה את אשר חיפשה, ניסתה להשיב שיחה אך לשווא. הרחוב המה כדרכו בימי ראשון משלל ההולכים היא פילטרה את חובשי הכיפה. ממול ואן חסידי צעק בשורתו כאשר על הגג רקדו מגודלי פיאות, ממול המתיקו סוד שני חובשי כיפה וצחקו. בחור בכיפה אשר המתין במעבר החציה וענה לתיאור פרי דמיונה נתפס ביד ימין הוא הישיר מבטו אליה

 “סליחה??? אנחנו מכירים??”

“אויי סליחה אני מתנצלת.”

“יחי מלך המשיח.” הגיש לה חב”דניק דף כרומו צבעוני.

“אבישי?”

“מי גבירתי?”

“אויי סליחה”

היא חצתה את הכביש אל הרכב הרועש והבינה כי איש מהם אינו עונה על הפרופיל המבוקש.

ייאוש, כך איבדה שוב את האהוב ואת הנעורים, וכל זה במחי מספר אחד חסום. את האדרנלין החליף תסכול, ושוב ההמתנה האינסופית למעלית אליה נכנסה בגפה מוקדם מהצפוי. עת נסגרו לאיטן באוטומטיות אדישה נכנסה יד שחורה אשר מנעה מפגשן ופתחה אותן לרווחה. “את יודעת מה הבעיה שלנו סיגלי, הבעיה שלנו היא המהירות האינסטנט הכל כאן ועכשיו. את השלום אנחנו רוצים עכשיו, את המשיח עכשיו, את האוכל מוכן כאן ועכשיו, את הכסף עכשיו. אהבה עכשיו, אבל לזמן יש את הזמן שלו.”

“אבישי???”

הוא חייך

“איזה כיף לראות אותך.” קפצה עליו ועצרה את עצמה.

“אויי סליחה”

“אין על מה”

“איפה היית?”

“שאלה גדולה. תמיד היו לך שאלות טובות.”

היא יצאה את המעלית והם פנו אל עבר בית הקפה הנמצא במבואת הבניין.

“ספר מה עבר עליך?”

“ספרי את.”

“טוב אתה יודע בת כמה אני אז אין טעם לשקר. אני גרושה כבר שתים עשרה שנה בלי ילדים. עובדת כאן למעלה כסמנכ”לית פיתוח עסקי. אין יותר מדי באמת … מה איתך? נראה כאילו אתה עברת…אוהווו”

“תרצו להזמין?”

“בשבילי הפוך ובשבילך אבישי?”

“מים”

“אצלי זה באמת אוהוו., עד לפני חמש עשרה שנה באמת הכול היה רגיל עמדתי להינשא היה לי עסק קטן למכשירי חשמל, לכאורה הכול כרגיל. אז אבי חלה ומסתבר שלהיות חולה קשה בארץ ומצריך הרבה כסף. כסף שלא היה לי. אחד הלקוחות שלי שמע אותי מדבר בטלפון והציע דרך מהירה לעשות כסף. אין דרך יפה להגיד את זה, אבל דובר על תרמית אשראי טלפונית שלימדו אותי לעשות. זה היה כל כך קל  שכל יום הייתי מוסיף למחזור עוד סדר גודל של חמש מאות שקל. בהמשך מינון התרופות עלה ומי שלא היה לו כסף לביטוח בוודאי לא היה לו כסף לתרופות. בשלב הזה גם תרמית האשראי לא הספיקה, אז בבוקר הייתי מגיעה לחנות מוכר קומקום בשישים ₪ עושה עוקץ טלפוני לעולים חדשים ולקשישים בעוד כמה מאות שקלים, הייתי מגיע הביתה נח קצת, ואז יוצא לעשות סיבוב מכירה של ‘אבקת קסמים.’ ככה כמה חודשים, כמעט שנה.”

“אתה אבישי היית סוחר סמים?”

“כן גם זו דרך לראות את זה אני מעדיף לחשוב שעשיתי את מה שצריך כדי להציל את אבא שלי. מסתבר שגם בזה מתקיימים שני תנאים. הראשון, שאפילו בתור סוחר סמים אתה צריך להיות בעל מקצוע, והשני שכמו תמיד הפזיזות מהשטן. באחד המשלוחים הוזמנתי לבית של בן 14 עליו הייתי אמור לקבל בונוס כפול כי  הוא קטין, ואני אז לא בחלתי בכלום. הקשתי על הדלת, פתח לי ילד, שאלתי אותו אם הוא אורן? הוא ענה שכן ונתתי לו את החבילה, הוא העביר לי כסף ומיד קפצו עליי סמויים של המשטרה. לא אלאה אותך בפרטים אבל זה נגמר בשש שנים בפנים, כמובן איבדתי את כולם בזמן הזה . אבא נפטר, החברה שהייתה לי לא רוצה להינשא לסוחר סמים, החברים שהיו לי קודם לכן לא רוצים להראות בחברת אסיר משוחרר רמאי ודילר, והחברים החדשים שלי חשבו שהלשנתי עליהם – אז במקרה הטוב הם התרחקו ממני ואחרים עדיין רוצים לסגור איתי חשבון. כשיצאתי לא חיכה לי כלום בחוץ. אף אחד לא רצה להעסיק אסיר משוחרר ש’ישב’ על עבירות מרמה וסמים. עזבי להעסיק, רגשית  לא יכולתי לגור בבית של אבא  שלי, להשכיר לי דירה לא רצו… כלום. ככה נשארתי לבד בעולם. המקום היחיד שקיבל אותי הוא הדת. יום אחד נמאס לי מכרתי את הבית של אבא שלי שמתי את מה שנשאר אחרי החובות בבנק,  קניתי חליפה שחורה ונסעתי לבית שמש. הם לא הכירו אותי ולא עניין אותם. למדתי בכולל, ניקיתי אותו  בתמורה לבית ואוכל. זה היה טוב לכולם להם זה פתר בעיה ולי זה בעיקר נתן שקט נפש אחרי שנים של סטרס.”

“ויש לך  כרטיס באתר שידוכים חילוני?”

“אם לומר לך את האמת זה התחיל מזה שחשבתי לעשות תרמית לנשים מיואשות. לכאלה שמחפשות נואשות את האושר שלהם בדמות האביר על הסוס הלבן. מה יותר פשוט מלפרסם תמונה מלפני שנים לקבל פניה להחליף בגדים וזהות לתת גוד טיים לעקוץ ואז לחזור לבגדי חרדי. הרי מי ידע, ביננו לחילוניים אין שום מושג על העולם הזה, ואף אחת גם לא תחפש שם.”

“וואוו אתה חתיכת חרא של הביוקר.”

“אחרי הפרסום וכמה פניות, הרגשתי שזה לחזור לשדה מוקשים שיצאתי ממנו, וקצת נמאס לי לשקר. לשקר לדתיים כאילו אני דתי, לשקר לנשים כאילו אני האביר על הסוס הלבן, לשקר לעצמי שאני כזה. נמאס!!”

“ובכל זאת אתה פה!! מספר לי את זה כי?? אתה חושב שאני עד כדי כך מיואשת?”

“אני אולי רמאי וסוחר סמים ולא מוסרי ובלתי נסבל אבל בטיפשות עוד לא הואשמתי, אם זה מה שהייתי רוצה הרי לא הייתי מספר לך את כל זה, נכון?”

“ובכל זאת??? אתה פה ואני פה כי…. מה?”

“השבוע החלפתי ארנק ממנו נפלה תמונה שלי עם אבא שלי, הוא ואני היינו שנים לבד בעולם. תמונה כזו תמימה של אבא ובן. שאלתי אותי איפה הילד הזה, והחלטתי למצוא אותו, באותו ערב את שלחת לי הודעה. החלטתי שזה  סימן מלמעלה. זה הזמן לפתוח דף חדש. יש לי קצת כסף בבנק אני עוד מעט הולך להוציא כסף, לקנות בגדים חילוניים, להתגלח לרכוש כרטיס טיסה ולעוף מפה לניו יורק, לבן דוד שלי עם חנות חשמל.”

“זה לא קצת פזיז? איפה כל העניין של כאן ועכשיו שדיברת עליו קודם.”

“אני אמרתי שאת היית רק הסימן, אבל זה התבשל כבר הרבה יותר מדיי זמן. זה תבשיל שאוטוטו מקדיח.”

“ואתה נפגש איתי כאן אחרי כמעט 20 שנה כדי לספר לי את זה?”

“לא, אני באתי לראות אם נשאר לך הזיק הזה בעיניים, הזיק הזה שרק אני רואה. “

“והוא נשאר?” היא שואלת ונוגעת בשיער מחוייכת כמו ילדה בת שש עשרה..

“ועוד איך!!”

“בנזונה….אתה תמיד עשית לי את זה.”

“הדדי”

“ובשביל זה באת?”

“לא!! אני באתי להציע לך לבוא איתי. את תעבדי בשלוחה האמריקאית שלכם ואני אצל בן דוד שלי בחנות, ‘והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה’ מה את אומרת?”