שונא מדים

כשעלינו במדרגות מגחכים בקול בס, בדיחות שוביניסטיות וברכיים רועדות, כולם הניחו לאן האוטובוס נוסע, אבל לא אף אחד לא ידע לאן הוא יוביל. היינו חבורה של בני שמונה עשרה שעושים דרכם במסע התבגרות ישראלי מילד למבוגר בתוך מנהרה שצבועה ירוק. התיישבנו בסדר רנדומלי כששק החששות המונח על הצוואר גדול משק הבגדים מונח לצדינו. מיד עם היציאה מישהו זרק בדיחה מבטים בוהים סימנו לו לשתוק. דממה מטובלת ברעש מנוע אוטובוס ישן ומלמולים בניחוח מדים.

מאחור מלמל מישהו במבטא ערבי, “אין לי כח לבני זונות כאן, אני לא רוצה להיות כאן, שונא מדים.” מאוחר יותר אדע כי קוראים לו ‘ברהים’ משמאלי ארבלי הוציא סידור. כדי להתנתק הצמדתי את הראש לשמשה הרצתי שירים של החיפושיות, ושיננתי את ההרכב של ליברפול. זה מה שהייתי עושה כל פעם שהיאוש פחות נוח והוודאות דופקת נפקדות.

נסיעה של כשעה הסתיימה בבלימת חרום לא ברורה בתוך חניון ריק. הדלת נפתחת “עופו למטה פדלאות, נו כבר זונות” צעק רב”ט קשוח ומגולח מדי. ירדנו מהאוטובוס למשמע גערות וצעקות זירוז. למטה המתין לנו בסיס הטירונים של קדום, שאם יש לגיהינום מעצב פנים – את הסטאז’ הוא עשה בקדום. עצים שיפלי צמרת צבועים לבן, עלים עפים ברוח חורפית ונוף חום פצוע מאוהלים מאובקים. נעמדנו בשלשות מאחור מילמל מישהו “זה לא המקום שלי, כוש אל אמא שלהם אני שונא אותם, ואני שונא מדים” ששש ענה לו השלישי, “דממה” שאג מ”כ שיכור כוח.

“חיילצ’יק מה המרחק לעץ ההוא וחזרה ?” שאל אותי הצעקן.

“בערך 100 מטר” עניתי

“עם התיקים עליכם, הייתם שם וחזרתם ב 8 שניות”

“זה בלתי אפשרי אמרתי לו. השיא העולמי ב100 מטר הוא 9.95 שניות, וכאן אתה רוצה שעוד נסתובב ובכלל כל זה עם התיק מלא ציוד, בלי בגדי ספורט, בלי מסלול רקורטן משובח, וחוץ מזה כולם פה כושר מת.”

“מצוין שכנעת אותי” חיוך שבע רצון ננסך על פניי עת הסתובבתי לחבריי החדשים כאומר “חבר’ה הכל בשליטה, אני כאן”. ואז משום מקום זה הגיע.

“קרל לואיס כאן שכנע אותי שהשיא העולמי הוא 9.95 ומכיוון שאני דוגל בשני עקרונות: הראשון מי שעובר אצלי הוא אלוף עולם, והשני שקשה באימונים קל בקרב, בגלל זה” הוא עלה שתי אוקטבות “בזכותו אתם תעשו את זה ב7 שניות ועל כל שניה יותר אתם תיתנו לי עשר שכיבות סמיכה.”

“אתה לא הבנת” אמרתי

“6 שניות הייתם שם וחזרתם זוז” בטרם הספקתי להגיב “סתום” צעק לי מישהו מאחור והתחלנו לרוץ. כך בילינו את השעות  עד רדת החשיכה. רצנו עם הציוד האישי כאשר היעד הוא לשבור את השיא העולמי, ועל כל כשלון בעמידה ביעד  אנחנו משלמים בשכיבות סמיכה. בין לבין הפכתי לחניך ‘הפופלארי’ בפלוגה.

לאוהל הגענו בלילה, ובמיטה לידי התמקם ‘ברהים’ בחור דרוזי גדל גוף.

“אני כבר מת לקבל נשק”

“למה?” שאלתי “מה אתה ממהר?”

“יש לי את הסיבות שלי.” חוסר ההכרות המבטא והתקופה המתוחה הלחיצו אותי. ניסיתי לפנות אל המפקדים ולהתריע אבל אני טירון מיניאק והם מפקדים ‘גדולים’, בכל זאת רב”טים!! אף אחד לא רצה להקשיב. למחרת בבוקר שאל אותי ברהים אם אני יודע מתי מקבלים נשק השבתי לו שזו הטירונות הראשונה שלי ואין לי מושג. התחושה הזו שמשהו רע הולך להתרחש  לא הניחה לי. ניסיתי לגשת למפקד ועדיין לא מצאתי אוזן קשבת. כך התרחשה שיגרה של ימים ספורים בהם בבוקר אנחנו פלוגה של “פרופילניקים” החמושה במשאפים, טיפות אף, ופטורים בשלל לקויות, רצה ומשתעלת משתעלת ורצה, ובין משאף לריצה בין כדורים אנטי אלרגנים לשכיבות סמיכה מנסה לשבור את השיא העולמי במאה מטר.  ביום הרביעי במסדר סיכום היום בין התנשפות להתנשמות, שלא לומר הנשמה, בישר לנו האיש שכולם אוהבים לשנוא, סמל המחלקה זנזורי – יש לי זין אחד לחברה שלי וזין אחד בשבילכם – נפש פואטית– כי מחר מגיע היום הגדול בו אנחנו מקבלים נשק. מיד הסתובבתי להביט בברהים וראיתי מבט מזוגג. כלום. לא עווית לא לחץ לא חיוך, כלום,  אותי חוסר התגובה הזו הלחיץ. עם סיום המסדר הרהבתי עוז ואשכרה פניתי ישירות לזנזורי ישירות. הוא היה כל כך המום מהאומץ ומהעובדה שלא פניתי אליו דרך הצינורות המקובלים כלומר פניה לחניך תורן, שמנצל את השעה המוקצת לו ביום להעלות סוגיות שמטרידות את הטירונים למ”כ, ואחרי הפניה למ”כ סוגיות כבדות המשקל ביותר מגיעות לפתחו של המפקד העליון הלא הוא זנזורי סמל המחלקה.

“הסמל” פתחתי בקול מתנצל, “אפשר שניה איתך?”

“שמעת פרפרה” הוא פנה למ”כ “קרל לואיס רוצה איתי שיחה, מה אתה אומר? אולי יש עוד איזה שיא עולמי שפיספסנו? כן לואיס?”

“הסמל, אני קצת מוטרד.”

“שמעת פרפרה קרל לואיס מוטרד? איזה מילים שמעת? מוטרד!! הוא לא דואג! הוא לא חושב! הוא מוטרד!!!, היו לנו כאן הרבה טירונים מיניאקים אבל טירון מוטרד עוד לא היה לנו – משורר. כן לואיס?”

“מהרגע שהגענו לכאן ברהים מחכה לרגע שנקבל נשק, ואנ’לא יודע זה קצת מטריד….כלומר זה …מוזר לא? אני חושש,,, כלומר חושד….ז’תומרת חושב שיכול להתרחש משהו לא טוב כשהוא יקבל את הנשק.”

“שמעת פרפרה ביום הוא קרל לואיס בלילה הוא שרלוק הולמס. ולמי הוא דואג ? לערבי!!  איזה טירון מיניאק מוכשר יש לנו, זכינו…(צחוק מלגלג, שינוי אינטונציה לשאגה) שעתיים ביציאה שרלוק.”

יום שלם של ריצות שכיבות סמיכה פזצ”טות משאפים טיפות מסוגים שונים וטירטורים מחלקתיים כאשר אני מקבל טיפול מיוחד וקרוב במיוחד. בשעות אחר הצהריים עושים לנו מסדר חגיגי. הופעה אחידה כולם בשרוולים מקופלים בקור של פברואר בהרי השומרון.

“הנשק הוא החברה שלכם אתם לא עוזבים אותו ביום וישנים איתו בלילה, והמחסנית, המחסנית היא האיפור שלה ורק כשהחברה שלכם נקיה ומאופרת אפשר ל’תפעל’ אותה.” נבח איש הניואנסים והפוליטיקלי קורקט זנזורי. המבט שלי לא יכל לעזוב את ברהים והוא – ספינקס!!  משם הולכים למטווח בפעם הראשונה. הסבר ראשון על הנשק רעש שלא דומה לשום דבר ששמענו בסרטים,  וצחנה של אבק שריפה מטובל בזיעה. ירי של 12 כדורים למטרה ערטילאית החזרת כדורים למחסנית וחזרה לאוהלים והתארגנות לשינה.

אני מתארגן  והעיניים שלי על המרחק בין ברהים לנשק. והוא בדממה מוחלטת כאשר כל שאר המיניאקים באוהל נסערים מהחוויה המאצ’ואיסטית שחווינו היום, ולא שותקים עד לכיבוי אורות.

סערות פברואר בהרי השומרון סוערות במיוחד הרוח רועשת והאוויר קפוא. בתוך אוהל פרוץ שק השינה הוא מבצר. שתיים עשרים ושבע בלילה אני מתעורר ובמיטה על ידי ברהים חסר. לחץ. אני קם בניגוד להוראות  נועל נעליים ולא שורך יוצא מהאוהל מחפש את ברהים במבט ולא מאתר.  פתאום בתוך דממת הלילה נשמעת ירייה וזעקת ‘איי’. בשניות כל הבסיס על הרגליים…בלגן…כאוס. כולם רצים לעבר השירותים משם נשמעה הירייה. לנו לא נותנים להתקרב. אני סורק את השטח בעיניים ולא רואה את זנזורי. דקות אחר כך פורסים אלונקה שני מ”כים המ”מ והמ”פ מוציאים את איברהים צורח מכאבים כאשר כף רגלו מרוסקת מכדור שהוא ירה בעצמו. מהאלונקה  מתפתל מכאבים היית שניה שמבטנו הצטלבו .

בבוקר לאחר לילה חסר שינה  כונסנו כל הטירונים ברחבת המסדרים סיפרו לנו שברהים עבר ניתוח בלילה והוא מרגיש יותר טוב. חיפשתי את זנזורי ולא מצאתי. עד סיום הטירונות לא ראינו את שניהם. לא את זנזורי ולא את ברהים. השמועות אמרו כי ברהים חיסל את זנזורי בשירותים ואחרי שפיזרו אותנו פינו את גופתו.

 

כמעט שלושים שנה אחר כך ליל פברואר קודר  בדיקת רישיונות ביציאה מאיילון, אני עומד בצד הדרך מוציא את הארנק מכין את המסמכים.

“רישיונות בבקשה”

מהאופנוע שנעצר לפניי מתקדמת דמות באיטיות לעבר הרכב ופונה לשוטר

“כפרה שחרר אותי אני בלחץ…”

“קרל לואיס?” אחרי שלושים שנה עדיין השילוב של הקול עם הטקסט גרם לי להרים עיניים בציפייה.

“ברהים? אתה ?

“וואללה אני..”

אני יוצא מהרכב…מתחבקים. הוא לוחש לי באוזן “אני עדיין שונא מדים כושאלמא שלהם.”

“שמע אני חייב לשאול אותך משהו לפני שממשיכים, באותו יום אתה חיסלת את זנזורי, כי לא ראינו אותו מאז?”

“זנזורי בנזונה לא חיסלתי אותו למרות שהיה מגיע לו. אתם לא ראיתם אותו כי הוא לא היה בבסיס הוא ברח. מהחקירה הסתבר שפעם- פעמיים בשבוע הוא היה לוקח את הרכב של המ.פ אומר שהוא יוצא לפטרול באזור, וכולם חשבו איזה ‘ מורעל’ , כשאני יריתי לעצמי ברגל פעם ראשונה חיפשו אותו ואז התגלה שבמקום לעשות פטרול הוא נסע לזונות באזור כפר סבא. ככה הרגתי שלוש ציפורים במכה, יצאתי מהצבא, הפכתי להיות נכה צה”ל והכנסתי את זנזורי לכלא, יש יותר מארס טורקי מזה?”

“מה שהכי הורג אותי, זה שהיו שם כל כך הרבה מפקדים וקב”נים חיילים ומה לא? ואף אחד לא ראה שאני מתמוטט פסיכולוגית.”

“עזוב.. עברו הרבה שנים מאז שחרר את זה…”

“קשה לשחרר כשאתה לוקח איתך תזכורת כזאת כל החיים” מצביע על הרגל.

שיחה קצרה החלפת טלפונים חיבוק, הוא צולע לעבר האופנוע,  אני חוזר לרכב נועץ עיניים בשמשה הקדמית מזמזם שיר של הביטלס ומשנן את ההרכב של ליברפול.