הדרך ארצה

החלון הלונדוני של רועי טיפטף כהרגלו. הוא הביט החוצה אל העיר המאפירה לעת ערב וגמל בנפשו לשוב ארצה. שום דבר לא שווה את הבדידות, לא הכסף, לא הוויסקי, הבטחת העתיד ואפילו לא הטלוויזיה או הכדורגל. דרך ארוכה עבר מ”המכולת של משה”, עד לעולם הגדול הצבוע בירוק דולרי ומריח כמו שאנל הוא עבר עד עכשיו, אך זהו הגיע הרגע. “אם לא עכשיו אימתי” שינן לעצמו כל הדרך אל הטלפון הזמין כרטיס כיוון אחד לונדון תל אביב  חודש קדימה. אחרי הכל הוא צריך לסגור כאן חיים שלמים בטרם יתפנה לשוב אל המקום הדובר את שפת אימו. פיטורים חפוזים וקנס לא מבוטל על הפרת חוזה טרום מועדו של דירה קטנה באזור הביקוש היו מכשולים אותם נכון לעבור בטרם יממש תשוקתו.

עוצמת הלמות הלב היו חזקות מכדי לאפשר שינה.  שתי כוסות ג’יימסון וחצי נומבון לא איפשרו יותר מנימנום קליל אשר נקטע מיד עם ההנמכה לקראת הנחיתה. אל בית אימו הצנוע בישוב הדרומי מוכה אבטלה הגיע בשמש ישראלית קופחת של אמצע אוגוסט. הוא נכנס בצעד בוטח פתח את שער הכניסה החורק וצעד לאיטו בשביל הגישה העקלתוני משער הכניסה בואכה דלת הכניסה למבנה. הדלת הנעולה באופן חריג השאירה לו פנאי להשתחרר מהבלייזר המחויט, מהעניבה כבר נפתר בטיסה. דפיקות בדלת והתרגשות גדולה. צעדים כבדים מתקדמים באיטיות אל הדלת.

“מי שם?” נשמע קולה המבוגר של עליזה אימו.

“אני אמא ”  צעקת שמחה נשמעה מבעד לדלת הנעולה שעד מהרה נפתחה לכל צהלולים של אישה אחת שמחה במיוחד.

“מה את עושה כאן יא איבני?”

“חזרתי הביתה אמא”

“למה? מה יש לך כאן? פה אין כלום חוץ משמש ו….כלום, אפילו הירוק כאן צהוב”

“רציתי הביתה אמא. נמאס לי חו”ל, נמאס לי לדבר שפה לא שלי, בארץ לא שלי, ואת כל זה בלי לראות אותך.”

“ומה תעשה כאן?”

“בינתיים יש לי מספיק כסף, נראה”

חודשיים של שינה על ספה בסלון של אמא ופגישות מרגשות עם חברי ילדות ונופים מפעם מסתיימים בשכירת וילה יקרה בקצה השני של הישוב בו גדל. ריהוט יוקרה אירופאי לצלילי זוהר ארגוב הפכו אותו לגרוש המבוקש בדרום. אלכוהול משובח מכונית יוקרה וקסם אישי,  הוכחו בפעם המי יודע כמה כי הם מרשם מנצח, אבל גם מרשמים מנצחים כדאי לדעת לעבד כך שלא יקדיחו.

השמועה כי חזר ארצה פשטה כמו שמועה בדבר טרף קל בלהקת דגי פרינייה. מסיבות עתירות אלכוהול ועזרי שמחה אחרים הפכו לחלק מסדר היום היישובי למורת רוחה של עליזה אימו.

כאשר הבינה כי אין בכוחה לשנות את הלך הרוח השולט בפרי חלציה, פנתה לאהבת נעוריו, רחל, גרושתו אשר סירבה להתמכר לחלום עת קיבל את החוזה החלומי בחברת ההימורים האינטרנטית שמקום מושבה בעיר בה הייאוש יותר נוח.

רחל, שנוכח הבושה עברה אל המקום הרחוק ביותר שמצאה על המפה, אל הצפון הרחוק, קיבלה את הטלפון מעליזה בפליאה.

“הוא חזר?”

“יא בינתי את יודעת אני אוהבת אותך כמו הבת שלי, אני כל מה שיש לי זה רועי, אין לי עוד ילדים ובעלי משה אללה ירחמו מנוחתו עדן מסתכל עלינו מהשמיים. אני רוצה את הכוחות שלך, את תצילי את רועי מעצמו, הוא איבד את הדרך. ‘כסף יסנוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים’. “

“ואני? אני מכולם יכולה לשנות אותו? אותי הוא הרי עזב לטובת כסף גדול נשים ומותרות של אירופה.”

“רק את יכולה, כפרעליק, כי כשמישהו מאבד את הדרך, הוא צריך למצוא מורה דרך שהוא סומך עליו, ואחרי כל מה שהוא עבר את עדיין המשענת שלו, אחרי הכל אתם ביחד מכיתה ד’.”

בפני רבים רחל יכלה לעמוד אך תחינותיה של עליזה לא היו מן הסוג מהם יכלה להתעלם. שני אוטובוסים אחר כך היא כבר ניצבת בגפה מול דלת יוקרה רחבה וגבוהה, נושמת עמוק לוחשת לעצמה תפילת שמע, ומקישה עליה בהיסוס. הדלת נפתחת לקולות צחוק מצידה השני ניצבת בחורה טובת מראה בטוניקה ותחתונים מתנדנדת מאבקה או אלכוהול ומריחה מעישון המזמינה אותה פנימה.

שולחן סלוני מלא פיצוחים וכל טוב לצד כרטיסי אשראי מאובקים ובקבוקי שיכר ריקים למחצה מקדמים את פניה. מהמדרגות שמול  דלת הכניסה היא מזהה זוג רגליים מוכרות יורד מטה בחלוק ונעלי בית. ועוד זוג רגלי אישה יחפות וחשופות צמוד אליו.

“רועי?”

“ראאחל? מה את עושה כאן?”

“מה אני עושה? מה אתה עושה? תראה איך זה נראה? מה אתה מנהל כאן בורדל? השתגעת? אני חיה ליד כרמיאל בגלל הבושות שעשית לנו כשעזבת ככה בלי להגיד כלום, אבל עכשיו אני אצטרך לגור בירח. אתה לא מתבייש. תעיף מפה את כל השרמוטות האלה ותחזור להיות  רועי המתוק שלא היה לו כסף למתנה ביומולדת שמונה עשרה שלי והביא לי פרחים מהגינה בכניסה לישוב.” היא התקרבה אליו בעיניים רטובות סטרה לו בעוצמה ועזבה כלעומת שבאה. שתיקה מביכה שלטה בחלל אבל את הפיכחון החליפה הטיפה המרה בריח מתקתק של עונג רגעי.

“אי אפשר עליו עליזה אי אפשר אני מצטערת הוא לא שומע לאף אחד בטח לו לי.” השאירה הודעה במשיבון.

שלושה שבועות אחרי אותו ביקור החרידה את השלווה המדברית כותרת עיתון אחת “פרשת האוליגרך הסמים והקטינות.” תוכן הידיעה חשף עולם של תאוות יצר אסורה לצד עינוגים מאלחשים אחרים. תמונתו של גיבור הפרשה טושטשה אך זהותו מוכרת לכל. המשפט היה יקר צבעוני ומלא בדימויים גרפים לא מחמיאים, לפחות לא בעיני בית המשפט. עסקת טיעון דחוקה העמידה אישה פשוטה אחת המעידה עדות אופי בטיעונים לעונש.

“יא ראבי אדוני בית המשפט, בעלי משה מנוחתו עדן, מזל שהוא מת ולא רואה אותו. הוא משה לא היה מושכל ולא יודע לעשות עסקים, אבל הוא היה איש ירא שמיים הוא ידע את התפילה בעל פה ומניח תפילין כל בוקר לפני שהיה הולך למכולת שלנו. שם הוא היה מעסיק את עיסאם, אותו אימצנו כמו ילד, כי ראינו שאם לא אנחנו הוא יוצא לפשע. הוא לא היה בבית ספר ואם לא משה, זכר צדיק לברכה, לא היה נותן לו מקום עבודה הוא כל הזמן היה ברחובות ומי יודע איזה דברים היה עושה. היום אחרי שלושים וחמש שנה כמעט כשמשה כבר חמש עשרה שנה לא איתנו עיסאם לקח את המכולת ועושה שם חיל. רועי תמיד היה הילד החכם המכולת תמיד הייתה קטנה עליו הוא רצה לראות עולם וכסף גדול. אני חסכתי מהפה שלי כדי לתת לו חוגים ואוניברסיטה וכל מה שהוא רצה. אחרי שקיבל את כל מה היה צריך החליט שישראל קטנה עליו ועזב, לאנגליה. אחרי עשר שנים הוא חזר לארץ כבודו בית המשפט לא אותו ילד. הוא השיג את היעד אבל איבד את הדרך. עשה כסף אבל שכח דרך ארץ. אז אם יש מישהו להעניש אדוני זה אותי, את האמא ששכחה את הכלל הראשון של ‘חוסך שיבטו שונא בנו’, את האמא שחשבה שכל מה שהילד רוצה אני צריכה לתת לו, את האמא שרבה עם האבא כדי שיתן לילד עוד חוג במקום שיעשה שיניים לעצמו. אותי כבודו צריך להעניש ולא את התינוק שנשבה. אבל אותי תעניש בלאו הכי כאשר תעניש אותו, אז תעניש אותו אדוני ותעניש אותו חזק לא רק כי מגיע לו, ולא רק כי מגיע לי, תעניש אותו חזק כדי שילמד, ותעשה את מה שאני לא הצלחתי לעשות אדון כבודו תעשה לו ‘ חוסך שיבטו שונא בנו’, ואתה יא איבני, אני תמיד אמא שלך, וכשתצא אני אחכה לך עם המפרום שאתה אוהב. אלוהים איתך.”

חמש שנים אחר כך על הקופה ב”מכולת של משה” בסיומו של יום עבודה עיסאם מסדר את המחסן רועי סוגר קופה.

“תביא לי שיבאס.”

“אנחנו לא מוכרים אלכוהול לקטינים.”

“יאללה תביא כבר מה אתה עושה פוזות.”

“אנחנו לא מוכרים אלכוהול לקטינים.”

“באתי דווקא אליך כי אתה מבין עניין, אחי תביא שיבאס.”

“אני לא אחיך ודווקא בגלל שאני מבין עניין אני לא נותן לך שיבאס.”

“באמא אני חייב לעוף מהחור הזה לחו”ל.”