אין הברכה מצויה אלא בסמוי מן העין

אין הברכה מצויה אלא בסמוי מן העין

ארז היה הילד השביעי במשפחה בת אחת עשרה נפשות. מרובת ילדים קראו להן כותרות העיתון – ברחוב קראו להן עמך. משפחה פשוטה שרואה סרט בערבית ביום שישי קצת לפני הקידוש, ועל קיר הסלון מעל המזנון תלויה תמונת “הילד הבוכה”. אמא שרה עוזרת בית ואבא שמואל שיפוצניק, זה בתוספת הקצבה מביטוח לאומי הספיק לשים לחם על השולחן אבל לא הרבה יותר,  אבל לו – לארז – זה לא הספיק. הוא תמיד רצה יותר. בכל פעם שנושא החוסר היה עולה ברטינותיו  לאמור “למה להם יש ולנו אין?” היה אבא שמואל מניח יד אוהבת על כתפו ולוחש לו בערבית השגורה בפיהם.” יא איבני אין הברכה מצויה אלא בסמוי מן העין”.

גיל הטיפש עשרה שלו תפס את שמואל ושרה לא מוכנים. מיד לאחר חגי תשרי החליט ארז כי בית הספר לא מקדם אותו בחיים ועל מנת להתקדם הוא צריך לעבוד. מדי בוקר לבש את התלבושת האחידה אך במקום להגיע אל בית הספר הגיע אל הקפה של צ’יקו בשוק, שם הניח בצד את התיק והחל לערוך שולחנות ולשטוף כלים. כל יום בשעה קבועה נתבקש להיות מלצר לעת מצוא “קפג’י” בלשון השוק, ולהביא מגש של קפה ומתוקים אל ה’חמארה’ ( ‘מאורה’ בה שותים קפה אלכוהול ומהמרים) הסמוכה שם ישבו אנשים אפופי עשן ליד שולחנות עם ערימת שטרות גבוה במיוחד. כך המנהג הפך קבוע יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום. שיגרע!!!

הדרך לכסף גדול עוברת דרך תא קטן

באחד הימים שאל אותו ראובן, מהפרצופים המוכרים במקום, “תגיד ילד כמה אתה מרוויח ביום?” כאשר ארז ענה החזיר לו ראובן בשאלה “אתה רוצה להרוויח שכר של שבוע בשעה? ”  “ברורר” ענה ארז ללא היסוס. מה אתה רוצה שאני אעשה בשעה שתשלם לי כמו שבוע?”  “שתביא לי חבילה”. “אין בעיה”  ענה. משומקום נזרקו מפתחות של טוסטוס ופתק עם כתובת בבת ים משם יש לאסוף את החבילה. “וואוו” חשב לעצמו “גם שכר של שבוע וגם טוסטוס הנה זה קורה”. לאחר שעה חזר עם שקית ניילון בתוכה משהו שעטוף בנייר עיתון. הוא הגיש אותה לראובן שהעביר לו את  הכסף הביט בו ושאל אם ירצה לעבוד אצלו על בסיס קבוע ממחר? לאיש לא היה ספק מה תהיה התשובה של הנער המתלהב. הוא ניגש לצ’יקו החזיר לו את מגש הקפה הוריד את הסינר והכריז “צ’יקו אני סיימתי לעבוד כאן, ממחר אני עובד בשביל כסף גדול אצל ראובן.”  “ילד, אתה כמו בן שלי ואני אומר לך שהדרך לכסף גדול עוברת דרך תא קטן”. אבל נעורים הם מפקד משוגע, וארז אמנם שמע אך לא הקשיב.

לאחר חודש כבר רכש עגיל יהלום קטן וגידל ציפורן על זרת יד שמאל, הוא הסתובב עם טוסטוס וסיגל לעצמו מניירות של נובו ריש צעיר.  רק על מנת להגשים את אשר פינטז כל חייו עבר ל”סיבוב דאווין” עם הטוסטוס החדש בסיום יום לימודים בסמוך לתחנת האוטובוס בה המתינו חבריו לשוב הביתה, רק בכדי שיראו, סיבוב “שופוני”. הבעיה היחידה בעובדה שכולם יודעים היא …שכולם יודעים.

באחד מימי אמצע נובמבר הגיע שמואל הביתה מהעבודה מלוכלך ועייף,  נכנס וראה פרצוף לא מוכר על ספת הסלון כאשר לידו שרה מליטה פניה בידיה.

“שמיל, הבחור הזה מהמשטרה ויש לו משהו להגיד לך.”

“אדוני אנחנו תפסנו את ארז מוכר סם מסוג קוקאין לילדים בסמוך לבית הספר בו הוא אמור ללמוד.”

“ארז הבן שלי אתה בטוח? יש כאן טעות, לא יכול להיות !!” 


“אדוני אנחנו בטוחים”


“יש לכם טעות, מה פתאום הבן שלי מוכר סמים! בבית של שרה ושמואל אין דבר כזה. אצלנו מחנכים למצוות ומעשים טובים אצלנו אין סוחרי סמים חס וחלילה. ארז שלי לומד בבית הספר.”

“אדוני ארז לא פקד את ספסל הלימודים מזה חודשיים וחצי.”

“אתה בטוח שזה ארז שלי, יש כאן איזה טעות”

כאן הוציא קצין המשטרה תמונות המתעדות את הפשע והניח אותן על השולחן.

“כאלב איבנל כאלב” (כלב בן כלב) פלט שמואל.  קרע את חולצתו ושאג “אין לי בן” הוא ניגש אל חדר השינה הביא מזרון מכוסה בסדין, עם הסדין כיסה את הטלוויזיה ואת המזרון הצמיד לקיר והתיישב מובס.

“אדוני ארז קטין עכשיו הוא צריך אותך יותר עכשיו מתמיד”

“אדוני השוטר תודה רבה לך אתה עשית את העבודה שלך ועכשיו אני יושב שבעה, מהיום אין לי בן שקוראים לו ארז.”

הטיעונים לעונש

שלושה חודשים לאחר מכן בשלב הטיעונים לעונש הגיע פעם אחת יחידה שמואל אל בית המשפט וביקש לדבר ביחידות ולו לרגע במסדרון עם הסנגור הציבורי שמונה לבנו.

“הבר מינן המנוול הזה שאתה מגן עליו גדל אצלי בבית, אני מבקש ממך שתגיד לשופט שיתן לו את העונש הכי חמור שיש בחוק על העבירה שעשה . בבית של שרה ושמואל לא מגדלים סוחרי סמים.”

“אדוני תבין אין לי כל יכולת להענות לבקשתך , אני מגן עליו.”

“תגיד לשופט שאבא שלו אמר שאלה מנוולים אלה, רק בוגדים יותר גרועים מהם. שיתן לו  את העונש הכי חמור.”

“אדוני אני מצטער.”

“אללה יאחדאק” (אלוהים יקח אותך)הפטיר לעברו והלך.

בית המשפט מצא בהכרעת הדין, כי שיווי המשקל בין העובדה כי זו לו עבירה ראשונה ובין העובדה שהעבירה חמורה  עובר בעונש מאסר במתקן כליאה לנוער של שלוש שנים.

את שלוש השנים הבאות העביר בבדידות מזהרת. הטלפונים הביתה נתקלו בצליל חיוג מונוטוני מהר יותר משנענו, ושעות ביקור שלמות ישב לבד בחדר הביקורים והביט בכמיהה בדלת הכניסה, כמיהה שנותרה טרוקה. בשלוש השנים הללו החלה הרווחה לפקוד את בית הוריו. לא רק פה אחד פחות להאכיל אלא גם עסק השיפוצים הלך והתרחב נוכח זכייה במכרז ממשלתי גדול, ואחוזי הנכות שהוכרו לשלמה בעקבות פגיעת השמיעה ממנה סבל עלו לאחר בדיקה שגרתית, כל אלה הפכו את הקושי מעט יותר נוח.

עם סיום ריצוי המאסר נעלמו עקבותיו של ארז. שמועה עקשנית טענה כי הוא עזב את הארץ אל ארץ הדוד סם והפך גם הוא לנפולת של נמושות, ואילו שמועה אחרת טענה כי הוא חי בכפר ערבי באזור הצפון.

“משמומקן” (לא יכול להיות)

תשעה ירחים לאחר שחרורו יושבת שרה לבדה מול המקלט כאשר מר טלוויזיה בכבודו ובעצמו, חיים יבין, מכריז כי נתפסה חוליית טרור שאספה מודיעין בצפון על מנת לפגע. תמונותיהן של שמונה עצורים אזוקים עטורים בזקן וחמושים בכפיות עברו על המסך  “משמומקן” (לא יכול להיות) צעקה “שמואל שמואל הד’ה ארז”(זה ארז)  הצביעה על המסך. שמואל הגיע וכיבה את המכשיר “מה זה קשור אלינו? לנו אין ילד שקוראים לו ארז, היה לנו פעם אבל ישבנו עליו שבעה. וחייאת אללה גידלנו שמונה ילדים ונחש.” הם עלו על יצועם והתהיות לא הרפו. הטלוויזיה כובתה אך המחשבות רק נדלקו, והם מתהפכים חסרי מנוח במיטתם. בשעה 2:24 בדיוק נשמעו דפיקות נמרצות בדלת, בפיג’מת פסים מפלנל הוא קם כאילו המתין לדפיקות הללו “רק רגע ” קרא, כאשר שרה ניגשה אל הילדים וציוותה עליהם להישאר בחדרים. מבחוץ נשמע קולם הנמרץ של כפכפי איקס מגומי מתקרבים אל הדלת.

“שלום אדוני זה גידי, זו הילה, ואני אורן משרות הביטחון הכללי”

“אני יודע למה באתם, אבל אין לי בן כזה היה לי פעם וישבתי עליו שבעה מצידי אתם יכולים לשחוט אותו ואם אין לכם מי שיעשה את זה אני מוכן לשחוט אותו בעצמי. כאלב איבנל כאלב אני נלחמתי בשביל המדינה הזו, והוא,  בשביל כמה לירות מוכר אותה שימות!! אני לא הולך לבזבז על הזבל הזה עוד שניה.”

” אדוני תן לנו בבקשה דקה מזמנך. זה קצת יותר מורכב מזה”

” תפדל כנסו… קפה? “

” לא תודה. “

” נו דברו חבר’ה כי מחר על הסובוח (בוקר) יש לי יציקת בטון”

“אדוני אנחנו רוצים לספר לך סיפור. ארז היה מאוד בודד במתקן ולאט לאט הוא התחבר לקבוצת סוחרי סמים בני מיעוטים מהצפון. “

” מתאים לו” מילמל שמואל

” אויי ואבוי” יללה שרה.


“אנחנו עקבנו אחרי המתרחש בשקט עד שיום אחד הוא ביקש פגישה עם קצין המודיעין. שם, דיווח כי הם רוצים לגייס אותו לארגון פחע”י לטובת איסוף מודיעין בשלב הראשון. הוא הרי עונה לכל הקריטריונים: ישראלי, מזרחי דובר ערבית, בעל הכרות עם דמויות קלות לסחיטה בתמורה למנת סם. הוא ביקש הנחיות מה לעשות? ואנחנו נתנו לו הנחיות אותן ביצע בהקפדה יתירה. אט אט הוא צבר מעמד בארגון וכשמועד שחרורו התקרב ביקשנו כי ימשיך את העבודה לטובת השירות. הוא הסכים ובתנאי שתשלומי הקצבה של המשפחה יוכפלו ואתה שמואל תקבל מכרז טוב שיאפשר קיום בכבוד, וכך אכן עשינו. לפני כשנה  הוא עבר לגור בצפון והפך בורג מרכזי בארגון. נוכח העובדה כי לא היה לו לאן לצאת הנוכחות המתמדת שלו בכפר יצרה אמינות מוחלטת לסיפור הכיסוי. כשהשירות  הגיע למסקנה כי המשימה הושלמה עצרנו את כל ההתארגנות שתכננה כאן לא רק איסוף מודיעין אלא גם פיגועים רבי נפגעים. ” 


שרה ושמואל החלו לבכות לעיני ילדיהם שהגיחו מהחדרים.

“אז מה בעצם באתם להגיד לנו? ” 
“אנחנו באנו לכאן להזמין אתכם לטקס שעורך ראש השירות בנוכחות השר על מנת להעניק תעודת הוקרה לארז על פועלו. אגב, היחידים שביקש להזמין הם ההורים והאחים למרות שיכל להזמין את כל מי שרצה.”

“למה רק אותנו? “

“גם  אנחנו שאלנו ‘למה הצימצום’? ולנו הוא ענה שאין הברכה מצויה אלא בסמוי מן העין.”