מה את אומרת?(2)

אלה היו שבועיים ימים של שיכרון חושים. מגורים משותפים וחיים כזוג כפי שהיא לא חוותה שנים קודם לכן. כל הטוב הזה התכנס לכדי החלטה בלתי נמנעת. ומשם הכל נעשה בחופזה העמדת הדירה להשכרה מכירת התכולה ובעיקר שיחה טעונה עם אמא, שם כובסה כביסה מלוכלכת של שנים דמעות נמהלו בזעם וכאב התמזג עם געגוע.

“סיגלי את עוזבת כאן הכול!! את כל מה שבנית,  מתפטרת מהעבודה עוזבת קריירה מצליחה עבור סוחר סמים מורשע? את נורמאלית?? את מכירה אותו שבועיים ימים??”

“אני נוסעת לחיות בארה”ב עם האיש שאני אוהבת, ואני מכירה אותו כבר כמעט עשרים שנה למה את אף פעם לא מבינה מה אני אומרת לך.” הסתובבה וטרקה את הדלת.

היא חזרה לביתה נסערת שם המתין אבישי עם כוסית מרטיני וחיוך. “אל תדאגי בייבי יהיה בסדר היא תתרגל, תתייחסי אליה בסלחנות קשה לה להתרגל לרעיון שאת לא תהיי כאן, ועוד זה שאת נוסעת לחיות בחו”ל עם עבריין, דווקא אני מבין אותה. סבלנות מותק סבלנות.”

“איך אתה מבין את כל העולם כל הזמן, זה מעצבן אותי שאתה כזה מקסים.”

“זה לא קשור לקסם מותק זה קשור לניסיון חיים, במקומות שאני הייתי יודעים להעריך דאגה ונאמנות.” את שיחת הנפש הזו קוטע רינגטון של משינה. אבישי עונה, היא ניגשת להביא את הנס קפה מהמטבח, אבישי מרצין פנים.

“די נו זה לא אמיתי” הוא שואג ביאוש כשהוא מנתק. “זה היה איתן מארה”ב ממתין לי כרטיס מחר בבוקר ללונדון ומשם למיאמי לתערוכה של יומיים ומשם אני אחזור לניו יורק ואפגוש אותך שם.”

“מה?!?! אני לא אטוס איתך מחר בערב לניו יורק?”

“לא מותק מבאס הא?”

“אני לא אוכל אפילו ללוות אותך לשדה, לא נעים לי אני מגיעה מחר עם כיבוד לעבודה כדי להפרד מכולם ומחכים לי עם כיבוד ומתנות פרידה.”

“עזבי בייבי בואי נבלה את הלילה ביחד ונדאג למחר – מחר. את תגיעי לניו יורק איתן ימתין לך בשדה התעופה הוא יקח אותך לדירה שלנו עם המזוודות, שלך ושלי כי אין טעם שאקח מזוודה שלמה לתערוכה של יומיים במיאמי, את תתמקמי ואני אגיע אחרי יומיים ממיאמי עם דובי כמו שאת אוהבת. אבל בינתיים….” הוא כורע ברך שולף טבעת נועץ בה מבט מעריץ ומצהיר “מוכנה להיות האישה שלי?” ?”בטח בטח אהוב שלי בטח!!” היא מושיטה ידה ומרימה אותו מהרצפה ונושקת לו בלהט. לילה סוער מסתיים באגלי זיעה ושיער סתור. היא מתלבשת לעבודה והוא מתארגן לטיסה. פרידה חפוזה על מפתן הבית לשתי מוניות נפרדות האחת לעתיד אמריקאי והשנייה לעבר ישראלי. “כל הסיפור שבעים ושתיים שעות מותק.”

“אני כבר מתגעגעת”

“גם אני”

את שיחתם קוטע אחראי צוות ניקיון המגיע עם חבריו לצוות, דליים מגבים אקונומיקה ומגוון חומרי ניקוי וריסוס. הפרעה פרוזאית של סצנה פרידה הוליוודית צלצול השקמה מהמציאות.

הוא נעלם במרצדס לבנה חבושה מגבעת צהובה והיא עושה דרכה אל המקום שהיה לה לבית בשמונה השנים האחרונות. גופה במזרח אך ליבה בסוף מערב.

נאום עוטף של הבוס על כמה היא חשובה ונאום מרגש שלה עד כמה החברה הייתה לה לבית, ועד כמה היא מודה על הזכות, ועל ההזדמנות. הרמת כוסית הקשת זכוכית בזכוכית ושיחות חולין לבביות נמשכות כשעה מעל המצופה. סיגל יורדת אל המונית הממתינה לה ובודקת הודעות. “כבר מתגעגע” – מחייכת בסיפוק. את השעות עד לצ’ק אין בערב היא מעבירה בין בית אמא שעדיין מנסה לשווא להניא אותה מההחלטה לבין קפה עם חברות שמתרפקות על הרומנטיקה והטבעת. פרידות נרגשות מלוחות מדמעות ומרירות מכעס מובילות אותה אל דלפקי אל על בערבו של יום. שילוח המזוודות קבלת מקום ליד החלון בקידמת המטוס ומבטים אחרונים אל עברה המתרחק עת היא נעלמת במדרגות הנעות מעלה. בביקורת הדרכונים היא עומדת נרגשת, הפקידה נועצת בה מבט חודר, “לניו יורק, היא אומרת בגאווה מבלי שנשאלה. משם אל מכשירי השיקוף והנה היא כבר כמעט ….

נגיעה קלה בכתף ימין וחצי סיבוב

“סליחה גבירתי את מוכנה לבוא איתי.?”

“מי את?”

“אני דורית מהבטחון ואני מבקשת שתגיעי איתי לחדר הבידוק.”

שניות מאוחר יותר היא מוצאת עצמה בחדר מבודד לבד בהמתנה מתוחה. “סליחה אני לא רוצה לאחר לטיסה שלי” היא צועקת לחלל הריק, ואין איש משיב.

עוד עשר דקות של נצח ושאול עוברים עד שנכנסים לחדר זוג, גבר ואישה הלבושים אזרחי.

“נעים מאוד סיגל אני סהר וזאת עתליה למה את כאן את יודעת?”

“אין לי מושג”

“בטוח?”

“לגמרי בטוח, רגע אולי יש בעיה עם הויזה?”

סבל קטן קומה ומוצק מכניס פנימה שתי מזוודות מוכרות.  

 “פתחי בבקשה את המזוודה”

“אני לא רוצה לקלקל את האריזה עד שהצלחתי להכניס הכל”

“גבירתי פתחי בבקשה את המזוודה האפורה.”

“אהה זו המזוודה של אבישי” היא מתכופפת אל מזוודת סמסונייט קשיחה, היא פותחת אותה על הרצפה ומביטה בסהר ועתליה בסקרנות. סהר מתכופף ומוציא בעדינות את שכבת הבגדים הראשונה טומן ידו פנימה חותך את הביטנה וחושף תחתית כפולה עמודה שקיות עם כדורים ואבקות. “מה זה לדעתך?”

“בן של זונה זה של אבישי”

“מי זה אבישי?”

“אבישי זינגר החבר שלי הוא טס הבוקר ללונדון בדרך למיאמי ומחרתיים אני צריכה לפגוש אותו בניו יורק, הנה זה הטלפון שלו, אבל הוא עכשיו במטוס” סהר לוקח את הנייד מידה ניגש אל המחשב הנייד הניצב בקצה החדר ומתקתק דבר מה, היא מחליפה זיעה בדמעות.

“סיגל, על הטיסה ללונדון מהבוקר לא היה אף אחד שעונה לשם אבישי זינגר, והמספר ששלח לך את ההודעות שייך לקשישה דמנטית שנמצאת במוסד סיעודי מזה חמש שנים.”

“אם תיתן לי את הנייד אני אראה לך את התמונה שלו באתר…. אויי הוא מחק אותה. לכו אליי לדירה תמצאו טביעות אצבעות שלו בכל מקום, גרנו ביחד….אויי הכנסנו צוות ניקיון ומכרנו את כל הציוד….מנוול הוא חשב על הכל.”

“אני רק נראה מטומטם אבל אל תתבלבלי את צפויה לעונש מאסר של שנים למרות שאין לך עבר פלילי, האבישי זינגר שאת מנסה לרמוז עליו לא “ישב” שש  אלא שלוש עשרה שנים על עבירות מרמה אלימות וסחר בסמים, אבל הוא השתחרר מהכלא יצא לבלגיה לפני שנתיים ומאז לא חזר לארץ, מקורות שלנו מוסרים כי הוא נטמע בקהילת סוחרי היהלומים היהודית המקומית, וסביר להניח שגם שם הוא עושה מצוות.”

“זה לא יכול להיות אני הייתי איתו ואני מכירה אותו כמעט עשרים שנה אתה לא תגיד לי מי זה אבישי. רגע כשאתה אומר את זה כשנפגשנו הוא היה לבוש כחרדי באמת. יכול להיות שהוא הסתנן ארצה, בלי לעבור ביקורת דרכונים?”

” שום דבר לא יפליא אותי, בכל מקרה יש לך זכות  לטלפון אחד.” סהר ועתליה יוצאים מהחדר המסוייד לבן ומשאירים אותה עם טלפון לחצנים מיושן ומטונף  לבד.

היא מחייגת למספר היחיד שלא ישפוט אותה

“אמא את לא מאמינה ……..”