השלום במלחמה

זה היה בשבוע שעבר, הירידה לאיילון ממחלף השלום היית עמוסה כהרגלה, בפניה שמאלה הרמזור מיאן להתחלף, המזגן הזיע קשות כדי לצנן את הטאבון המשתעל שנהגתי בו. ברדיו החליף “הללויה” של לאונרד כהן את “רק אני מרוב אהבה שותק” של יוסי בנאי. מכוניות מסביב ציפצפו כאילו נהגיהם מתוגמלים על פי דציבל רעש מונפק, ואני ישבתי בדממה. האדום העיקש סרב לפנות מקומו ומבט מיקרי לרכב שלימיני מצא גבר גדול מזוקן בשנות השישים לחייו ממרר בבכי. האיש לבד ברכב ובוכה את עצמו לדעת. נעצתי בו מבטים כפי שתמיד אמרו לילדים מחונכים שאסור,  פשוט לא יכלתי להוריד ממנו את העיניים, התמגנטתי. מה יכול להביא גבר בגיל הזה להזיל מפל של דמעות כשהוא לבד ברכב ? בעצם במציאות חיינו חשבתי לעצמי מה מבין כל הסיבות שיש לבכות גורמת דווקא לו דווקא עכשיו לשחרר הכל ולהמליח  את יומו?

הסקרנות לא נתנה לי מנוח, ובתוך התנועה העומדת, הורדתי את החלון שליד הנהג וסימנתי לו להוריד את שלו, להפתעתי הוא נעתר. ” מה קורה אחי? אפשר לעזור? ” הוא הביט בי כבוי “לא” השיב בלקוניות והעלה את החלון למצבו ההתחלתי. ציפצפתי לו שוב ” אני חייב לדבר איתך ” נפלט לי בלי תיכנון מוקדם ובלי שום ידיעה מה אני אומר לו.
“איתי?” הוא ענה בספקנות, ” כן אחי מכל העולם איתך!!” “אנחנו מכירים?”  ” לא,  ודווקא בגלל זה חשוב שנדבר”  ” טוב,” הוא ענה ” נעמוד בטרמפיאדה אחרי הרמזור.” מיד לאחר הרמזור עמדנו שנינו ועברתי מהרכב שלי לשלו.

“מה קורה?” אני שואל ” דבר אליי”

לפני שנתיים הגיע אליי הבן שלי החליט להתגייס. אמרתי לו שלהתגייס אצלנו זה מחוץ לתחום, אנחנו שומרים על עם ישראל דרך לימוד תורה, וכל אחד עושה מה שהוא יכול. מפה לשם התפתח ויכוח שהפך להיות יותר ויותר סוער, והסתיים בזה שהוא אורז תיק מראה לי את הגב  וטורק את הדלת. אני עומד שם כולי צונאמי של כעס ועצבים,  ריבקי אישתי ממול בפינת החדר מאחוריה מציצים ארבעה ילדים מפוחדים באבא המוטרף מכעס שלהם. היא מביטה בי כמו שמעולם לא הביטה בי

‘עוף מפה, עוף!! עד שהוא לא חוזר אתה לא נכנס לבית הזה’ יצאתי מהבית לשלושה ימים ישנתי ברכב בחניון של איקיאה בראשון. ומיד לפני שחרית הייתי מגיע לאזור בית הכנסת ומתחיל את היום בשחרית, כאילו הכל בסדר. אחרי שלושה ימים נשברתי. רציתי לראות את ריבקי והילדים לדבר איתה לחבק אותם, הגעתי הביית, והבית ריק ריבקי והילדים נסעו להורים שלה בניו ג’רזי, נסעו ולא חזרו. ככה בן אחד בצבא, אישתי והילדים בניו ג’רזי ואף אחד מהם לא מסכים לדבר איתי.

לאט לאט השמועה שיש לי בן חיל ואישתי והילדים עזבו אותי עושה לה כנפיים, וכשאני אומר ‘לאט לאט’ אני מתכוון יומיים. עובר שבוע וכבר אף אחד בקהילה לא מדבר איתי, ‘נשמות טובות’  הוציאו שמועה שבגדתי בה עם גבר ” משכב זוייכר”, אני ?  , לא מיני לא מקצתי. אני מבין שבקהילה שלי כולל ההורים והאחים אני גמור, אבל קורה עוד משהו, גם לי נגמר מהקהילה ומאורח החיים התובעני שהיא מכתיבה. אין ברירה אני עוזב את הדירה מוריד את מדי הפינגווין שם ציצית , כיפה סרוגה, והופך ממורה בכויילל לשומר בבית ספר, גר בדירה שכורה בדרום תל אביב עם שישה סודאנים.

שנתיים אני לא שומע כלום לא מריבקי, לא מארבעת הילדים ולא משלומי שכבר חייל ותיק.  תחילת המלחמה אני בבית כנסת בדרום תל אביב, שחרית,  לפני שאני הולך לעבודה , הטלפון רוטט לי בכיס, ואני בתפילה לא עונה, לא יעזור לאף אחד כלום, אני רק רואה שמדובר במספר שאני לא מכיר. ואז רטט של הודעה. התפילה מסתיימת ובנייד מחכה הודעה: ‘ אבא יש מלחמה וזה נראה לי יותר חשוב מהכל עכשיו. אתה לימדת אותי שאם יש מלחמה בין שינאה וכעס לאהבה אז אהבה תנצח, אז הנה האהבה שלי אליך מנצחת את הכעס בינינו ואני מתקשר לומר לך שאני אוהב אותך. אני נכנס לעזה, לוקחים מאיתנו את הניידים ואני לא אוכל לתקשר איתך אז שתדע שאני אהבתי אוהב ואוהב אותך תמיד גם בכעסים ביניינו אני מקווה שאתה שומע את ההודעה ובפעם הבאה לא תסנן אותי. אוהב אותך אבא.” אתה מבין? אני לא דיברתי עם הבן שלי כדי לדבר עם אלוהים, יש יותר מטומטם מזה? עוברים שבע עשרה יום וקצין העיר  דופק לי בדלת.

זה פרק אותי, בכיתי צעקתי קיללתי קרעתי בגדים התפרעתי כל כך שעד שהשותפים שלי לדירה נתנו לי חומר כדי שארגע.  לריבקי והילדים צה”ל הגיע אבל היא לא הייתה מוכנה להסתכן ולהגיע לכאן עם כל הטילים. ככה הגעתי לחלקה הצבאית יחיד מהמשפחה, אני והפלוגה שלו, שמאז הם משפחה שניה שלי, פלוגה שכולם ילדים שלי.  ישבתי שבעה לבד בחדר בבית שכולם בו גויים בלי שאף אחד יבקר אותי.

 סיימתי את השבעה העפתי את הכיפה והציצית הלכתי לדפוק תראש בברים תל אביבים מהר מאוד נגמר הכסף לברים אז קניתי בקהוקי עראק ורוקנתי אותם, ככה בלי אוכל בלי כלום במקום קפה של בוקר-  ערק.  אתה מבין שלא עברו חודשיים וגם מהעבודה העיפו אותי כי אף אחד לא רוצה שומר חמוש בבית ספר שהוא גם אלכוהוליסט.  כשאין עבודה אז גם אין כסף לשכר דירה והחברים הגויים שלי משלמים עבורי חודשיים אבל גם הם לא מסוגלים יותר ומשם אני עובר לרכב, ומתחיל לעבוד בעבודות מזדמנות, מה אגיד לך? חי בקושי ישן, ושוב ישן בדירת עובדים זרים אבל לא מתלונן, תודה לאל.”

“או קיי אבל למה אתה בוכה?”

“” אתמול בערב אני יורד על עראק אשכוליות, כמו כל ערב כדי להרדם, פתאום הטלפון רוטט. אני בטוח שזה הרצל הבעל בית שלי, אני לא רוצה לענות כי אני יודע שטוב מהשיחות האלה לא יוצא, אבל בגלל הנדר שנדרתי אחרי ששלמה נהרג שאין טלפון שאני לא עונה לו – עניתי.
“אבא, זה ינקי, אני ב JFK בדרך לארץ ואני חייב לראות אותך,”

“בטח, בטח,  חמודי מתי אתה נוחת?” הוא מספיק לתת לי מספר טיסה והשיחה מתנתקת. כולי מאושר, ‘הנה הילד גילה את האמת ורוצה להתאחד עם אבא שלו, הנה המזל מתהפך , הנה סופסוף טוויסט טוב בעלילה. ‘ נחמה פורתא אתה יודע…. מההתרגשות והלחץ אני לא ישן בלילה אפילו הסטלה לא מרדימה אותי. התרגשות שהוא מגיע ולחץ איפה אני משכן אותו? לילה בלי שינה אני פונה לבאבו השותף שלי לדירה מסביר לו את המצב והוא זורם איתי אומר לי ‘ אני ושני האחים שלי נשן שבוע אצל החברה שלי בבת ים עד שתתארגן שישן אצלי בחדר.’ הכי גבר בעולם.

“לפני שלוש שעות אני מקבל הודעת טקסט מריבקי , פעם ראשונה אחרי שנתיים, ‘ ינקי בדרך אליך הוא רוצה להתגייס וחשוב לו לקבל ממך את ברכת הדרך.’

 בדרך לנתב”ג חצי שעה לפני הנחיתה אני שאיבדתי את כל עולמי בגלל הצבא, בגלל המלחמה,  ועכשיו כל מי שאני מכיר  זה הצבא והפלוגה של שלמה, מה אני עושה ? מה אני אומר לו?”  והוא שוב ממרר בבכי.

מהכיסא שליד הנהג אני רוכן אליו ואנחנו מתחבקים חיבוק עז כתף החולצה הימנית של שנינו נרטבת. לי – אין מה להגיד לו.

מבטינו המליחים מצטלבים ושוב חיבוק קרוב וחזק. דממת מוות. אנחנו משתחררים מהקשר נפרדים במבט, אני מסתובב לדלת מושך את ידית הפתיחה פעמיים עד שהדלת מואילה לציית,  הדלת פתוחה לרווחה, רגל ימין כבר בחוץ והגב אל הנהג

“אחי” הוא אומר חרש בארומת עראק, הסתובבתי
“תודה” לא התאפקתי חיבקתי אותו שוב
“על מה?” בקול רועד שאלתי
“שהקשבת, זה לא קרה לי כבר מעל שנתיים,”
“תהיה חזק אחי אתה מדהים.”

יצאתי מהסובארו המקרטעת, אוטובוס של השאטל לחניון החינמי כבר צפר בעצבים מאחור. האיש הגדול עם הזקן נסע והשאיר שובל של פיח אחריו, בלי לומר לי אפילו את שמו, ואני נעמדתי אחרי הטרמפיאדה באמצע יום עבודה עצרתי הכל כדי להתקשר לילדים ולומר להם דבר אחד  “ילד, אני אוהב אותך.”