הבלוג של גיל

הבית ההוא בפינת רחוב הערמונים עמד שם לא גמור, בלוקים חשופים מחוברים בכמויות מלט לא אחידות. קומה אחת על חול מעורבב בצואת כלבים שקיות במבה משומשות וקונדומים קרועים המצפינים סודם בחול. מסיום הרחוב הסלול עד הבית עצמו סימנו שיחים קוצניים ויבשים להחריד את הדרך אל דלת הכניסה הגדולה והשבורה. מאות מטרים בודדים שהפרידו בין ציביליזציה לפרא, בין מציאות לפנטזיה, בין חיים שוקקים לדממת מוות. בין משחקי ילדות לפחד מצמית. בין תמימות למקום שרגל של ילד לא דרכה בו.

ילדים הם התסריטאים הכי טובים. במשך ילדות שלמה בנינו תילי תילים של ספקולציות . רונן השמן אמר שזה בית של רוחות רפאים כי פעם רצחו שם מישהו והרוח שלו עוד נמצאת שם, ללי המשוגע טען כי בלילות החשוכים מגיעים לשם מחבלים שמתכננים פיגועים או פריצות בשכונה, וכל פעם שהיית פריצה הוא היה מכנס אותנו בקצה הרחוב ואומר לנו "אתם רואים, זה הכל משם" . סיגל איפור ואחיה מאיר ההומו תמיד אמרו שיש שם סוטי מין שהמשטרה מבודדת אותם שם וזה בכוונה רחוק ממקום שיש בו אנשים רגילים. ומוטי מראדונה, טען בתוקף שיש שם אנשים מהחלל שיוצאים רק בלילות גשומים במיוחד כשאין אף אחד ברחוב כדי לאסוף מידע איך אפשר לחסל את האנושות. ויש עוד כמה בתים כאלה בעולם, ככה הוא קרא באינציקלופדיה.

ביום האחרון של כיתה ו חזרנו שלושה מבית ספר, גדי שלומי ואני. שלומי ואני חזרנו שפופים ובין קללות על המורות ש"שונאות אותנו" ומשפטי חשש מ"מה יגידו בבית", גדי היה מרוצה מהתעודה ומזה שסופסוף אבא שלו יהיה מרוצה כי הוא קיבל טוב מאוד בהתעמלות וזה מוכיח שהוא גבר. משומקום פתאום הוא הכריז "היום בערב אני הולך לבית של רוחות הרפאים בקצה הרחוב." "השתגעת? אתה דפוק? אסור להסתובב שם, יהרגו אותך, או שיקרה לך משהו נורא." אמרנו לו. " מי יעשה לי משהו? יש לי חגורה צהובה בג'ודו ויש לי טוב מאוד בהתעמלות, תאמינו לי לאף אחד לא כדאי להתעסק איתי, וגם לפני שבוע הרמתי את הקניות שאמא הביאה מהמכולת לבד." אנחנו הגבנו בזלזול "בסדר בסדר…" כי למען האמת היינו כל כך עסוקים בלמצוא תירוצים להורים למה התעודה שלנו נראית כמו פלייליסט של יום הזכרון, שיחררנו.

אותו יום עשר ארבעים ושש בערב, אחרי "מבט" אחרי מקלחת ואחרי הנזיפות על הפלייליסט של יום הזכרון, עם כל המשפטים הקבועים " יש לך פוטנציאל, חבל" "אין לך טוסיק לשבת" , "אין יותר לרדת למטה לפני שיעורי בית." ירדנו למטה אחי ואני להביא מהאוטו של אבא את האבטיחים שקנה אצל אמנון הירקן, ובגלל שהמכולה של אלי השיפוצניק שעבד אצלנו עמדה בחניה שלו הוא חנה ברחוב הראשי די רחוק מהבית. אחי בגינס כחול וטי שירט לבן ואני במכנסי כחול צהוב של מכבי עם חולצה של מיקי מאוס צועדים במורד הרחוב השקט ומתווכחים מי יותר טוב ברקוביץ' לייבוביץ' או חיים זלוטיקמן. מרחוק דמות מוכרת רצה לעברנו באמוק, ככל שהיא מתקרבת אנחנו מזהים את גדי ממרר בבכי, מרושל, בחולצה קרועה מכנסיים חצי מופשלות עם כתם ענק של פיפי בחזית, שרק ריח הוודקה מהחולצה היה חזק מריח השתן שבמכנסיים. רגל שמאל יחפה רצה במהירות של רגל ימין הנעולה בנעל פומה חדשה שנרכשה זה עתה כבונוס על התעודה. "גדי, גדי" קראנו לו שנינו הוא לא עצר ולא הביט אחור, נכנס לאחת הכניסות של הבניינים כדי לחסל את קשר העין ביניינו. אני שידעתי מאיפה הוא חזר השתתקתי ורעדתי כולי. המופע של שיא הפחד.

את הלילה ההוא העברתי ללא שינה ולמחרת מיד סיפרתי לשלומי מה ראיתי, מיד לאחר מכן החלטנו שני דברים, הראשון הולכים לראות את גדי והשני לא מספרים את זה לעולם. כשהלכנו לגדי אמא שלו אמרה שהוא ישן אחר כך שהוא לא בבית ואחר כך שהוא נסע לדודה שלו בצפון, ואנחנו ידענו שאין לו דודה בצפון. כשקראנו לו מלמטה הוא לא ענה כל החופש הגדול. ליום הראשון של כיתה ז הוא לא הגיע וכשחזרנו מבית ספר שלומי ואני עברנו ליד הבית שלו כדי לקרוא לו ראינו משאיות גדולות שמעמיסות את הבית שלו ונוסעות למקום אחר. שאלנו את אמא של גדי מה קורה והיא ענתה " לא להפריע עכשיו ילדים." עלתה למשאית ניגבה דמעה ונסעה. מאז לא ראינו את גדי.

ארבעים שנה אחר כך, אני מצורף לקבוצת וואצאפ בלי להשאל והכותרת שלה "חוזרים לשכונה" , ובהודעת הפתיחה אומרת מנהלת הקבוצה כי עכשיו אחרי שהעולם עבר קורונה וחוזר לנורמליות זה בדיוק הזמן לעשות אירוע של מסיבת מחזור נוסטלגית לילדות שהיית לנו ולא תהיה לילדים שלנו. חודשיים של עבודה מאומצת מסתיימות באירוע בבית פרטי מפואר של סיגי איפור. בשיאו של הערב היא מושיבה את כולנו בישיבה מזרחית ואומרת "אנחנו קצת יותר מדי אנשים בשביל 'אמת או חובה' אנחנו נעשה סיבוב של אמת בין כולם, כלומר כל אחד יגיד סוד מהילדות שרק אחרי 40 שנה אפשר לומר. זה יכול להיות אהבות נסתרות רכילויות טינופים הכל.

מושיקו התחיל, ואמר שהוא היה מאוהב בסיגי אבל אף פעם לא הבין למה היא מאופרת, ועוד יותר למה אחיה תמיד מאופר. אחר כך דיברה נדיה ואמרה שהיא תמיד התביישה במבטא הרוסי שלה, ואני, אני!!! גמלתי אותה מהבושה הזו כשפעם במריבה אמרתי לה שיש לה שפם, ומאז במקום להתבייש במבטא היא התביישה בגלל השפם. אז הגיע תורו של רונן השמן שאמר שבתור ילד הוא היה בולמי לא מאובחן והצחוקים על המשקל עלו לו בשנים של טיפול. "אם כבר טיפול" פתחה סיגי את תורה " אני רוצה לומר דבר לא פשוט אני מאז הצבא לא הגעתי לשכונה, לא אני ולא מאיר אחי. במשך ילדות שלמה אמא איפרה אותנו אחרי שאבא היה מרביץ לנו, מקלל אותנו בקול עמוס עשן סיגריות, הוא כעס על הכל על התעודה, על זה שאני בכורה, על זה שאני מחייכת, על זה שמאיר נמוך, על זה שהוא בן, על זה שאנחנו לא אוהבים אותן תוכניות טלוויזיה על הכל. ומוזר ככל שזה ישמע היא איפרה אותנו כדי שנראה נורמטיבים." בשלב הזה מאיר אחיה קם בוכה ונעלם בחדר. ללי המשוגע סיפר שבמשך ילדות שלימה הוא צעק וכולם חשבו שהוא משוגע אבל בעצם הוא לא שמע טוב, בצבא רופא היחידה עלה על זה ואחרי שהתאימו לו מכשיר הוא החל לדבר בדציבלים מקובלים. מוטי מראדונה אמר שכולם חשבו שהוא יהיה כדורגלן בגלל המהירות והקורדינציה שלו , אבל מאז ומתמיד התשוקה האמיתית שלו הייתה בלט והאימונים בחדר סגור בבלט סייעו לו במגרש וזו טעות של הטבע שהיום הוא סוכן ביטוח. ערב מרתק וטעון הסתיים בסיביבות 4 בבוקר. בדרך החוצה ממש ליד המכונית נעמדנו שלושתינו שלומי גדי ואני, אחרי עוד כמה השלמות רגילות על כל השנים שעברו, שלומי משומקום שואל את גדי, " תגיד שנים אני הולך עם הסיפור הזה שנכנסת בלילה לבית הרפאים יצאת ממנו בוכה ובלחץ ומאז לא ראינו אותך, מה הסיפור?"

"בגלל הסיפור הזה אני רווק שחי באטלנטה לבד כמו דג מלוח במים מתוקים. המטפל שלי קורא לזה פוסט טראומה, הדיבוק שלי. ולדעתו אני צריך לחזור למקום כדי לשחרר את זה, "מה הבעיה?' אני אומר לו "מחר שלושתינו שם?" שתים עשרה שעות אחר כך שלוש מכוניות חדשות מגיעות לשכונה חונות בין הבניין של מושיקו לבין זה של סיגי איפור הקרוב לסוף הדרך המכוסה אספלט, במקום בו הזמן עצר מלכת. הבית עדין חונה על חול והלבנים אותן לבנים אם כי דונה שהזקינו במעט, הדרך אליהן מלאה בשיחים קוצניים ויבשים להחריד. דוממנו מנועים יצאנו מהרכב. גדי בגוף רועד וקול שבור אומר לנו " בבית הזה קבורה הילדות שלי, ונגזלה ממני התמימות." אנחנו מניחים לו יד על הכתף ונותנים לו לפרוק. הוא מעיף מהכתפיים שלו את החיבוק שלנו פונה אל תא המטען מוציא שלוש אלות בייסבול מחלק אלה לכל אחד. "אחי עברו 40 שנה" "בשבילי לא עברו 40 דקות, והוא עוד חופשי מאז" הוא משיב. ניגש לתא הכפפות מוציא סכין קפיצית, מזיז את כיסא הנהג ושולף מתחתיו אקדח תופי. אנחנו בדממה נדרכים.

צועדים כשלושמאות מטרים בצעידה איטית חמושים באלות כמו סצנה מסרט על חבורת לוחמים. במהלכה גדי לא מפסיק לבכות ומתאר לנו התעללות סדיסטית בעלת אופי מיני אותה חווה כשהוא כלוא על ידי פסיכופט בבית הלא גמור ברחוב הערמונים. וכל מה שהוא זוכר מלבד הכאב הפיסי וההשפלה הוא אמירה אחת " את ילדה את ילדה" שחוזרת כמו מנטרה. הגענו לדלת השבורה בכניסה נשמנו עמוק חיבקנו את גדי ונכנסנו דרוכים. אחרי סיבוב קל בזוהמה וערימות האשפה הקונדומים והבאנגים המחטים ובקבוקי באלכוהול הריקים מצאנו נעל פומה שמאלית הפוכה על צידה שהציפה את גדי אף יותר. לקחנו את הנעל ויצאנו החוצה בדרכנו חזרה לרכב. שלושה גברים בגילאי חמישים פוסעים בדממה דומעת מהילדות לעבר רכבים חדשים. נעמדנו ליד המכונית בשקט, אוחזים בשלוש אלות ונעל פומה בת למעלה מארבעים. שש דקות של שקט נצחי מופרות בקריאה מלאה בניקוטין מהקומה השניה ממש מהחדר של מאיר ההומו " נו ילדה באת לקחת את הנעל." גדי שמט את האלה והנעל התרסק על הרצפה השתין על עצמו והתכנס לתנוחה עוברית לקול צחוקו המרושע של השטן מקומה שניה. שלומי רצה לרוץ ולפוצץ לו את הפרצוף, אבל במקום התקשרנו למשטרה.