מונה ליזה בבייבי דול

אלה היו ימים של כמעט, ושנים של כאילו, פטומורגנה של מציאות. התחושה הזו שהנה עשית את זה כבשת את ההר- התחושה הזו – היא הויאגרה של הדימוי העצמית העומד ניצב על אוורסט. ואז בדיוק ברגע הזה שאתה שם כף רגל חקרנית על פסגת האוורסט מנסה להתבשם מאוויר פסגות, אתה מתמתח בגאווה נושא עיניך אל ההרים ורואה שהאוורסט הזה הוא לכל היותר הגלבוע, והפסגה הזו שהייתה תכלית כל השקעת משאביך הופכת לעוד שלב סתמי בסולם האין סופי שפסגתו נמצאת הרבה מעל אופק הראיה שלך, ובמקום שמרחק בינך לבין פסגת הסולם יתקצר אתה מזדקן. כוחותיך כלים לאיטם, והטיפוס הופך מכביד יותר ויותר. מכביד עד בלתי נסבל, ובשלב מסויים אתה עוצר כי אתה לא מוצא טעם בטיפוס, ומעדיף לשמור כוחות לעמידה על השלב אליו הגעתה במעלה הטיפוס. ולפתע יש לך פנאי להביט סביב להנות מהריח להביט בסיפוק מטה לראות מה הספקת, לנתח לחשוב ולנשום בעיקר לנשום, ונזכר שלא עשית את זה כבר עשרות שנים, ומבין, מה מבין? מרגיש עד עצמות כפות הרגליים עד כמה זה היה חסר לך, וכמה הסטגנציה הזו יכולה להיות מהנה. כן לינוויל, ככה בתוך הלבד בבית קטן בבת ים בכיסא גלגלים עטוף בשמיכה כדי לחסוך בחימום עם עוזר פיליפיני שלא יודע מילה עברית גם שם בתוך המציאות הכי גרועה שיכלת לדמיין את עצמך, גם שם אתה חושב שאתה מוצא אגלי טל של נחמה .

ואז, יום אחד אתה בוהה בטלוויזיה בעוד מהדורת אקטואליה של מלחמה ואתה כבר לא מבין אם אנחנו מנצחים או מפסידים, מי החברים ומי האוייבים שלנו, אתה יודע רק דבר שמלחמה זה חרא ואיך שהיא לא תתפרץ דבר אחד בטוח-זה יסריח. ככה בתוך מבוכה מצחינה פתאום מתייפחת מול המצלמה היחידה שאי פעם הרגשת חיבור אליה. והיא יפה כמו היום הראשון שנפגשתם בתואר הראשון. אתה מביט ולא מאמין -מישל טל, ההיא שהייתה המכתוב שלך, שכולם ידעו שאתם המכתוב אחד של השניה. כולם חוץ מכם. החברות שלה, החברים שלך – כולם, חוץ ממכם. אתה יודע מה? אם כבר פתוח אז פתוח, גם אתם ידעתם אבל היא הייתה ביישנית מדי ואתה טמבל. אתה מביט במרקע ופניה חרושות הקמטים עדיין עושים לך את הפרפרים ההם בבטן, הפרפרים שלא נתנו לך להבין את החומר באומנות פלסטית העירו אותך בלילה והרדימו אותך בהליכה לכיתה. כולם רואים סבתא ואתה רואה מונה ליזה בבייבי דול.

מישל עומדת מול מנחה בגיל הנכדה שאולי יש לה מאחוריה בית הרוס מטיל קרקע קרקע, בעיניים כבויות ורטובות היא מספידה את ביתה החד הורית ושתי בנותיה אביטל והילה שמצאו את מותן מתחת להריסות הבית. דור שני לחד הוריות. הלב שלך בוכה איתה אבל מצד שני מתמלא תקוה ופנטזיה, והגוף, הגוף- הוא רק רוצה לערסל אותה, לשים את הראש שלה על הכתף שלך ולתת למעיין הדמעות שלה לגלוש לך על הכתף. אתה מבין שאתה נמלה שבמשך שנים דישדשה בגבעות של אשפה בחירייה וראתה בהן אוורסט, והנה עכשיו הגעת לנהר של דבש. ומי שעבר את הרוביקון הזה כבר לא יכול לחזור, קורעים כרום בתולין רק פעם אחת.

הרף עין של התלבטות ונפילת החלטה ברורה כרעם מביאה אותך אל הנייד ואחרי כמה טלפונים אתה מביט נרגש כעלה נידף במספר הטלפון הנייד של המכתוב שלך. אתה מבין שזה באיחור של כמעט שישים שנה, שני דורות, ועדיין טוב מאוחר מאשר אף פעם.

חצי כדור מתחת ללשון כדי שהמנוע לא יפסיק להזרים דלק בשלדה של הטראנטע שאתה מכנה גוף. אצבעות רועדות מתגברות על לחלוחית עקשנית בזווית העין שלא מרפה, ואז מגיעה נשימה עמוקה דופק לב מואץ ולחיצה על מקש ירוק ששולחת תקווה בת כמעט שישים.

שלושה פיפסים ארוכים ואיטיים במיוחד נקטעים ב”הלו” הכי אצילי ששמעת לינוויל, כזה ברור ורדיופוני. שתיקה.

“היי זה אני ” ואני נחנק ולא יכול לדבר יותר.

“הלו, מי זה אני? ” שתיקה…

” ראובן? זה אתה ?” פתאום היא משתנקת בצד השני.

“כן ” אני עונה בשפה רועדת ובכי מתגבר.

“ראובן מהתואר? ה – ראובן? ראובן שהוא ואני ‘מנט טו בי’ הראובן הזה?”

לינוויל אם יש שניה אחת שהייתי מאושר בשישים השנה האחרונות זו הייתה השניה הזאת.

“כן” מלא תקווה אני עונה ומחפש את חצי הכדור השני.

” יש משהו שאני רוצה לומר לך כבר שישים שנה.”

“מה?” אני עונה בלחש.

“בנזונה!!  זה מה שאני רוצה לומר לך זה מה שאתה לא סתם, זונה בן זונה. אם יש גבר שאהבתי בחיים זה אתה, שלוש שנים לא הבנתי את זה, ושישים שנה התחרטתי על זה. בסוף מבחני ההסמכה יצאנו מסלול שלם לחגוג, כולנו. הגענו לבר בתל אביב ובחסות האלכוהול וכימיקלים צבעוניים נפלו החומות. נכנסנו לרכב של אבא שלך ועשינו את מה שהיינו חייבים לעצמנו כל כך הרבה זמן קודם ואת מה שפינטזנו כל כך הרבה. וכן, זה היה יותר טוב ממה שחשבנו.הסתכלנו אחד לשניה בעיניים ואמרנו שמפה אנחנו לא נפרדים. אבל כשגלי האלכוהול שכחו וריכוז החומר בדם התאפס חזרנו לעצמנו. אתה מתחמק מהלב בשנינות והומור ציני, ואני בורחת מהרגשות בצחוק מתגלגל. ואיכשהו מיד אתה נוסע לעבוד באפריקה השחורה ואני עושה השתלמות אחיות ונוסעת לגור בצפון. אבל מה שיותר מעניין זה שאני לא מתאהבת מאז.”

“גם אני לא, גם אני לא” אני לוחש לנייד כאילו זה היה תא וידוי של כומר.

” רק שבניגוד אליך ארבעה חודשים אחר כך אני מבינה שאני בהריון ונולדת לי אוריאן, וכל השנים האלה אני מגדלת אותה לבד עם משכורת של אחות שעושה משמרות כפולות כדי לשים אוכל על השולחן. שישים שנה לא הייתה לי זוגיות אמיתית ואפילו מי שהייתי נשואה לו  במשך שנתיים היה לא יותר מפלסתר חיוור על פצע האהבה שלנו. עוברות שלושים שנה, ממך לא שומעים, בעלי העקר הופך לאקס ואחר כך לז”ל ואוריאן מגיעה ומספרת לי שהיא בהריון מחבר נשוי לעבודה בבנק שלה, הוא לא מתגרש והיא מביאה שתי תאומות לעולם, שתיהן גודלות להיות קצינות בצה”ל אחת דוקטורנטית לכימייה והשניה דוקטורנטית למשפטים. ואת כל זה בא טיל ארור אחד והרס לעד. אתה מבין יא טמבל, אתה אולי המקרה הראשון בהסטוריה שהפך לאב שכול לפני שהפך לאבא.”

“…..אלוהים….”

“כמו בכל דבר בחיים שלי ברווקות בתשוקה בהורות בסבתאות כך גם עכשיו בשכול אתה נוכח נפקד. אם ארצה את נוכחותך אתקשר.” טריקה.

לינוויל לך תביא לי את הטלפון מהחדר, כדי שאם הוא יצלצל – נשמע.