שער האירו – הסרט

בתחילת המאה העשרים כינה מארקס את הדת "אופיום להמונים", בסופה של אותה מאה את מקום הדת תפס הכדורגל. כמו הדת הוא צובר מאמינים רבים, את האל החליפו אלילים רבים בדמות כוכבים, את מקום התפילות לשינון המנטרות תפסו העיתונים ואמצעי התקשורת המסקרים את המשחק, את מקום הכוהנים החליפו פרשנים, את שירי התפילה החליפו שירי הטריבונה, המקדש הומר באצטדיון ואת תפילת היחיד החליפה הצפייה במשחק על המרקע. הנאמנות היא כמעט אותה נאמנות. בכדורגל כמו בדת כמו בסמים יש להזהר ממנת יתר. זה אולי מסביר את הצהרתו האלמותית של ביל שאנקלי מאמנה האגדי של ליברפול אשר תימצת את תפיסת עולמו לכדי משפט אחד. "אני לא אוהב את ההשוואה בין כדורגל לחיים ומוות כי אני לא אוהב להפריז בערכם של …..חיים ומוות" . לפני מספר שנים יצאתי עם חבר לבדוק האם תפיסתו של שאנקלי קנתה לה אחיזה במציאות הישראלית, ואיפה ניתן לבדוק את האקסיומה, אם לא במקום שהכל מתחיל – אצל הילדים.

רצינו לעשות סרט תיעודי על הדרך להיות כוכב, או יותר נכון על המחירים שמשלמים על מנת להגיע לחלום, ולא פחות מזה על אלה שמשלמים את המחירים ובסוף לא הופכים לכוכבים. בדרך פגשנו הרבה ילדים שמגיעים עם זיק בעיניים ותשוקה למשחק, המון הורים עם סימן הדולר בעיניים וחלומות על תהילה, וברקע מספר לא מבוטל של בעלי תפקיד מנהלים סוכנים מאמנים יועצים ומה לא? במהלך המסע מצאנו עולם שנע מישורים מקבילים תמימות ועורמה, תשוקה כנה וציניות, השוני והממשק בין שני המישורים יצרו דרמה אנושית מרתקת.

בתוך בליל הדמויות המרכיבות את התמונה הכאוטית, הראשונים שנהוג להפנות אליהם אצבע מאשימה היא ההורים המנסים לכפות את חלומם על ילדיהם, אבל זה רק צידו האחד של הסיפור. אגודות ספורט הרואות בהורים לא יותר מפרה חולבת כלכלית, ואינן מעניקות שום מערכת של תיאום ציפיות, הידברות, או תמיכה להורים שהם הלקוחות האמיתיים במערכת היחסים הזו. מאמנים נטולי כל הכשרה חינוכית ולעיתים גם מקצועית אשר רואים בנצחון חזות הכל, ומשכך הופכים שני ילדים לכוכבים ואת כל השאר לסטטיסטים בהצגה, כתוצאה מכך הופכים הכוכבים לשחקנים עצלים והאחרים למתוסכלי המשחק בפרט ולעתים גם הספורט בכלל שיפספס אותם כבוגרים לא רק כספורטאים פעילים אלא לעיתים אפילו כאוהדים. בדרך יש עוד סוכנים ופסיכולוגים ויועצים ומה לא??? כשעל הכל מנצחת התאחדות לכדורגל שבניגוד למקובל ברבות מהמדינות פותחת ליגות בגילאים צעירים מדיי ובכך מאלצת את המערכות לקדש ניצחון על חשבון ערכים ויסודות הכדורגל. חוסר ההבנה כי כדורגל בפרט וספורט נוער בכלל גוזר בהגדרתו מדדים ויעדים אחרים להערכה מספורט בוגרים הינה הבסיס להנחה העצובה כי כדורגל משובח כנראה לא יהיה כאן בעתיד הנראה לעין, וחינוך דרכו – עוד פחות. דווקא החשיפה לכדורגל משובח מעבר לים והפיכתו לנגיש מעניקה לכל מאמן ילדים את התחושה כי הוא מאמן את ברצלונה ריאל או לפחות ליברפול ולרבים מההורים כי הם מגדלים בבית מסי או רונאלדו או לפחות מסוט אוזיל, כולם טועים ואת המחיר משלם ילד קטן עם חלום תמים ואהבה למשחק.

בחרנו ללוות שני שחקנים מקבוצת הנערים של בית"ר נס טוברוק, שהיא למעשה חוות גידול כשרונות יחודית מאחר ולקבוצה אין קבוצת בוגרים משמעותית ובניגוד לאגודות אחרות , בטוברוק, מיטב האמצעים מושקעים בנוער, על מנת להשביח את השחקן ולמכור אותו בהגיעו לבשלות – בדרך כלל גיל 18. ההשבחה וההכנסות ממכירת כרטיס השחקן הינם חלק מהתוכנית העסקית של המועדון ובכך למעשה מכתיב את ההתנהלות היומיומית שלו.

שני הגיבורים, ישראל הגוס, ומהאדי זועבי, שני ילדים חולמים ומקסימים בתחילת דרכם המקצועית המנסים לרדוף אחרי החלום שלהם בשבילם, אבל לא פחות חשוב, ואולי יותר, למען משפחתם. הסרט מביא את סיפורם האישי, אבל דרכו מספק מבט פסימי למציאות כדורגל ישראלי.

הסרט ערך פרימיירה בפסטיבל חיפה לסרטי ספורט לפני כ – 3 שנים הוצג ב"יס דוקו" ואף הגיע לפסטיבל ניו יורק לסרטי ספורט והוצג שם פעמיים. לכל מי שדואג חושש או לא אוהב כדורגל בסרט אין ולו פריים אחד של משחק מדובר בסיפור אישי על התבגרות חינוך ומחירים שמשלמים על חלום .

ועוד תודה חשובה מלבד מאהדי ישראל והגיבורים האחרים של הסרט שעשו אותו לחוויה כל כך מעשירה עבורי, אני רוצה להודות לשותפי לעשייה גאון צנוע בשם לוי זיני ולצלם המחונן עידן גליקזליג, כמו גם למפיק בפועל אלעד דהאן . אשר בלי הכישרון הידע והמזג הנעים שלהם כל זה לא היה קורה.

צפיה מהנה

לינק לסרט המלא באתר וואלה

ראיון בערב חדש עם לוי זיני על הסרט
ראיון בערוץ הספורט עם גיל עדני על הסרט

 

עין השופט הפקות