הלב הפועם של כולנו

אם יש משהו שאנחנו חפצים בו יותר מכל זו הכרה מההורים במי שאנחנו. אתה יכול להיות פרופסור לפיזיקה של הקוונטים, לא סתם פרופסור – זוכה פרס נובל לפיזיקה, עם המדליה על החזה והמלך השוודי שלוחץ לך את היד  אל מול אולם מלא פראק וקוויאר, כל זה יהיה חסר כל ערך או תוחלת אם בסיום הטקס לא תגיע אמא עם לחלוחית בעיניים ותלחש לך באוזן “אני גאה בך” או אבא שילחץ לך את היד יחבק ויאמר “כל הכבוד”. הצד השני של אותה תופעה הוא הרצון שלנו לא להדאיג אותם. איפה שלא נהיה, מה שלא נעשה לעולם נשאף לגרום להם לחוש כי אנחנו בטוחים ונכונים לעמוד מול התלאות והסיכונים שהחיים מזמנים לנו, ובלי עין הרע הם מזמנים. זה הביט שגורם לכל מי שנורמלי לתקתק, זה הלב הפועם של כולנו.

בכלל אנחנו דור שגדל על אהבה קשוחה, לכולנו היה ברור כי ההורים אוהבים אותנו עד אין קץ אולם זה מעולם לא נאמר לנו ככה לאישונים. אנחנו דור של ילדים להורים עם ידיים מיובלות ונפש מיוסרת מתלאות, ממלחמות, משואה, מצנע, ממצוקה, מקיפוח וממה לא? אנשים שנשארו ללכת זקוף גם כאשר התמוטט עליהם עולם ומלואו. לא הזילו דמעה כאשר ראו את היקר להם מכל הולך טובע בים, אולי בגלל זה חשוב לנו כל כך שלא ידאגו או ילחצו שלא לצורך.

שנת 96 מבצע “ענבי זעם“, כוחות צה”ל נכנסים בפעם המי יודע כמה לדרום לבנון על מנת לבער קיני מחבלים. מערכת התכנית של שילון שולחת אותי לגבול הצפון למצוא דרום לבנונית שמדברת נגד החיזבאללה. כן, זו לא טעות דפוס, אני נוסע לגדר הטובה כדי להכנס ללבנון ולהביא משם מישהי שתדבר נגד החיזבאללה, ארגון הטרור ששולט בתא השטח בו היא חיה. אהה כן,  והיתה עוד התניה, שהיא תהיה צעירה ותראה פצצה. פשוט.  למישהו בהפקה זה היה נראה סביר כי מישהי תסכים שירצחו את משפחתה יאנסו אותה ישרפו את ביתה על ילדיה, רק בכדי להנות מאור הזרוקרים של ערוץ שתיים – הגיוני סך הכל .

לא סיפרתי לאיש בבית על המשימה, עליתי צפונה וקצת לפני הכניסה לשטח דרום לבנון התקשרתי הביתה כאילו טלפון שיגרתי. לטלפון ענה אבא השיחה הייתה לכאורה סתמית שום דבר מיוחד לא הרבנו בדיבור, מיד אמא עלתה על הקו שאלה איפה אני, שיקרתי לה “בהרצליה עובד”, השיחה הסתיימה כהרגלנו בהצהרות אהבה הדדיות וניתקנו. יומיים הסתובבתי באזור הגבול על מנת למצוא את האמיצה שתטיח בפני עם ישראל עד כמה היא מתעבת את האוייב. החיפוש שווה פוסט נפרד . בסוף אותו שבוע הגעתי כהרגלי לארוחת שישי בבית ההורים. עם תום הארוחה נלקחתי לצד על ידי אבא וככה על קפה הוא אומר לי “תראה אני אולי מבוגר אבל באצבע לא עשו אותי, ושלושים שנות מילואים לימדו אותי להבחין בין רעש של מסוקי קרב למכסחת דשא ובין רעש של שרשראות טנקים לרעש מזגנים. המזל היחיד הוא שאני עניתי לטלפון, כי אני פוקר פייס אתה מכיר אותי, בשבי הסורי לא היו מוציאים ממני כלום, כי אם אמא שלך יודעת היא מגיעה לגבול ומהאוזניים מביאה אותך הביתה מגיעה למערכת ומטפלת שם במי שצריך.” אני מהנהן בבושה כמי שנתפס במעשה שלא יעשה.

חמש דקות עוברות קול נשי קורא לי מהמטבח לעזור להביא את הקפה לסלון. אני נכנס למטבח בלב דופק עוד מהשיחה הקודמת מבט רושף מקבל אותי. “תגיד אתה יודע מה ההבדל ביני לבינך?” מה? אני מיתמם, ” אני מכירה אותך תשעה חודשים יותר ממה שאתה מכיר את עצמך, אני ילדתי אותך אתה זוכר נכון? מספיק שאני אשמע אותך נושם ואני יודעת מה קורה איתך. ואני לא מטומטמת אני הרי יודעת שאם יש בלגן – אתה הראשון שקופץ, אני מכירה את ה’סחורה’ שלי. יש לך מזל שאני בונקר ויש לי את הדרכים שלי להתחמק מאבא שלך  כדי שלא יראה שאני משתגעת מדאגה, אם לא הוא אני מגיעה לאיפה שלא תהיה ושום חיזבאללה או שילון עוצר אותי ומהאוזניים אני מביאה אותך הביתה.”

בוש ונכלם אחרי ארוחת טעימה – ללקק את האצבעות (כן פעם היו סתם ארוחות ללקק את האצבעות שמשאירות אבק לכל גורמה שאפשר להעלות על הדעת, וגם על כזה שאי אפשר) שלא נבלעת אני יורד במעלית לכיוון החניה שם אני פוגש את אהרון – שכן ותיק, אני חייב לספר לך משהו הוא אומר לי ” השבוע פגשתי את ההורים שלך, כל אחד בנפרד אמר לי את אותו דבר ‘ראית השבוע את התוכנית של שילון, אם לא הבן שלי אין להם תוכנית ואין להם רייטינג.’ והקטע הגדול” , הוא ממשיך “היא אומרת לי אל תספר לבעלי והוא אומר לי אל תספר לאשתי, איזה הורים יש לך יותר משהם דואגים לעצמם הם דואגים אחד לשני וגאים בך.”

הלב הפועם של כולנו.