איש עייף

במהות אני איש עייף. שנות דור אני מאבזר את חיי באופן מושלם. מיטת מסאג' מתכווננת, מזגן, בחדר השינה טלוויזיה. בסלון אמריקן קומפורט מפנקת – שלא רק עושה שיאצו חלומי אלא גם מחממת כל איבר בנפרד ואת כולם ביחד על פי פקודה מראש –  וממוקמת בזוית אופטימלית של 45 מעלות לטלוויזיה. שולחן שירות במרחק אמה מהמסעד הימני כך שהמרפק נמצא על הכורסא וכף היד אוחזת בבירה שממתינה בדיוק בטמפרטורה הנכונה .  בטלוויזיה מתוכנת מעבר מהיר בין הערוצים המועדפים ובגלל שמדובר בעיקר בערוצי הספורט הרי המעבר מהיר, שלא לומר אתלטי. השלטים העיתונים והנייד ממתינים לפקודת "הפעל" בצידה השני של הפנטזיה הגברית המושלמת – שקטה מכילה ולא מנחיתה הוראות. כך הפכה הנוחות למדע מדוייק ברמות קוונטיות והפינוק  לערך.

חום קיצוני מלווה בחגים כנראה הוא שילוב שמוציא מ"כנגדו" את הקאוצ'רית המד"סית  או הרס"רית, כל אחד לחוד וכולם ביחד. "בא נלך לישון בשטח" היא הציעה חייכתי כאילו אני לא שומע, שזה בערך כמו להתעלם מחור בשיניים או לשים את השמיכה על הראש כשהשעון מצלצל בבוקר. כשהשאלה חזרה בפעם העשרים ושתיים השבתי:  "לישון בשטח ??" שאלתי "אם זה לא שינה בשטח של הילטון אז אין מצב". "טוב אז בוא נעשה 'שביל ישראל' ?" "כואבת לי הברך". "טיול ג'יפים?" "הגב" "לבני דודים?" "הרעש", "בא לים?" "החול", "טיול בשביל הנחש למצדה?" "השמש" , ואז הגיע הנוק אאוט. בו נצא מאזור הנוחות שלנו? מה לא היית פה ב 20 שנה האחרונות כשצירפתי פיון לפיון ובלוק לבלוק בכדי לבנות את הטאג' מהאל הקטן שלי? מה זה בכלל לצאת מאזור הנוחות? במשך חיים שלמים אני בונה אותו בדבקות של מאמין חב"די בנ נח נחמ ונחמן מאומן, רק בלי החיוך המפחיד והסטלה, אחרי שכבר בניתי אותו עכשיו אני צריך לצאת ממנו? איפה ההגיון??

את "כנגדו" שתחיה זה לא לגמרי עצר טלפונים לצימרים באי שם ותיוגים מריקושט כולל מיילים תמוהים מאתרי קמפינג בשמות של רשויות מקומיות שאת שמן לא רק שלא שמעתי אלא יש לי קושי אמיתי להגות, החלו להגיע בקצב שברצלונה כובשת. הרמות גבה תמוהות שלי, נענו בשתיקות מחוייכות שלה. ככה דיאלוגים שלמים התרחשו בימים האחרונים בסגנון "חנוך רוזן" , היא לא אמרה כלום – ואני לא קישרתי.

ערב אחד במהלך שבוע שעבר הכתה בי האמת במלוא עוזה. בדיוק בשעה שאני ויונית יוצאים לדייט היומי, בו היא מקררת את האוויר בלוק ומנסה להפחיד אותי במלל, ואני בלב הולם עונה כמו ילד מתגרה "לא מפחד ולא מפחד". בפרסומות עברתי על איסור "כרת" מדאורייתא ואשכרה קמתי מהכורסא!! לא יודע מאיפה אזרתי את האומץ או האנרגיה אבל זה ממש קרה. אט אט התקדמתי לעבר המקרר ובהפתעה מוחלטת צדה עיני את "כנגדו" בוהה בעיניים כלות במסך האיי פד השקט. שיניתי יעוד וכמו ווייז חרישי חישבתי מסלול מחדש. בהליכה חתולית ובהתגנבות קומנדו הזדחלתי אל מאחוריה, תוך תקווה למצוא שם משהו מנחם כמו "מתכון לצלעות כבש עם לוביה" או "סודות המסאג' המרגיע לבעל", אבל במקום זה  ניגלה לי הנורא מכל בשורת הנושא – "טיולי משפחות מאתגרים בחג." כאן הבנתי כי זה הזמן לעמוד איתן על שלי ולהדגיש בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים את עמדתי הנחרצת בנושא. נתתי שם נאום בסגנון בגין בכיכר (אאשכנזי מזרחי….יהודיםםםם אחיםםםם) כזה מרגש ונוגע כריזמטי ונחוש. היו שם ציטוטים חכמים ומשלים נוגעים, באמת אחד המרשימים אם לא ה…. .

הייתי כנראה מאוד משכנע, כי בחג אנחנו נוסעים לנוח בנגב, אבל לטעמי אנחנו אורזים קצת יותר מדי כובעים, מים ואלתוש, ופחות מידיי פיצוחים ועיתונים.