בחדר ההמתנה של השטן

לילה שני בבית חולים. לילה ויום מתערבבים, עצבניים, מותשים, ומסריחים מזיעה. כמעט שישים שעות לא יצאנו מבית חולים. מתי בפעם האחרונה אכלנו איש לא זוכר, על מקלחת אין מה לדבר.  עיניים טרוטות מחוסר שינה ודאגה . דמויותינו חסרות הפנים מרצדות על הקיר ללא מטרה. “אותיות מופיעות על הקיר / אני הפחד נעים להכיר”.  ארבע קירות וחמישה עשר מטרים מפרידים בינינו לאבא השוכב מחוסר הכרה בטיפול נמרץ. חסר אונים ומחובר לחיים  בשלל צינורות אינפוזיות מוניטורים ומה לא?  שתיים בלילה חדר המתנה מתכתי וקר. רוחות ראשונות של חורף מרעידות את החלון. רסיסי האור מפנס הרחוב מתעמעמים בעליו של ענף העץ הנע ללא הרף. נשיאים ורוח – וגשם אין. שקט מוחלט. איש לא מוציא הגה. משא ומתן חרישי מתנהל עם מלאך המוות והמחיר רק מאמיר.  אבא נלחם על חייו ואנחנו אובדי עצות לא מוצאים מנוח. בחדר ההמתנה של השטן ניצבות ארבע נפשות אבודות, וממתינות לגזר דינו המרושע.

מחכים להגעתו ולמוצא פיו של רופא שאמור לעדכן בדבר מצבו . לחץ.  את המתח אפשר לחתוך בסכין, בפחד אפשר לנגוס, כל כך מוחשי ונוכח. טעמו מר.

מרחוק את ההס מנסרת איוושת דלתות אוטומטיות של מעלית הנפתחות ונטרקות מעצמן. שניות אחר כך את הלבד האינטימי שלנו מפרה משפחה חמושה בצידנית גלבייה וכפייה. שלושה אנשים דואגים. שאף הם לא אכלסו מיטה מזה זמן. מתיישבים בשקט מופתי, כמו שרק אנשים מודאגים יכולים,  בצידו השני של החדר. מכונסים בתוך דאבונם. כצב הטומן ראשו בתוך שריונו, שבעה אנשים אבודים בתוך ארבעה מטרים רבועיים. אור לא יציב המכה על קירות עירומים המסתיימים  בריבועי תקרה אקוסטית מייצרים גלקסיה בה כל תושביה – שבעה –  מהורהרים בעצמם. דממת מוות!!

לפתע נפתחת הצידנית נשלף ממנה תרמוס קפה הפקק נפתח וריח גן עדן ממלא את השאול בו אנו נמצאים.  מבעד לענני החשש אחי ממלמל לעצמו חרש “איזה ריח טוב”.

קול נשי מעברו השני של החדר לוחש “מחמוד” והוא מרים עיניים מהצידנית ומחליף מבטים עם הזקנה בגלבייה. מבלי אומר הוא קם עם שרוול כוסות  קפה חד פעמיות גמדיות מקרטון. מגיש לאחי כוס קפה . מחמוד לא מקבל סירוב מנומס ומוזג ארבע כוסות קפה. משומקום מגיע חיבוק עז, קרוב, לב נצמד ללב. את טעם הקפה הזה אני עוד חווה היום, 22 שנים אחרי. הקפה הכי טוב ששתיתי .

 

אולי עוד יש תקווה….