זו לא תרבות זו פוליטיקה

זו לא תרבות זו פוליטיקה מה שקרה השבוע בטקס פרסי אופיר. אבל לפני הדיון בפארסה עצמה – שאלה, האם רק לי לא ברור איך ניתן לדרג אומנות ? מי טוב יותר שלמה ארצי או שלום חנוך? מי מענג יותר אלוויס או החיפושיות? מי איכותי יותר גוגן או פיקאסו? מי מחליט מי יותר טוב? על סמך מה? על איזה עולם ערכי וחינוכי הוא נסמך כאשר הוא קובע כי יצירה אחת עדיפה על רעותה. המצב בקולנוע חמור עוד הרבה יותר כי ה”קאסטה” אשר קובעת מי יזכה בפרס אופיר היא אותה קאסטה אשר מתקצבת את אותם סרטים. אמנם לא אותם אנשים עצמם, אולם בהחלט אנשים המגיעים מאותה שכונה אידיאולוגית.

אם זה לא היה מביך כל כך זה היה מצחיק. אשדוד מנסה להיות הוליווד, זה עוד ביטוי של ישראל שרוצה להיות ארה”ב, חברה פלקטית שבעיניה תהילה פרסום וכסף הם חזות הכל, ומדרגת את יוצריה משל היו קבוצות כדורגל בליגת העל, כל כך אמריקאי כל כך ריקני. תרבות מפלסטיק.

הטקס עצמו שהיה לא יותר מהערת שוליים בסוף החדשות, הפך להיות פותח מהדורות לא בגלל התרבות שבו אלא בגלל חוסר התרבות שבו, זה כשלעצמו תעודת עניות. תרבות אמורה לגשר בין אוכלוסיות לא לפעור תהום וזה בדיוק מה שניסו אנשי התרבות הלא מתורבתים לעשות בטקס המדובר. היה ברור לכל מי שעיניו בראשו כי בהזמינו מחד את מירי רגב ומאידך שיבוץ בליין אפ שיר של משורר לאומי פלסטיני המשווה יהודים לחרקים – הוא למעשה מזמין פרובוקציה, ומי שהזמין פרובוקציה – קיבל אותה, לפרצוף.

מעשה כל כך מופרך תלוש ולא מחובר, כאשר צד אחד של הסיכסוך לא מוכן להכיר בזכות קיומו של הצד השני, ומסרב לעיקרון פשוט כמו שתי מדינות לשני עמים, או מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, כאן מאזין ציבור נאיבי לטקסטים של משורר שנאה המשווה את מאזיניו באולם המופעים המתורבת לחרקים. יחס מאוזן בסך הכל לא? חיזרו אליי כשבטקס הקולנוע הפלסטיני ישמיעו שיר של ביאליק, ובין הזוכים יהיה סרט דובר עברית פרי שיתוף פעולה ישראלי פלסטיני, עזבו …בואו ננמיך את גובה הרף – חיזרו אליי כשגזר דין מוות לא יהיה מונח על ראשו של מי שמוכר אדמה ליהודים.

מונולוג הוא אדם אחד שמדבר לעצמו, דיאלוג הוא שני אנשים המדברים לעצמם. היוצרים שארגנו את האירוע חשבו לעצמם כי בעיני בני דמותם החברה מה”קאסטה” הנכונה הם יראו ככאלה שלא עושים חשבון. קבוצת ההתייחסות שלהם אינה הקהל הכללי אלא אותם אלה המהווים אחרים משמעותיים עבורם, אותם חברים לחונטה. כך במקום לבנות גשר הם בנו חומה, במקום לקרב הרחיקו.

רגב היא פוליטיקאית בעלת חושים חדים, אשר זיהתה את הפוטנציאל הטמון במפגש הטעון ולא פספסה, הרימו לה לוולה והיא בעטה לחיבורים. כך פרדוקסלית כולם הרוויחו, היא הרוויחה כי בעיני ציבור בוחריה היא “הראתה להם” ותקעה אצבע בעין של השמאל, והם ה”מתורבתים” הרוויחו כי בעיני קבוצת ההתייחסות שלהם הם עשו אצבע משולשת לשלטון המתנכר (והמתקצב), ולא הם לא התחנפו, הפגינו אומץ בשדה הקרב הממוזג ומריח כמו ברנדי ואפטר שייב אופנתי. אההה כן בעצם היה מי שהפסיד – אנחנו כולנו.