החצר האחורית

בדרום תל אביב חיות שתי מצוקות זו לצד זו האחת על חשבון השנייה. האחת של תושבי עוטף תחנה מרכזית אזרחי המדינה משלמי מסים משרתים בצה”ל ובשירות הלאומי, ניצולי שואה וקשישים אחרים אשר מחזיקים במניות בכורה במיזם הנקרא מדינת ישראל, ואילו האחרים הינם פליטים על פי תומכיהם, או מסתנני עבודה על פי מקטרגיהם, שכך או כך – לכולם ברור כי נכנסו לישראל שלא כחוק ולמרות ניסיונותיה של ישראל למנוע זאת מהם, ומשנכשלו ניסיונות אלו נאלצה המדינה לקבלם.

מזה כעשור משתדלת מדינת ישראל להפנות מבטה כל אימת שהיא יכולה על מנת לא לתת מענה אמיתי וכולל לבעיה המאיימת על דרומה של העיר העברית הראשונה. ההחלטה שלא להחליט הינה ההחלטה היקרה ביותר שיכולה המדינה לעשות, הן במישור הכלכלי, אבל גם במישור הערכי והמוסרי. בעיות מסוג זה הן סוג של כאב שיניים אם לא תטפל בו הוא לא יעלם – הוא יחמיר, ואכן המצב מחמיר עם כל יום שעובר. והמדינה על רשויותיה השונות מתנהלת בעצלתיים.

עם כל הצער שבדבר , ונוכח מגבלות התקציב לא נותר אלא לבחור בין שתי האוכלוסיות במי תתמוך המדינה ותחזק אותה ומי מהאוכלוסיות תשלם את המחיר. לכאורה השאלה אמורה להיות רטורית והתשובה מובנת מאליה, אולם במדינת כל אזרחיה, כל פקידיה וכל ארגוני הסיוע שלה גם תשובות ברורות הופכות להיות מורכבות מסורבלות ובלתי נתפסות.

אז בואו נבהיר, בשפה מכובסת עוטף תחנה מרכזית הינו שטח שלא קיימת בו משילות, בשפה של בני אדם פחד אלוהים להסתובב שם בערב. מדובר במערב פרוע של ממש בו שולטת מציאות כאוטית. הרחובות כולם דוברים שפה זרה ומאופיינים באוכלוסיה הומוגנית- ישראלים פשוט לא יוצאים החוצה בשעות הערב. קשישות המבקשות לרדת מביתן לקניות במהלך היום מלוות על ידי שוטרי מג”ב מחשש פן יבולע להן. בחצרות ביתן המוזנח בלאו הכי , ולעתים על דלתן ממש, זרים מטילים מימם על בסיס שעתי. אבל עזבו את תושבי המקום, מתי בפעם האחרונה הייתם אתם בדרום ת”א בשעות הערב ? מתי צעדתם חמישים מטר רצופים במתחם עוטף תחנה מרכזית לאחר רדת החשיכה ?

את מסתנני העבודה ניכסו לעצמם ארגוני סיוע וארגוני זכויות אדם שלתפיסתם האנשים היחידים בסביבה הם זרים. ארגונים אלה פועלים בשלושה מישורים עיקריים, הראשון – הוא מתן סעד לצרכי הקהילה הזרה השני – הוא הנחיות איך הקהילה הזו תתקע יתד כאן ומעשית כל מהלך של סילוקה יתקל בקשיים מוסריים משפטיים לוגיסטיים ואחרים, והשלישי הינו מהלך יחצ”ני ההופך את אוכלוסיית גנבי הגבול למסכנים ומקופחים. בחסותם של ארגוני סיוע המתופעלים על ידי גורמים פוליטיים ואינטרסנטים שונים, שאגב אף אחד מהם לא באמת חי באזור, מצמיחה כאן האוכלוסייה הזרה שורשים עמוקים.

שימוש ציני בילדים כפוליסת ביטוח המגנה על האוכלוסייה הנ”ל מפני סילוק הוא רק אמצעי הקצה בארסנל אמצעים רחב ומגוון העומד לרשות אותן עמותות, כאשר הנימוק השגור בפיהם הוא כי “הם עושים את העבודות שכולם מנסים להתחמק מהן”, אז להלן מבזק חדשות מיוחד: מדינת ישראל הייתה לפני המסתננים הללו ותהיה אחריהם, ועם כל הכבוד למצוקתם האמיתית, ויש כבוד, ההיגיון הפשוט מכתיב כי משאבי המדינה יושקעו באזרחים שבנו ושילמו בדם על פיסת האדמה הזו. פיסת האדמה היחידה שהסכימה לקבל יהודים פליטי מדינות ערב ויוצאי שואה , נמלטים מפרעות ברוסיה ובורחים מאנטישמיות בצרפת ודרום אמריקה. כאן הוא ביתם – אין להם אחר!! עניי עירך קודמים.

על כל ילד כלוא במחסן ילדים יש קשיש במצוקה הכלוא בביתו ופוחד לצאת מחשש פן יבולע לו. הישראלים שחיים שם הם כנראה אנשי העסקים הכי רעים שאתם מכירים, הם מצידם נתנו את מיטב שנותיהם למדינה הזו וכשהם זקוקים לה – היא מפנה להם עורף, בפועל המדינה היא זו המגרשת אותם מביתם, ומעדיפה את האלטרנטיבה הזו על סילוק האורחים הבלתי קרואים. עולם הפוך!

ההזנחה הפושעת שהמדינה נוהגת באוכלוסיות המוחלשות בתחנה המרכזית הישנה – היא לא פחות מנבזות. והיא נוהגת כך – מהסיבה הכי ישנה בספר – רק כי היא יכולה, כי לאוכלוסיה הזו אין חברי כנסת או משאבים, אין להם עמותות מתוקשרות או קשרים במדיה, לא לוביסטים ולא יועצים אסטרטגים. מדובר באוכלוסיה שהמדינה שכחה או יותר נכון, היה לה קל לשכוח כי אף אחד לא קשוב לזעקתה, כי פשוט לאף אחד אין אינטרס להאזין לה. רק דבר אחד שכחו החבר’ה בחדרי הנאון הממוזגים, שבמדינה כמו בבית, כשהחצר האחורית מזוהמת – כולם עלולים לחלות בדיזנטריה.