צלצול הטלפון

ארוחת השבת המשפחתית של משפחת שיפרין הופרעה בצלצול מחריש אוזניים של מכשיר הטלפון שממוקם בסלון. שאון הצלצול גבר אפילו על המולת הנכדים המשחקים במרפסת. "מי מצלצל כך בשבת בצהריים?", מלמל כאשר קם ממקומו ארנסטו, אבי המשפחה, והתקדם לאיטו לעבר מקור הרעש. מיד עם לחיצה על המקש הירוק נשמעה צעקה מהצד השני בספרדית " טיאו (דוד) ארנסטו תגיד לי מזל טוב, קניתי בית, ואתה הראשון שיודע כי הבטחתי לאבא שכשיהיה לי בית הוא הראשון שידע ועכשיו ….אתה יודע אחרי שהוא כבר …..אתה יודע…. אתה כמו אבא שלי אז הנה אני עומד במילה שלי ומספר לך ראשון."

"מזל טוב צ'יקיטו (ילד), נו ועכשיו אתה רק צריך לעשות אותי סבא, ככה תהיינה שתי סיבות שתגרורנה אותי לבואנוס איירס אחת הילד והשנייה הדירה…את הנוכחות שלך איכשהו אצטרך לסבול אבל אני רק מקווה שהילד יהיה דומה לאמא…" , "טיאו ארנסטו אתה יודע מה הכי מצחיק? שעל אישור המשכנתא שלי חתום מנהל המחוז בבנק, ואיך קוראים לו? ז'וזה שיפרין כמו סבא, והוא בכלל נוצרי מ"לה פלאטה" במקור, מה הסיכוי?" ארנסטו החוויר קם מכיסאו מסמן בתנועת יד למסובים, להמשיך לאכול בלעדיו נכנס לחדר השינה עם הטלפון האלחוטי וסגר אחריו את הדלת, את המבטים המופתעים של חילול הקודש ניתן היה לראות אפילו מלווין.

"תקשיב טרונצ'ו" פתח ארנסטו בטון אבהי "אתה כבר חמור גדול, ומכיוון שאבא שלך כבר לא פה אז התפקיד שלי הוא לספר לך את הסיפור הבא. סניור שיפרין אל וייחו (הזקן) – אבא שלי וסבא שלך נולד בהונגריה, שם גם נולדו הוריו ואם לא היטלר יימח שמו, אז גם אני ואתה היינו נולדים שם. שנות השלושים היו שנים קשות, אנטישמיות זה מילה לספרי היסטוריה, אבל החיים כמו שהוא הכיר אותם נשברו לרסיסים מיקרוסקופיים. משבר כלכלי גדול, בגידה של חברים, אובדן רכוש, צפייה בשריפה של חנות התכשיטים המשפחתית הביאה אותו להחלטה שהוא עוזב את אירופה בכל מחיר. בלילה שלאחר השרפה הוא נשק להוריו בפעם האחרונה וברח ברגל לרומניה ומשם התגנב לספינה הראשונה שיצאה משם ומצא את עצמו בדרך לדרום אמריקה, כשהתגלה הפך לנער סיפון – לא חוויה מלבבת, אבל הכל יחסי אתה יודע…"

"עם הגיעו לבואנוס הוא כבר היה נער מכושל עם גינונים של ימאי, לאחר פריקת האוניה הוא הלך לחגוג עם הצוות שבמשך חודשי ההפלגה בים כבר הפכו לסוג של משפחה עבורו. במסיבה שנערכה בנמל הוא הכיר בחורה….אתה יודע היכרות של וויסקי וחשיש, ואולי אפילו קצת קוקה ומפה לשם היא נכנסה להריון. הם ניסו לחיות קצת ביחד אבל מה שנראה טוב אחרי חודשים על אוניה בשתיים בלילה באדי וויסקי וקוקה, נראה הרבה פחות טוב בנעלי בית של בוקר יום שני כשצריך לקנות אוכל לתינוק ואין עבודה. אחרי שנה ושלושה חודשים החליטה הגברת כי היא מיצתה את נושא הילד, הנישואין, ז'וזה ובעיקר העוני ונעלמה, כך הוא נותר לבד בארץ זרה בלי כסף ועם ילד בן חצי שנה,…. ואתה חשבת שלך קשה הא טרונצ'ו?"

"בימים הוא עבר בין בתי צורפות וחיפש עבודה במקצוע היחיד אותו הכיר, ובלילות? את הלילות הוא היה מעביר בבתי תמחוי או ברחוב, ככה נודדים אבא ובן בודדים בעולם, עד שהכיר את אמא שלי היא סבתא שלך. הוריה שהיו בעלי חנות קטנה למוצרי בית הסכימו לתת לו עבודה והלינו אותו אצלם, שם חיצו המכוון של קופידון פגע בשני הלבבות, שלו ושל סבתא. עד מהרה הם נישאו סבתא אימצה את בנו כאילו היה שלה וביחד הביאו עוד ארבעה ילדים."

"אבל אתה יודע איך זה צ'יקו, לפעמים אהבה היא כמו עטלף= עיוורת, מנווטת לפי איוושת פעימות הלב וכשהיא מוצאת את יעדה היא מוצצת את הדם. ככה עברו השנים ודון ז'וזה התבגר וגם בנו ריקרדו כבר הגיעה לפירקו כאשר יום אחד הוא נכנס הביתה מפרפר כמו יונה בכלוב ואומר לסבא, שהוא רוצה להתחתן עם כריסטינה אותה הכיר בלימודים. 'כריסטינה? זה לא שם נוצרי?' חקר דון ז'וזה ' לא יודע השיב ריקרדו אבל אני אוהב אותה!!!' 'לא יודע ?!?! לא יודע?!? אני לא השארתי הורים ושלושה אחים להשרף בבודפשט כדי שהבן שלי יתחתן עם נוצריה, אני אולי ברוגז עם אלוהים אבל אף ילד שלי לא יתבולל ויתן להיטלר ימח שמו לנצח, אף אחד לא ירק על הקבר של המשפחה שלי – אף אחד!!!' וכך 25 שנה אחרי שדון ז'וזה נשק לאימו ועזב את הבית לבלי שוב ההיסטוריה חזרה על עצמה ובנו – ריקרדו עשה את אותו דבר בדיוק – נשק לאימו והלך מבלי להביט לאחור ' . במשך השנים מדי פעם שמענו שהוא עובד פה או ראו אותו שם, ולמען האמת היינו די בטוחים שאמא שומרת איתו על קשר רופף, אבל לאף אחד לא היה אומץ לשאול, אבל השיחה הזו נחרטה בנו – בכולנו – כמו מספר על היד – כזה שתמיד נמצא שם כל הזמן מלווה אותך – אבל אתה לעולם לא מדבר עליו."

"הימים עברו ודון ז'וזה כבר לא היה כתמול שלשום, הוא אובחן כחולה כליות, מאוד חולה, הוא שכב בבית חולים כאשר לכולנו היה ברור שהוא עובר ממיטה למיתה. יומיים לפני הפגישה עם בורא עולם, ביקשה ממני אמא להביא לה תרופה נגד צרבת מבית מרקחת תורן, ואם זה יגרום לי לאחר למשמרת סביב מיטתו – לא נורא, היא תמתין בסבלנות. זה היה יום ראשון והסיכוי למצוא בית מרקחת פתוח הוא כמו הסיכוי למצוא אוהד "ריבר" בטריבונה של "בוקה", חיפשתי בכל בואנוס עד שמצאתי, כשהגעתי לקומה בה היה מאושפז יצאתי מהמעלית ואיש מבוגר כשבידו הוא אוחז ילד קטן הביטו בי במבט מוזר, לא ייחסתי לזה חשיבות ומיהרתי לחדר, נכנסתי לחדר וראיתי את אמא בוכה בכי תמרורים – מה קרה? שאלתי, 'ריקרדו וז'וזה הקטן היו פה' היא ענתה ' ריקרדו וז'וזה ' מילמל דון ז'וזה מבעד למכונות ההנשמה כשדמעה זולגת על לחיו', יומיים אחר כך הוא השיב את נשמתו לבורא, וכמו שאני מכיר אותו גם לו הוא אמר מה הוא חושב עליו."

מצידו השני של הקו ממרחק אלפי קילומטרים וברדיוס של חיבוק נשמע קול בכי: " מה אתה בוכה טרונצ'ו זה היה לפני 50 שנה"

"טיאו ארנסטו אני רק עכשיו מבין מה עבר על אבא כשאמרתי לו שאני מתחתן עם פרנצ'סקה."