קארמה איז א ביצ’

חופש גדול תחילת שנות השמונים השיעמום גם אז היה כבד כמו החום ומעיק כמו לחות. בלי פוקימונים או טלפון נייד החלטנו כמה חברים שהגיע העת לפרוס כנפיים וסוף סוף לעשות משהו לבד. “אנחנו גדולים ” חשבנו ובכלל ” מי יכול עלינו ?”  הפור נפל נוסעים בערב לעיר הכי מגניבה – שזה בשנות שמונימית אומר קולית – במזרח התיכון. העיר היחידה שמתאימה לנו שם הקולה קרה הבנות חמות והמוסיקה רועשת – עיר הנוער.

מסע שיכנועים הבטחות  ועיסקאות מורכבות שבבתי ספר למנהל עסקים לומדים עד עצם היום הזה הביא להסכמה המיוחלת מצד האנשים שמחליטים באמת , העתיקים האלה נו איך קוראים להם…. אה כן – הורים.

20 ש”ח בכיס שיר בלב ואגו בשמיים רכשנו את שירותיו של רכב ענק השווה מיליונים במחיר שקל ועשרים -מדקדקים קוראים לזה תחבורה ציבורית- ירדנו בגני התערוכה בהתרגשות שבעוצמתה השתוותה רק לזו של ארמסטרונג ואולדרין בנחיתה ההיא על הכוכב ההוא.

כך הסתובבנו לנו כמה ינוקות עמוסי ביטחון ודאווין בתוך עיר  אורות הנעורים שבטח נראית היום הרבה יותר טוב בדמיון ממה שנראתה אז במציאות. הזמן כדרכו מצליח לחמוק דרך חרכי ההנאה ועד מהרה עיר האורות הוחשכה וכרכרת המלכים האחרונה שנשאה את המספר 74 לצד הכיתוב “אגד” נסעה לבלי שוב. כך נותרנו שם  אובדי עיצות חסרי ביטחון ומבוהלים עד אימה שלושה ילדים שרק רוצים הביתה לאמא. יותר משפחדנו – התביישנו אחד מהשני ובעיקר מעצמינו. קולותינו הפכו בסים וסמכותיים יותר ככל שהחשיכה והפחד גברו, ואלוהים עדי הם הרקיעו שחקים.

דיון קצר העלה כי סך כל הכסף לא יספיק למונית הביתה ועל כן עלינו לצעוד לכיוון דרום . רחובות ריקים וחשוכים שאת דממתם הפרה מכונית אקראית גרמו לכולנו להידרך כמו חיילים הפותחים ציר בשטח עויין. לאחר נצח שנמשך שעה נעצרה מונית עם נהג רחמן מספיק שהתפשר על המחיר לטובת הסעת שלוש נפשות אבודות לחוף מבטחים.

בשעה 2.33 בדיוק ירדתי מהמונית ופסעתי בתחושת גאווה מהולה בתבוסה מקצה הרחוב אל עבר הבית. לא קשה היה להבחין לפי האורות ועשן הסיגריות שהיתמר מהמרפסת הפתוחה כי חגיגות יום העצמאות החלו השנה מוקדם מהצפוי – וזיקוקים ? אל תדאגו גם הם הגיעו – ועוד איך הגיעו.

” תגיד לי אתה השתגעת? אתה יודע מה השעה עכשיו? ” נשאלתי ” ילד בגיל שלך מסתובב ברחובות בשעות האלה? אתה נורמלי? ” .  גייסתי את כל האויר ומעט קור הרוח שעוד נשאר בי והשבתי  בשני רבדים הראשון הריגשי ” מה אתם לא סומכים עליי?” ואז מיד עליתי לרובד הפילוסופי ” את החינוך שלי קיבלתי בבית הזה מכם , אם אתם לא סומכים עליי אז אתם לא סומכים על החינוך שנתתם לי, ואם אני באמת הדבר הכי חשוב לכם ואתם לא סומכים על החינוך שנתתם לי אז אתם לא סומכים על עצמכם – ואת זה כבר גדול עליי לפתור עם כל הכבוד לי.” הטחתי בהם והלכתי לחדר על מנת לאזן דופק ונשימה, שם המתינו לי מצעים נקיים ובוילר דולק . ברקע אמא אמרה ” אנחנו סומכים עליך אבל דואגים לך, אין לנו מפעל ל’גילים'” , ואבא שאל בתמהון ” איפה הייתי כשהוא למד לדבר ככה?”  ושוב אמא הפטירה ” אתה לא מבין שהתפללנו שלא קרה לך שום דבר! לא ידענו מה לעשות עם עצמינו מרוב דאגה !”   והאמת שניהם טעו כי, האמת הגיעה לי סטירה.

פאוזה, עשרות שנים קדימה אני כותב פוסט בשעה  2:33 בלילה הילד לא חזר מהשד יודע איפה , הבית מואר כמו טיימס סקוואר בקריסמס עשן יוצא לי מהאוזניים ואלוהים עדי שהתפללתי בהשתדלות שלא היתה מביישת ראש ישיבה ביום כיפור. האמת מגיע לו סטירה אבל במקום זה אני הולך להדליק לו דוד ומחליף לו את המצעים לנקיים.

קארמה איז א ביצ’