סיפור על אקזיסטנציאליזם והישרדות

הוא היה צופה בה כך כשהיא גולשת מלוא קומתה במורד הרחוב המתפתל הסמוך לביתו. הטקס הקבוע שהיה עורך לעצמו כל יום בשעה ארבע בדיוק , היה קבוע כמו פיפסים של חדשות ויפה כמו זריחה. הוא  היה מתהלך ללא מטרה עם הכלב כאילו היה זה הכלב שרצה לחלץ עצמות ולהטיל מימיו , והוא – הבעלים העצל היה נגרר אחריו בחוסר חשק נאחז ברצועה. לריטואל המפגש המקרי הזה היו חוקים פנימיים משל עצמו , כלבלב חסר מנוחה נובח על כל מה שבסביבה , המון סואן המשמש תפאורה לזירה האמיתית , והיא הצועדת לבדה מי יודע מהיכן? שלוש שנים תמימות יום אחרי יום טקס הויפאסנה עתיר הקהל היה מתרחש לאור שקיעה בתפאורה עירונית ולעיני קהל אדיש.

רצונו העז לגשת, לשאול, לומר, הוכנע כל יום מחדש על ידי הבושה . כוחה של תכונה זו עצום ורב ועומד בניגוד מוחלט לעצם הווייתה כנחבאת אל הכלים. כל הפעמים בהם מילא ריאותיו על מנת לאזור אומץ ולשאול אותה לשמה או להציג עצמו מלפניה נסתיימו באותה דרך מייאשת של הוצאת אוויר ותחושת ריקנות.

חמישי בבוקר עת חזר מתרגיל גדודי באוטובוס דרומי היורד אלי עיר, כאשר הוא מאובק וניחוח צהלי מבשם את האוויר, והוא עמוק בתוך הגותו האקזיצטיאליסטית של קירקגור הניבטת אליו מסיפרו “חיל ורעדה” ,  “אפשר לשבת?” נשמע קול, הרים את עיניו וליבו צנח, זה לא המקום ולא הזמן הוא לא היה מוכן “מה פתאום כאן? מה פתאום עכשיו? איך מכל העולם דווקא היא ? ואני מסריח כמו חולדה? רק לי זה יכול לקרות?” הוא צימצם עצמו לכדי מושב אחד קיפל רגליו ואסף את התיק לחיקו “מה אני כזו שמנה ?” היא שאלה בחיוך, הוא הניד ראשו שמאלה וימינה לשלילה מבלי לומר מילה.

“אני דווקא מעדיפה את סארטר אבל גם קירקגור ענק” .

את בענייני פילוסופיה?” ווואוו יצא לי קול ” הוא שמע את עצמו אומר לעצמו מבפנים. הוא הביט בה והשתאה מעצם העובדה כי אזר אומץ וממש הגה את מחשבותיו במו לשונו.

“מה  אתה מתפלא גם נשים יכולות לאהוב פילוסופיה”.

“אהה בוודאי זה לא היה עניין מגדרי, אני פשוט מתפלא בכל פעם שמישהו אומר לי שהוא אוהב פילוסופיה גבר או אישה, זה מקצוע בלי תכלס”

“נראה לי שאתה דווקא מבין בחוסר תכלס.” אמרה תוך קימה אל עבר דלת היציאה האחורית הביטה בו והשמיטה מידה כרטיס ביקור “הלן –  להשביע את הרעב – קייטרינג לאירועים”.

מבלי אומר הרים את פיסת הקרטון כמוצא שלל רב, ליבו התרונן ונפשו הכמהה למגע הגיעה כמעט לגבהיו של האגו. התחושה הייתה כאילו האוטובוס כולו נועץ בו מבטיו, למעשה הוא היה שם לגמרי לבד, כשהקיץ מתחושת ההתעלות הבחין כי הוא לבד בתחנה הסופית והנהג שמבצע סריקת חפצים חשודים הגיע למקום מושבו והאיץ בו ללכת לדרכו.

שיחת הטלפון שיזם באותו אחר צהריים הפכה להיות נקודת ציון בחייו שהתחלקו ללפניה ואחריה , ממש כמו הפרסומות לדיאטה או עישון. הערב של אותו יום מפרך , שהחל בחולות שיבטה והסתיים במסעדה יפנית בת”א היה לא פחות מקסום , כל מילה הייתה מדוייקת כמו תוצאה של משוואה וחדה כמו סכין קצבים. החלקים הסתדרו כמו שקע ותקע כמו יין ויאנג כמו פינג ופונג כמו גבר ואישה.

כך הפכה הסקרנות לתשוקה התשוקה גדלה לכדי אהבה והאהבה עד מהרה הומרה ברבע עוף ורבי, כשרקדו את הסלואו הראשון לצלילי “הנהר” של ספרינגסטין איש מהם עוד לא ידע להעריך עד כמה החיים בארץ הלא גומר את החודש יכולים להיות שוחקים, עד כמה ההוויה בארץ זבת חלב וקש היא בלתי אפשרית.  אופטימיות של זוג צעיר היא כמו תמימות של ילד, היא כמו קרום בתולים, דינה להתנפץ במוקדם או במאוחר אל מול מציאות פולשנית.

כשהעוני דופק בדלת האהבה קופצת מהחלון. שמונה שנים שלושה ילדים שתי משכנתאות ואבטלה אחת גדולה הבהירו לו עד כמה האקסיומה ששמע בילדותו אינה טעונה עוד הוכחה.  שאריות הכבוד פתיתי הגאווה וים היאוש הובילוהו אליי היבשת השחורה שם האבקה לבנה העתיד ורוד ואלוהים גדול. “מכה אחת וזהו” שינן לעצמו, “אני לא כזה, אבל גבר צריך לפרנס לא מפרנס לא גבר לא בנאדם”.

הנחיתה בארץ עברה כמתוכנן מוצרי דיוטי פרי שירות מחורבן ומחיאות כפיים – יש דברים שלעולם לא משתנים כך מסתבר. בשעה שפסע לאיטו אל עבר ביקורת הגבולות המקומית היה נדמה לו כי כל הטרמינל שומע את הלמות ליבו. הוא הוציא ממחטה מהכיס וניקה את אגלי הזיעה  המתפשטים על מצחו, לאלה השוטפים את תחתוניו – נכנע.  כך הוא הזדחל יחד עם התור נושא פעמיו אל עבר ביקורת הדרכונים שאחריה ….או אחריה ממתינה לו הכבודה והאור הגדול בקצה הבור החשוך בו הוא נמצא.

חיוך בקצה השפה הבליח כאשר שגה בדמיונות, אסגור את המשכנתאות ואעבור מהבנק הזה, לגדול אקנה  משאית גדולה כמו שהוא אוהב לאמצעית את כל בובות הברבי על מנת להשלים לה סידרה ולקטנציק עגלה חדשה, ולאישה מה אקנה לאישה? מתוך חלום הונחה על כתפו יד ממשית קצין משטרה הזמין אותו אחר כבוד להתלוות אליו ,

“מה אתה עושה?” שאל אותו “אתה לא כזה , תיכון צבא אוניברסיטה – פילוסופיה קירקגור עבודה מסודרת – תגיד מה קרה?” גלולת העלבון הייתה מרה היאוש השתלט שוב והלחיים נרטבו מדמעות חרישיות מבלי לומר מילה הגיש לו את שתי ידיו ופסע לזינזאנה.

שתי הארכות מעצר אחר כך נשאל אותה שאלה על ידי עורך דין צעיר מהסנגוריה הציבורית שמונה לו על ידי בית המשפט כדרכם של חסרי אמצעים, הוא הביט בו כפי שמביט לוחם ותיק בטירון והטיח בו , ” ילד , בגיל שלך קוראים אקזיסטנציאליזם בגיל שלי זו כבר הישרדות.” ספק אם הינוקא הבין, ספק אם יש ינוקא שיבין.

לילה ללא שינה עבר לאחר ששוחרר למעצר בית. שתיקה כבדה ליוותה אותו בכל אשר הלך, הגדרות הללו ששם לעצמו צברו גובה משל היו עצי סקויה. לא מצא לנפשו מנוח  “  זה לא יכול להיות , זה לא קורה לי , זה לא אמיתי זה חייב להיגמר חייב להיגמר”.

סיגריה וקפה קיבלו את פניה של השמש כאשר זו באחרית הליל הואילה ועלתה, שם המשיך לשבת על כיסא קש במרפסת , אותו כיסא קש שהחליף מאות פעמים בחלומותיו. “מקש באת ואל קש תשוב,” חשב לעצמו במין הומור מעוות שכזה. השעון תיקתק את עצמו לדעת ושעתיים לאחר מכן מתוך הבועה בה הקיף את עצמו שמע תיפוף רגליים קטנות מתקרב, “אבא אנחנו הולכים לגן ולביה”ס באנו לומר שלום”,

לראשונה מזה שבועות רבים נמרח חיוך מלא על פניו מהסוג שהיה מצוייר על פרצופו בכל פעם שהיה רואה אותה גולשת במורד הרחוב המתפתל, הוא חיבק אותם בחוזקה עד שצעקו “כואב”, הוא הצמיד אותם אליו כאילו אין מחר…אין מחר. בטרם לקחה אותם התעקש לחבוק גם אותה בעוצמה של אהבה נזקקות ופרידה, מחה את דמעותיו ונישקה לשלום.

מבטו ליווה אותם עת פסעו על שביל הגישה מבניין המגורים אל הרחוב, התעקש להישאר ולהביט עד הכי רחוק שהטופוגרפיה והראיה מאפשרות. בשלוות גן עדן ודממת מוות הוא ניגש אל המגירה הוציא ממנה מפתח ופתח את מגירת הכספת החבויה בארון הבגדים. שם …בתוכה מוסתר מכל עין וממתין לשימוש שכב ללא נוע גורל בלתי נמנע עליו חרוטה המילה “גלוק”.

“זכרתי  לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחריי בארץ לא זרועה” שירבט בכתב יד עגול ומסודר והניח על שולחן המטבח פוליסת ביטוח חיים לא משולמת.  “אלה ככל הנראה היו מילותיו האחרונות” שירבב הפתולוג המשטרתי בקול מתכתי עת מנע ממנה בגופו להיכנס לזירה. “ארץ אוכלת יושביה” זעקה.