על החובה לא לזכור

הקיץ של שנת 92 התחיל מוקדם מהצפוי. חום הגהנום החל לשרוף כל חלקה טובה כבר באפריל. בטרמינל של נתב”ג,נשוא חלומותיהם של הישראלים, הידוע היום כטרמינל 1 ואז כ”הטרמינל”, יושבת קבוצת דיילי קרקע של חברת התעופה הלאומית וממתינים לנוסעי הטיסה לגרוזיה. בדיחות גסות של אחראי הדלפקים פוגשות מבטים מזוגגים של דיילים מחויטים שהגיעו למשמרת חצות בלילה שחוצץ בין חמישי לשישי היישר מלימודי התואר שלהם.

בשעה 2.27 ניצב לבוש חליפה לבנה יוקרתית כאשר אחריו מספר דו סיפרתי של מלווים מול הדלפק של ג נוסע גבה קומה. הוא מציג כרטיס ומבקש מקום ליד החלון. “אתה מוכר לי” מטיח בו נציג השירות משועמם בפמיליאריות לא אופיינית למעמד. “אני?” משיב הנוסע במבטא גרוזיני .”
“כן, אני מכיר אותך ממזמן, אני הייתי ילד ואתה הייתה שכן שלי בחולון.”
“אווווו זה היה מזמן ביז’ו כמעט 15 שנה. אני כבר מזמן לא בחולון….מזמן…. ”
“אז אתה בטח לא זוכר אותי אבל אני זוכר אותך.”
“אני מחולון לא זוכר אף אחד… כמעט אף אחד, רק אחד קראו לו ‘מוסא’ אם אתה מכיר אותו?”
“מוסא זה אבא שלי”
יד גדולה נכנסת לכיס החליפה הפנימי ומוציאה ממנו חופן ענק של דולרים, פרנקים ומארקים גרמניים, ומושטת לדייל .
“מה אתה עושה? מה זה?”
“זה שלך, אתה בן של מוסא זה שלך”
“אני בן של מוסא אבל לא לוקח את זה, אתה אולי התבלבלת.”
“אני אולי עברית לא טוב יודע אבל זיכרון של פיל אני יש לי – בא לקפה!!”
“דוד יצאתי לקפה” יד מנהל עטורת גורמט מסמנת בתנועת “חפף” – בלאו הכי קהל היעד להומור המרייר לובש חצאיות.

שאגה בגרוזינית נזרקת לאוויר והמלווים נפוצים לכל עבר, כלא היו. שתי חליפות מתיישבות לקפה. דייל ונוסע.
“בא ביז’ו תשמע סיפור על אבא שלך שכמו שאני מכיר אותו אתה לא מכיר.”

“תסתכל על כל אלה שהגיעו איתי חוץ ממשפחה כולם מניאקים , זה לא חברים זה מניאקים. הם לא חברים שלי הם חברים של כסף שלי, וחושבים אני טמבל – לא מבין. אבל כשאני באתי פה לארץ לא היה לי כלום, שום דבר. לקחתי כסף מחברים והלוואה מבנק וקניתי בית – בחולון. כל כך לא היה לי כסף שלא קניתי אפילו כסאות לשבת בסלון. שבוע אחרי שנכנסנו לבית אמא שלי נפטרה. ואתה יודע מה זה אמא, אמא זה הכל. אצלנו הגרוזינים כשיושבים שבעה שמים את הלב על השולחן זה הכבוד של המת, ואני אין לי שפה, אין לי עבודה, אין לי כסף ואני לא מכיר אף אחד. ואז בשנת 77 להיות גרוזיני , זו היתה קללה, כולם התרחקו מאיתנו כאילו יש לנו את המחלה…אתה יודע. אפילו לג’וקים החרא האלה הקטנים שעפים שקוראים להם היום חומייני – קראו הילדים ‘גרוזיני’, ככה התייחסו אלינו. בשביל לארח את האנשים שבאים לנחם אבלים לקחתי כמה כיסאות של ים ופיזרתי בסלון, אמא שלי השאירה לי קצת כסף ואת השופר הגדול שאצלנו ממלאים בוודקה ושותים לכבוד המת. ביום הראשון של השבעה אנחנו באמצע תפילת ערבית מגיע איש לבוש בגדים כחולים ככה מלוכלכים של עבודה ביז’ו. נגמר התפילה הוא לוחץ יד שלי ושל אישה שלי לא אומר כלום והולך. אישה שלי שואלת מי זה? אני אומר לה לא יודע.

למחרת בערב בתפילת ערבית מגיע עוד פעם איש עם בגדים כחולים מתפלל איתנו לא אומר מילה ויושב לבד, כי כולם גרוזינים חוץ ממנו. נגמר תפילה אני הולך למטבח, פתאום אני שומע דלת של מטבח בום. אני מסתכל ורואה שרק אני והאיש עם בגדים כחול לבד במטבח. הוא ניגש אליי ככה שאף אחד לא יראה מחבק אותי ואומר לי , משפט אני לא אשכח עד קבר שלי הוא מצטט חנוק מדמעות התרגשות ‘שבעה זה לא רק צער זה גם כסף, הרבה כסף . קח את זה’ והוא הוציא מהכיס חבילה של שטרות לא ספורה ונתן לי, אמרתי לו שאני רק עכשיו עליתי ואני מובטל ואין סיכוי שאני יכול להחזיר לו את זה הוא הסתכל עליי ואמר ‘שמעת ממני שאני מבקש שתחזיר לי? אם אלוהים ייתן לך תחזיר לי ואם לא – אלוהים גדול. אם זה לא יספיק תעלה למעלה תדפוק בדלת ואם מישהו אחר ממני יפתח רק תגיד שאתה השכן מקומה ראשונה ואני אבין. אל תתבייש הא?’ ככה, מהכסף הזה עשינו שבעה כמו שצריך.

אחרי כמה זמן היה לי מזל ושווארנדזה שהוא חבר שלי מכיתה נבחר להיות נשיא גרוזיה, ואני נכנסתי לעסקים עם גרוזיה. אתה יודע איך זה שם, אם אתה יודע למי למרוח את הלחם הוא ידאג שיהיה לך הרבה לחם למרוח, וככה אני היום אחד מאנשי עסקים הכי גדולים שם. עברתי מחולון להרצליה פיתוח, קניתי לכל ילד בית לידי, ויש לי ארבעה שיהיו בריאים. מרצדס חדשה בחצר ושני בתים בגרוזיה. מה שאבא שלך עשה בשבילי אז אף אחד לא עשה בשבילי – אף פעם, ואני זה בושה בשבילי, אפילו לא חושב שהחזרתי לו. קח כסף זה שלך.”
“השתגעת? אני לא לוקח כלום!!”
“אוו אתה עקשן אתה, קח זה טלפון ישיר שלי מתי אתה רוצה או צריך משהו
תתקשר תגיד אתה בן של מוסא ואני מסדר!!”

השעות שבין סיום המשמרת ועד ארוחת השבת המסורתית מיאנו לעבור,
וכשסופסוף נאספה המשפחה סביב השולחן לא התאפק ג’ ומיד החל מספר את הסיפור בפירוט של דוח מודיעין במטה הכללי. עם סיום הסיפור דממה דקה, אין פוצה פה ומצפצף. מבטי סימני שאלה מופנים לנשוא הסיפור שיושב ולוגם מהמרק בדממה לא שגרתית. “טוב אבא” שובר בכורו את השתיקה “הבנאדם סיפר סיפור ברבע שעה האחרונה, תגיד משהו, נכון? לא נכון? משהו ?”
“המרק מצוין!” השיב מוסא.

“נו…”

“אני לא זוכר”

“איך זה יכול להיות? בדרך כלל כשיש לווה ומלווה הלווה שוכח והמלווה זוכר, כאן הלווה אומר שהוא לווה והמלווה אומר שהוא לא זוכר , זה לא הגיוני אבא.” הוא מתעקש.
“תראו ילדים – יש דברים שחובה לזכור, ויש דברים שחובה לא לזכור – את המקרה הזה אני לא זוכר.”

מוסא הוא אבא שלי