סתם בחור שכונה פרק ג’ ת”א-פריז-ת”א

צהרי יום שישי תל אביבי. אמצע אוגוסט חם מהרגיל, תמיד הוא חם מהרגיל. קרנבל של צבעים ריחות. מוזיקה בשלל צבעים ובווליום מופרז, לצד אוכל תעשייתי המוגש על מצע הורמונלי עשיר.  אם לאסקפיזם היה סרט תדמית כך הוא היה נראה. אני כמו כולם הולך מ…/הולך אל…/ הולך כי כולם הולכים/מה זה בעצם משנה/ ממה בעצם כולנו כאן בורחים….

יצאנו גם “כנגדו” ואני לטבול את הצרות בבירה, ואת הפחדים להטביע באלכוהול. עת המתנו למארחת צעירה מדי, שתלווה אותנו למקום צפוף מדי, ותצייד אותנו בתפריט יקר מדי, הבחנו בדמות מוכרת שיושבת לצד בחורה צעירה – הרבה יותר מדי צעירה.

“זה לא ההוא מלפני שנה מהטיסה לפריז, איך קראו לו?”

 “עופר?”

“כן עופר”

“וואלה יש מצב.”

“לך שאל אותו…”

“למה אני?”

“כי…. לך תשאל אותו כבר….נו…”

“אבל הוא יושב עם מישהי….מה אני אמור להגיד לו? איפה החברה שלך?”

“תהיה יצירתי…..נו לפני שהוא קם….”

“סליחה ….אתה…..”

“אה…אהלן אתה היית עם ארכיאולוגים?”

“ארכיאולוגים? אני?”

“כן חופרים נו…הזוג מהטיסה לפריז.”

“בול, כן זה אני. מה עניינים בנאדם?”

“אל תשאל איזה סיפור היה לי שם, שבו.”

מבטי מבוכה הוחלפו….התיישבנו.

“אחרי שהקב”ט שיחרר אותי, יצאתי מהשדה עם הפתק שנתנה לי המדרובה ההיא ועם השיחה שהיא העבירה לי בוואטסאפ. נכנסתי למונית, אני לא מבין מילה צרפתית וההוא- בלטה!! לא מבין כלום חוץ מצרפתית. עכשיו לך תגיד לו שיסיע אותך לתחנת רדיו. אני משמיע לו את השיחה ואומר לו ‘רדיו רדיו’ הוא בחצי פנטומימה אומר לי שהתוכנית מחר בלילה ולוקח אותי למלון. עכשיו לך תעביר עשרים וארבע שעות לבד בעיר שאת לא דובר את השפה והאיש הכי נחמד שם נראה כמו פקיד בנק עם עצירות.

הגעתי בלילה לתחנת הרדיו, בשער עצר אותי שומר ואני לא מבין מילה. אז הבריק לי רעיון. התקשרתי לדוד שלי אלבר, הוא דובר צרפתית וסוחב ‘דפקה’ מיום כיפור הוא לא ישן בלילה. הלום קרב נראה לי. אני מתקשר אליו שם אותו על ספיקר.  והוא מתרגם אותי לבחור בשער. השוער לא רוצה לקחת אחריות ומוריד את אחד המנהלים שמכניס אותי פנימה לתחנה..

‘אלבר תגיד לו שיתן לי מספר אני מעביר לו שיחה שעלתה כאן לשידור.’ דקה אחר כך הם כבר שומעים את השיחה. ומכאן אנחנו עומדים בחדר ארכיון מסריח, אני מדבר לרמקול של הנייד אלבר מתרגם ז’אן פייר עונה ואלבר עובר לעברית.

“אוקיי מה אני יכול לעשות עבורך.”

“אני הבחור מישראל שהבחורה מדברת עליו, הגעתי במיוחד בשבילה לכאן ואני רוצה לדבר איתה, אני מבקש את המספר שלה.”

“אני לא רשאי לתת לך. על פי חוק הגנת הפרטיות אסור לנו לתת מספר טלפון למי שלא מוסמך.”

“אלבר תגיד לו ששתיים בלילה עכשיו אף אחד לא כאן בחיאת..”

“מצטער, אסור לי.”

“אני באתי מישראל במיוחד בשביל זה אני ויתרתי על כרטיס החזרה כדי להיות כאן עכשיו, שיעשה מערוף נו…”

“מצטער אסור לי.” בונקר הבנזונה לא זז.

“אלבר משתחרר לי ה 21 הפסיכיאטרי אני הולך לגמור אותו…”

“חכה עופר אל תעשה שטויות 21 פסיכיאטרי זה אני …תן לי רגע לדבר איתו.” ואלבר זה פוליטיקאי

‘אדון ז’אן פייר יש לי רעיון אתה תוציא את עופר מהחדר תתקשר אתה אליה וכשהיא תענה תכניס את עופר.’ לזה הסכים הפראנסווי.

יצאתי מהחדר אחרי שתי דקות הוא יוצא ואומר שהיא לא זמינה. הטלפון מנותק. עכשיו לך תשיג אותה. נפרדתי ממנו וניתקתי את אלבר.

מהעצבים והתסכול אני מרגיש במתחילות לרדת לי דמעות, ניגשתי לשירותים. אני שוטף פנים מול המראה ומאחוריי נפתח תא ויוצא בחור מלוקק כולו מלא מעצמו. ההוא רואה אותי חצי בוכה ושואל אותי מה קורה? אחרי שהוא קולט שאני לא דובר צרפתית הוא עובר לאנגלית. אנגלית שבורה כזאת של צרפתים, אבל בוא… גם אני לא שייקספיר.

‘מה קורה?’ הוא שואל

‘אני מחפש בחורה, חברה שלי, אהובתי. חזרנו להיות יחד אחרי שלושים שנה שאהבנו ולא ידענו שאנחנו אוהבים אחד את השניה, כשכבר הבנו פחדנו לומר, וכשכבר אזרנו אומץ בילינו את החמש שנים הכי יפות של החיים שלנו ביחד, יום אחד כמו אידיוט אמרתי מילה שלא הייתי צריך והיא קמה וחזרה לצרפת. ומאז אני סובל, כלומר אני לא סובל אותי בלעדיה יותר נכון.  טסתי חמש שעות לפני יומיים כדי לפגוש אותה ולא הצלחתי לאתר אותה. אחרי ששמעתי שהיא התראיינה לתחנה הזאת  ויתרתי על הטיסה חזרה כדי לנסות ולאתר את הטלפון שלה כאן. אבל פה לא משתפים איתי פעולה. וזהו…נגמרו לי הרעיונות. אני חוזר לישראל.’

‘יש לך את הראיון?’ אני משמיע לו, ההוא נהיה אדום עגבנייה.

‘בוא איתי.’ הוא יוצא מהשירותים כולו בקריזה חצי הולך חצי רץ, ואני אחריו כמו בלה אחרי פינוקיו. נכנסים לאולפן ופתאום אני קולט שזו התוכנית שלו. הוא צורח באינטרקום על המפיק שלו שמסתבר שזה הז’אן פייר הזה. וההוא כמה שהיה עבדאי עד עכשיו, נהיה עכבר. עכשיו קלוט אני יושב בתחנת רדיו בפריז עם שדר בלי שאני יודע מילה. שניה לפני שהוא פותח מיקרופון ועולה לשידור הוא אומר לי שהוא יספר  את הסיפור שסיפרתי לו יעלה את השיחה בינהם אחר כך יעבור אליי וישאל אותי באנגלית מה אני רוצה לומר לה ואחר כך יעבור לשיר, איזה שיר שאבחר. וכך קורה. הוא עולה לשידור ומקבל פתאום קול של חדר מיטות כזה. מדבר בשקט. פתאום הוא עובר לאנגלית ואומר שהוא סיפר את הסיפור שלנו ועכשיו המיקרופון שלי. וזה מה שאני אומר. (מוציא את הנייד ומשמיע שיחה מסמן למלצרית להביא 4 בירות)

‘מישל, אני מתרגש וגם האנגלית שלי גרועה. אני רק רוצה לומר לך שטעיתי, ואם אמרתי משהו שלא הייתי צריך אז אני מצטער. אבל כל החיים אהבנו ולא ידענו שאנחנו אוהבים, בזבזנו כל כך הרבה שנים על בושה וטמטום. אנחנו כבר בני 63 כמה פעמים עוד יצא לנו לאהוב ככה? לא יודע לגבייך, אבל אני ב – 63 שנה אהבתי כך רק פעם אחת – אותך!!! לי זה כבר לא יקרה עוד פעם. בפעם הקודמת שחיפשתי אותך עשית את זה עם עגלה סוס ומגפון  עכשיו אני עושה עם מטוס ורדיו, האמצעים השתנו אבל המהות אותה מהות – אני עדיין אוהב אותך, ואחרי שהכרתי אותך מקרוב אז יותר מפעם אני מרגיש בר מזל שהכרנו ובחרת להיות איתי, מכולם. זהו,  אין לי יותר מה לומר חוץ מאני אוהב אותך ואם אחרי הכול תבחרי לא לחזור אני מקווה שיהיה לך הכי טוב, ותמצאי את האושר שלך איפה שתהיי ועם מי שתחליטי. אני תמיד אוהב אותך, וארצה לגונן עלייך – תמיד.’

‘מישל לידי יושב האיש הכי רומנטי שפגשתי והוא כולו כאן בשבילך, וממתין שתתקשרי. תודה עופר ועכשיו נשים את השיר שלכם שהכי מתאים.’ ברקע מתנגן מישל של החיפושיות.

 (ההקלטה מסתיימת, הוא לוקח את הנייד הבירות מונחות על השולחן.)

‘יו וונט סמת’ינג?’ (שואל את הצעירונת שלידו)

‘ נו ת’אנק יו?’

הקיצור אני מחכה שעתיים שהתוכנית תסתיים וכלום.

‘מה עושים?’ אני שואל אותו בסיום.

‘תשאיר לי את שם המלון חכה כאן עוד יומיים ואם היא לא תתקשר אז….’

עברתי יומיים גיהינום .  קלוט שישבתי יומיים בחדר בפריז בלי לצאת אפילו לאכול ישבתי והסתכלתי על הטלפון. כלום, שום דבר הטלפון לא צלצל. התקפלתי וחזרתי לארץ.”

הוא לוגם בירה ואנחנו בשתיקה מביכה ש”כשנגדו” כהרגלה שוברת “יווו איזה באסה, איך אני מתבאסת בשבילך.”

“שלום חזרנו, עשיתי לו סיור במדרחוב.”

אנחנו סבים לאחור גבר מטופח בגיל העמידה ואישה יפה בגילו עומדים אחרינו.

“טוב אנחנו נזוז, שמחנו לפגוש אותך ואני מקווה שתתגבר.”

(הוא מחייך)

“תכיר זה כריסטיאן וזו …מישל. כריסטיאן הוא שדרן הרדיו, ומישל היא…. מישל.”

אני שותק, אבל אצל “כנגדו” זה לא עובר. “הם עכשיו זוג?” היא שואלת בקול רם וממלמלת לעברי  

“תראה תצרפתי הזה…”

(עופר מתפרץ בצחוק)

” לא לא לא את לא הבנת. שבועיים אחרי שחזרתי אני מגיש מפרום אצלי במסעדה והיא נכנסת. ככה כמו שאני, המגש נופל לי. היא מגיעה מצרפתת אותי מול כל המסעדה. אני כולי בהלם. והיא אומרת לי :’ אתה צריך לדעת שאני טיפוס דיסקרטי, נראה לך שאני אשפך מול כל צרפת? לקחתי מטוס ובאתי.’ וזה  כריסטיאן  מנחה התוכנית שאחרי שהודעתי  לו שחזרנו להיות ביחד הגיע לביקור עם הפרגית שלידי. שם הוא כזה ידוען (אני לא רוצה להגיד את המילה כי הוא יבין) שמסתובב עם פרגיות צעירות שיכולות להיות הבנות שלו.”

“שרי… ” היא קמה אליו ומנשקת אותו, ושניהם אדומים כמו שרק צרפתים יודעים להיות בשמש תל אביבית של אוגוסט

אנחנו נפרדים מעופר מישל כריסטיאן והילדונת שעד היום אנחנו לא יודעים את שמה. (רק שיש לה רגליים שיכולות לרפא עיוורון).   את השולחן תפסו לנו כבר מזמן והמארחת מבקשת שנמתין, אנחנו מודים לה מתחבקים  ומתחילים להתקדם לרכב.

“למה את אף פעם לא אומר לי דברים כמו שעופר אמר לה ברדיו?”

“כפרה, בואי נתחיל מזה שתברחי לצרפת.”

“תגיד” היא אומרת לי “לא היה יותר מגניב אם היית מחפש אותי עם עגלה סוס ומגפון?.”

“תגידי לא היה יותר מגניב אם כל שנה הייתי צד פרגית יותר צעירה?”

“היית טס בשבילי לצרפת?”

“היית מצרפתת אותי בעבודה ליד כולם?.”

“אין אוכל מוכן לילדים, יש עוד שתי מכונות להכניס  ומחכה לנו עוד הר של כביסה לקפל בבית, אז אולי תפסיק לבלבל ת’מוח…” הגענו לרכב חבוקים, שלפתי את הדו”ח מהשמשה ונסענו ”