המורה

לפעמים את השיעור הכי חשוב שאתה מקבל מהמורים שלך אתה מקבל שנים אחרי שסיימו ללמד אותך, ועוברות עוד שנים שאתה הולך עם השיעור הזה, עד שאתה מבין אותו.

לי זה קרה בגיל 19, עם אחת המורות הכי קפדניות ומוערכות שהיית לי הזכות ללמוד אצלן.  חודש אחרי אובדן חבר כאח לי, הגענו קבוצה של בני כיתה לביתה של מחנכת  הכיתה  מהיסודי על מנת לארגן ביחד ערב זיכרון לחבר שהיה ואיננו עוד. אמנם חלפו שש שנים ארוכות בין הפרידה מהילדות עד שמלאך המוות הציב למולנו את מוראות החיים וניתק אותנו מן הנעורים באופן האכזרי המוכר רק לו ולבני הארץ הזו לצערנו. עדיין עת עמדנו בדלת  דפיקות הלב היו חזקות לאין שיעור מנקישותינו בדלת.  איכשהו כל אחד לקח שניה לסדר את החולצה – בכל אופן מורה!

הדלת נפתחה ובמקום מורה קפדנית קיבלה אותנו אמא טובה דואגת ומטפלת. מבוכה  של שנייה התחלפה בחום ואהבה. נכנסנו פנימה בכבוד שרק הנשיא סאדאת בביקורו ההיסטורי כאן זכה לו. כמצופה בסלון במקום “טמבלוויזיה” את הקיר המרכזי עיטרה ספרייה עמוסה לעייפה בספרים מכל הסוגים, מה שגרם לנו לכבד אותה אף יותר. מיד אל שולחן הסלון הגיעו כוסות תה ועוגיות בשלל צבעים.   לאחר עדכוני החולין של :היכן אתה משרת? מה תפקידך וכדומה. הגיע מונולוג מפתיע.

 אני מצטערת

“גילי אני מצטערת.”

“על מה את מצטערת?” ” אני כל הזמן חי בתחושה שאני חייב לך כל כך הרבה.”

“על שמיררתי לכם את החיים עם שיעורי בית ומבחנים. באסיפות הורים הייתי נוזפת בכם מתוך ידיעה ברורה שאתם הולכים הביתה לגיהנום והאמנתי שזה מסייע לכם אבל לא זה לא מסייע – זה מזיק!!! תפקידו של מורה הוא לא למרר את החיים לתלמיד אלא להרים אותו. לגרום לו לעשות שיעורים כי הוא רוצה לא כי הוא מוכרח. ואם הוא לא עושה כנראה אנחנו המבוגרים כשלנו איפשהו. ואם הוא לא עשה אז… נו…אז… בזמן הזה הוא בטח למד משהו אחר, וגם אם לא, יהיה לו את כל החיים להנזף על ידי בוסים מפקדים ומי לא!! ”

“מאז שקיבלתי את הידיעה על נפילתו מייסרת אותי המחשבה שהחוויה הכי משמעותית שהוא לקח ממני לאן שהוא הלך זה נזיפה על אי הכנת שיעורי בית, ואם היה מכין? זה היה עוזר לו במשהו? לא היה עדיף שיבלה ויצחק בזמן הזה?”

אם למונח נפלה לנו הלסת נוצק פעם תיאור גרפי חי הוא נוצק באותו מעמד. איש מאיתנו לא פצה פה ונדמה כי איש אפילו לא מיצמץ. והיא המשיכה.

” אבל שינתם בי משהו. בשבוע שעבר בדקתי שיעורי בית – מי כמוכם יודעים – ותפסתי ילד שחווה מאבק גירושין לא פשוט בבית שלא הכין אותם, הוא ידע מה הולך לבוא והתכווץ במקומו, שאלתי אותו מדוע לא הכין אותם? הוא הביט בי מבוהל ואמר בשקט ‘הלכתי עם אבא לסרט ‘ .  ראיתי את כל הכיתה מעמדת המורה מתכוננת לגל של נזיפות והטפות, כרגיל בעצם. ממש באותו שבריר שנייה בו הרפלקס המורתי שלי קופץ לעמדת שליטה והווליום עומד לעלות לעוצמות שמאפילות על מנוע ג’מבו בהמראה, ממש באותו רגע ניצבתם אתם לנגד עיניי בביקור הנורא שלכם מלפני חודש. לפתע ראיתי את ידי לוטפת את ראשו ברוך ואותי לוחשת  לו ‘אתה צודק, הרווחת הרבה יותר מעוד שיעור תנ”ך גם אני הייתי עושה אותו דבר.” והמשכתי את השיעור כאילו לא קרה דבר נוכח מבטיהם המשתאים. זה לא שאני מוותרת על שיעורי בית פשוט למדתי פרופורציות, יש דברים יותר חשובים, ואם ילד לא עושה באופן קבוע שיעורים – אנחנו המבוגרים צריכים לשאול את עצמנו איפה אנחנו טועים- שהרי הוא התוצאה הוא לא הסיבה.”

יצאנו מביתה מבלי לומר מילה, מעולם לא דיברנו על זה יותר , לא בינינו ולא בכלל.  כמעט 30 שנה אחר כך דבריה עוד מהדהדים בי, אולי בזכותם מעולם לא נתתי לנושאים לימודיים להעכיר את שגרת יומם של ילדיי, כי יהיו להם עוד חיים שלמים רצופים במפקדים מנהלים שותפים שיעשו את זה, בינתיים שיחייכו. אותי אני מתפלל שיזכרו בטוב.