שום דבר אישי

צדוק בן רביעי למשפחה בת שבע נפשות הוא קצת איטי. לא מבין כל כך מהר. חיוך מאיר עיניים הוא מפזר לעולם ולא מכביר במילים. כבר כילד הבין כי הוא קצת שונה ולא רצה להתבלט. חובב צילום גאון במחשבים חלש באנשים. בהתחלה קראו לו מפגר, אחר כך סובל מקשיים, מאוחר יותר  לוקה ועכשיו כשהוא כבר בוגר הוא שייך לאוכלוסיית הצרכים המיוחדים או המיוחדים אבל עמוק בפנים הוא יודע שהוא אותו צדוק – והאנשים מסביב אותם אנשים, ושינוי הכינוי לא שינה את זה. אותה גברת בשינוי אדרת.

מה הוא לא עשה כדי לגשר על הפער. הגיע למסיבות כיתה  כדי להיות כמו כולם שתק וחייך. כאשר הילדים הפסיקו להזמין אותו למסיבות הוא הבין…. לאט שפחות רוצים אותו אבל המשיך לשתוק ולחייך. המורה  קלטה כי משהו לא טוב עובר על מערכת היחסים בין צדוק לכיתה החליטה להזמין את הוריו לשיחה בה הובהר להם כי צדוק לא מתאים למערכת. הוא אמנם שקט וחייכן אבל הוא לא ברמה של הכיתה הוא מוריד את ממוצע הציונים ובכלל הוא יהיה מאושר יותר עם ילדים ברמתו. כאשר אמא נחמה אמרה “אבל שם לא יהיו לו חברים” ענתה המורה ” להיפך שם כולם כמוהו”.  כאשר אבא מנשה תהה ” ואולי לא הכל זה ציונים? ואולי הבעיה היא בכיתה?” השיבה המחנכת “אבל אי אפשר להחליף את כל הכיתה תסכים איתי. אתה מבין שזה לא אישי, נכון?” על חילופי המורה איש לא דיבר.

בית הספר החדש היה כל כך רחוק שצדוק היה קם כל יום בחמש וחצי בבוקר וחוזר עייף כמו פועל במחנות כפיה רוסים, 12 שעות אחר כך. שותק ומחייך. בית הספר אמנם הפגיש אותו עם שכמותו אך המרחק השאיר  אותו בודד ומחוייך.  שתים עשר שנים של סיוט הסתיימו במסיבה עצובה באולם של מתנ”ס חשוך עמוס חיוכים מעושים חיבוקים טיפוליים, נאומים בחרוזים  על כמה המחזור הזה מיוחד, ו”אולי עוד קיץ”.

צדוק אולי איטי אבל ילד מחונך ואוהב את המדינה. למרות שהצבא לא רוצה אותו אבא מנשה תמיד אמר שבמדינה הזו “אם אתה רוצה לטעום מדובשה אתה גם צריך להיפצע  מעוקצה” , ואין יותר עוקצני מצה”ל. צה”ל פתר את צדוק מגיוס אבל צדוק לא פטר את צה”ל, ושלוש שנות התנדבות באפסנאות מאובקת במרכז הארץ כאשר הוא מחלק את זמנו בין תיקוני תוכנה  ומצלמות קסדה הסתיימו בלחיצת יד מאיש עם פלאפלים  תעודת הוקרה וחיוך.

אחרי כמעט שנה בבית צדוק סוף סוף מצא עבודה הוא התקבל לעבוד כמחסנאי ואחראי על תקינות מצלמות החניון  במחסן  ציוד משרדי של בנק. אי שם במרתף בקומת החניון הקצו לו שולחן וכיסא בין ענני הפיח ותהודה גרועה במיוחד. הוא שתק וחייך כאשר צלל להרים של דפי A4 מעוטרי לוגו  ועטי סטיק אטבים משרדיים וקלסרים בשלל צבעים. שנתיים במרתף מסויד לבן עם חיוך נצחי ומכנסיים משוכות מעלה החנוטות בחגורה לא אופנתית היו סיבה לקום בבוקר עבור צדוק ומקור לגאווה למנשה ונחמה.

שנה שניה באי השדים הטבוע בפיח הסתיימה בהזמנה מעלה אל הקומה השמינית שם ישב  אדון וקסברגר, מנהל האגף המופקד על המחסן. אבא מנשה לא יכל לשער מדוע אך ניחש “באמת אין לי מושג, מה אני מבין בבנקים? אני 45 שנה עובד במאפיה תשאל אותי על פיתות, תשאל אותי על ביגלה ירושלמי, אבל בנקים?  מה לי ולזרע עמלק?  אבל מה שלא יהיה תתכונן לרע,קווה לטוב, ומה שלא יהיה נהג בכבוד במנהל ובמקום העבודה. לא יורקים בצלחת שמאכילה אותך.” אמא נחמה לא ידעה לתת עצות. הגן בו היא עובדת כעוזרת גננת לא הכין אותה לכך ולכן חיבקה אותו כמו שאמא יודעת לחבק. לילה ללא שינה עמוס התרגשות עבר על צדוק, שנתיים ללא יום חופש או יום מחלה הגעה בזמן ושעות נוספות במינונים מדודים עברו לנגד עיניו הפעורות לרווחה  כמו סרט פורנוגרפי לעיני מתבגר. למחרת התייצב מוקדם מהרגיל כאשר הוא בחולצה המעומלנת הלבנה הטחובה עמוק אל תוך מכנסי הג’ינס החנוטות בחגורה. מבעד לסורגי החלון בשעת בוקר מאוחרת הוא הבחין במכונית המנהלים  הממותגת והנקיה מדיי משאירה את עשנה אל חלון הסורגים ממנו הציץ וחונה בקצה החניון .. 

כעבור כשעתיים של כסיסת ציפורניים צירצר הטלפון על שולחנו: “צדוק? כאן אביבית, ראש המטה האדמיניסטרטיבי של מר וקסברגר, הוא מבקש שתעלה אליו.”  “בטח בטח מיד” השיב. סידר את החגורה בדק במראה, משך לאחור את השיער נשם עמוק, יצא את המחסן, נעל, חצה את החניון, נכנס אל המבנה המתין למעלית ומשלא הגיע, טיפס שתי קומות אל קומת הכניסה ומשם עלה במעלית עמוסה חייך חיוך מבוייש עד לקומה שמינית. בדופק גבוה הוא פתח את דלת הזכוכית הכבדה המובילה אל לשכתו של  מר וקסברגר, ניקה את הרגליים בכניסה ועלה אחוז חיל ורעדה על השטיח המפואר. בדלפק הכניסה המתינו שלוש פקידות מנוכרות.  אביבית בציפורניים מטופחות ארוכות ומחודדות צבועות ירוק, שיער אדום ואודם צעקני  . ” מה לקח לך כל כך הרבה זמן?” שאלה בגסות. “המעלית לא מגיעה למינוס שתיים כל כך הרבה אז עליתי ברגל לקומת קרקע ומשם עליתי עם המעלית לכאן אבל היא עצרה בכל קומה, סליחה על העיכוב.”  “תמתין.” ונפנפה לו עם היד בזלזול לכיוון פינת ההמתנה.” היא יצאה מאחורי הדלפק מבעד למיני קצרצר נחשפו רגליים מטופחות, התקדמה בצעדים זריזים על סטילטו שחור ומבריק אל עבר המטבח שם הכינה “הפוך” גדוש קצף ומשם לחדר המנהל המשולט “עדי וקסברגר סמנכ”ל ” פתחה את הדלת בשמאל ושאלה “דידוש תרצה משהו ליד?” עם רגל שמאל ניסתה לטרוק את הדלת אך מפאת כובדה זו מיאנה להיטרק והשאירה חרך להאזנה “המפגר מלמטה נמצא פה להכניס לך אותו?” שניות אחר כך היא יוצאת

“ציון, כנס”

“צדוק, קוראים לי צדוק.”

“כנס כנס”

מושפל מבט הוא נכנס וצועד ארבעה צעדים מהדלת עד לשולחן המנהל שאחריו נוף עירוני עוצר נשימה. נעמד ליד הכיסא. “שב, שב אני רק מסיים כאן משהו על המחשב.” הוא מקיש פעמים מספר על לוח המקשים צחוק נשי נשמע מצידה השני של הדלת חיוך שבע רצון ננסך על פניו של מר וקסברגר.

“טוב,” הוא פותח “מה שלומך?”

“טוב תודה אדון וקסברגר”

“תראה אני לא רוצה להאריך יתר על המידה, אתה בטח יודע שהדו”חות הרבעוניים לא היו טובים, לא עמדנו ביעדי הרווח שהצבנו לעצמנו,  והם מחייבים אותנו להיערך  מחדש במספר היבטים ולהדק את החגורה. בין היתר הוחלט על צמצום כ”א גם באגף עליו אני ממונה, ולצערי אנחנו נאלץ להיפרד ממך זוהי שיחת שימוע האם יש לך מה לומר?”

צדוק השפיל מבטו והניד עם הראש לשלילה. “אם כך המנהל הישיר שלך יקיים איתך שיחת פרידה ובשבוע הבא ביום חמישי יהיה יום העבודה האחרון שלך, בשכר האחרון תקבל את חודשי ההודעה המוקדמת וכל מה שהחוק מחייב, אני אצרף גם מכתב המלצה אישי.”

“אדון וקסברגר, אם המשכורת שלי היא בעייתית אני מוכן שתורידו לי ממנה, אני יכול להסתדר עם פחות.”

וקסברגר הבליע צחוק “אי אפשר להוריד לך מהשכר, זה אסור!!”

“אבל אני אאשר לכם.”

“אסור לשלם פחות משכר מינימום.”

“ומי יטפל בציוד ובמצלמות.”

“נסתדר אל תדאג.”

צדוק הוריד ראשו שנית כאשר הוא מוחה דמעה.

וקסברגר קם ביד מושטת ללחיצה “אתה כמובן מבין שאין כאן שום דבר אישי נכון?”

צדוק הנהן להסכמה הסתובב והלך בצעדים מהירים אל הדלת פן מישהו יבחין בדמעותיו. הוא יצא מן החדר לא נפרד מאביבית משך את דלת הזכוכית הגדולה אליו יצא את הלשכה ופנה אל המדרגות.

עד לסיום העסקתו באותו יום חמישי צדוק נהג כפי שנהג טרום שיחת השימוע. הגיעה ראשון בבוקר ולא החסיר ולו דקה. הוא ביצע מלאכתו כאילו לא נתקיימה השיחה מעולם. ביום חמישי בדיוק בחמש יצא את המחסן נעל אותו מבחוץ חצה את החניון עלה שתי קומות אל קומת הקרקע והשאיר את המפתחות למחסן במודיעין אמר תודה ויצא אל תחנת האוטובוס כמדי יום.

יום ראשון בתשע ושלושים בדיוק כל עובדי המטה ישובים אל מול המסכים כמו לקוחים מ “זמנים מודרנים”  של צ’פלין, עובר אדון וקסברגר מחדר ישיבות ההנהלה אל משרדו ומבחין כי כולם מביטים בו במבט מוזר ולא ברור. הוא נכנס ללשכתו בדלפק הקבלה שתי פקידות מסמיקות, “אביבית לא הגיעה הבוקר?” הוא שואל “הגיעה והלכה” אומרת לו יפעת החדשה וראשה תקוע בניירת. “תשיגו לי אותה.”

הוא נכנס לחדרו טורק את דלת העץ המהגוני הכבדה ניגש אל שולחנו מדליק את המחשב שם בראש המיילים יש אחד מוזר מכתובת לא ידועה ומכיל סרטון בן דקה ומחצה. בסרטון המצולם ממצלמת אבטחה הממוקמת מעל חלון המכונית האחורי,  בערבו של יום  פותחת גברת במיני וסטילטו שיער אדום וציפורני ערפד דלת כבדה של רכב יוקרה ממותג  ונקי במיוחד החונה בקצה החניון, היא נכנסת פנימה ומתיישבת בכסא הסמוך לכסא הנהג שם ממתינה לה דמות גברית, ראשיהם מתקרבים ואז ראשה פונה מטה למראשותיו כאשר ראשו מוטה אחורה. זמן קצר אחר כך – קצר מאוד – המיני והסטילטו יחד עם השיער האדום וציפורני הערפד יוצאת את הרכב וממהרת למעלית. רכב השרד יוצא את החניון השער נסגר ואז עולה כותרת “שום דבר אישי”.

לסיפורים קצרים נוספים – לחץ כאן