שני וייז'וס

בין ערביים מאובקים בחצר האחורית של העיר ללא הפסקה. דרום תל אביב של ראשון בערבו של יום היא מקום סואן וססגוני. צעקות רוכלים לצד רוכבי תלת אופן ממגוון בלתי אפשרי של ארצות מוצא. גריז במקום רצפה, פיח במקום אויר, זיעה במקום דאודורנט וצעקות במקום ציוץ ציפורים. במקום בו גרים מנקיי הרחובות לא מנקים את הרחובות.  העיר העברית הראשונה – גרסת הטראש.

בקומה הרביעית של בניין השוכן על עיי חורבות שפעם היה חצר גרה יהודית. הילדות בסלוניקי שם היית יהודיה מסריחה, הנעורים בגטו, הבריחה, הפרידה מההורים, העלייה לארץ לבד, המלחמה והפצצות שנפלו ממש לידה, אובדן בעלה הראשון באחת מהן, איבוד הבן שהתנדב לצנחנים למרות שהיה בן יחיד, ואפילו הכישלון העסקי המפואר של מפעל חייה – חנות הבגדים שהתרסקה בידיה ממש כמו חייה לא הצליחו  למחוק לה את החיוך מהפנים. "העצב הוא מהעולם החיוך הוא מאלוהים" היא תמיד אומרת.

היא גרה לה בדירה בת חדר וחצי עם מוריס בעלה. מדי ערב היא מכינה לו חביתה עם טונה ולה פרוסת לחם שחור אחת, שהיא שורפת על הגז אחרי שהיא מורידה את המחבת עם החביתה של מוריס,  מורחת חמאה ומפזרת עליה קצת פלפל שחור. הוא בגופיית סבא לבנה ומחוררת, מכנסיים קצרים נעלי בית מגומי וכרס קטנה מגיע מכורסת הטלוויזיה כמו חייל פרוסי אל השולחן מיד כאשר היא קוראת לו, בדיוק בשעה שבע וחצי בערב. כבר שלושים ושבע שנה שכל ערב בדרך אל השולחן הוא  שואל "מה כבר?" והיא עונה "בוא כבר נודניק", ואז כדי להקניט הוא שואל "מה יש הערב בתפריט?" והיא עונה "איך אני עדיין סובלת אותך?" שניהם צוחקים הוא מגיע נושק לה קלות ומתיישבים לאכול משני צידיו של שולחן מטבח עתיק לבוש שעוונית המכוסה ניילון. רומנטיקה של גיל הזהב.

"כל החיים היו קשיים אבל הקשיים הכי קלים הם קשיים כספיים. זה נכון מה שאומרים ש'כסף זה חרא אבל גם חרא מי שאין לו כסף', אבל עדיף להיות חרא מלא להיות" היא תמיד נוהגת לומר. לאחר מות בנה החלה נסיגה איטית בעסק שהסתיימה בקריסה מפוארת, מאז היא חיה בצמצום, ובחיוך. לעיתים היא בוחרת לדלג על ימים של תרופות רק כדי ש"יחזיקו" לה יותר זמן. את חשבון החשמל והמים היא משלמת רק כשמגיע הפתק האדום. בחודש שעבר ניתקו לה את הטלפון הנייד היחיד שהחזיקה, כך שכעת על מנת להתקשר לאוריין העובדת הסוציאלית כדי שתדאג לה לדיור מוגן לזוג, היא צריכה לרדת ארבע קומות ברגל באור יום, כי בחושך מפחיד, ללכת עד למכולת של "מרצ'ל"  שם הוא נותן לה לצלצל ולא מבקש תשלום עבור השיחה. "למצוא מקום לזוג בדיור מוגן מסובסד זו כמעט משימה בלתי אפשרית", נוהגת אוריין לתזכר אותה. "אנחנו לא נפרדים את שומעת, פרידות היו לי מספיק בחיים. אנחנו נחכה עד ששני וייז'וס (זקנים בלדינו) ילכו אצל אלוהים ואז יהיה מקום למוריס ולי." עזה כמוות…

לקראת ארוחת הערב של יום ראשון קראה יהודית למוריס, אבל הוא לא ענה, "מוריס" היא הרימה קולה אך הוא לא הגיב, "מוריס נרדמת?" היא הסיקה מראשו השמוט על בית החזה אולם גם הרמת קולה לא סחטה ממנו תגובה. היא ניגשה אליו בחשש "מוריס?" שאלה שנית אבל הוא בשלו, על הכורסה בגופיה לבנה מכנסיים קצרים רגליים על ההדום מקטיפה הטלוויזיה צורחת והוא שקט. "מוריס?" לחשה שוב ונגעה בכתפו.  הוא ישב שם ללא ניעה קפוא כמו פתיתי הקרח המכסים את המקפיא הישן במטבח. יהודית לא האמינה כי זה קורה לה שוב אבל היא לוחמת היא ניגשה אל הטלפון הנייד החלה לחייג אך לא שמעה צליל חיוג, כמוכת אמוק רצה לחלון וזעקה "הצילו הצילו" אבל למטה כבר היה חשוך וכבישי הגריז כבר היו מאוכלסים בדיירי השכונה שאינם דוברים את השפה. זעקותיה פגשו מבטים מזוגגים של זרים. היא מיהרה לחדר המדרגות וגם שם לא מצאה סעד למצוקתה, הד קולה מילא את החלל והיה הקול היחיד אותו שמעה עד אשר מהקומה השנייה נשמע קול עמוק במבטא זר "שתקי ת'פה שלך זקנה משוגעת" ואז החלה לשמוע צעדים איטיים העולים במדרגות בנשימה אחרונה נעלה  את הדלת אחרי גבה, והבינה כי היא כאן עם מוריס הקפוא עד יעלה האור מחר. יהודית צעדה לאיטה תוך בכי חרישי התיישבה על השטיח לרגליו של מוריס בין הכורסא לשרפרף ומיררה בבכי. מהלומות על הדלת וקריאות "משוגעת עוד פעם את לצעוק במדרגות אני לשחוט אותך" לא גרמו לה לקום מרבצה. "מוריס איך אתה עושה לי את זה? מוריס קבענו שאני הולכת קודם, אני מקוללת כל מי שנמצא איתי הולך, אלוהים קח אותי." היא זעקה בסלון בו היא ומלאך המוות תרגלו זוגיות.

"תפתחי לי יהודית יש לי בשורה נהדרת, התפנו לי שני מקומות…יהודית…." הקישה בבוקר יום רביעי אוריין על דלת ביתה המתקלפת, אך שום קול לא ענה. הצחנה היית בלתי נסבלת ורעש הטלוויזיה לא פסק. השוטר והפרמדיק שפרצו את הדלת כשעה לאחר מכן מצאו אותה כאשר היא ישובה על הרצפה ראשה מונח על ירכו ורגליו עדיין מונחות על ההדום. מרצ'ל שהגיע למשלוח בבניין הסמוך והבחין באלונקות המכוסות מפונות אל רכב החברה קדישא החונה בחניה כפולה על רצפת גריז, ניגש ושאל "מי זו אוריין?" "אני" לחשה מישהי, "הנה הלכו שני וייז'וס התפנה מקום לשניים אחרים.".

… עזה כמוות…..