ספר טלפונים מצהיב

זה היה הקפה הראשון של הבוקר כאשר הטלפון זעזע את הדממה בטירטור מתכתי. חמש עשרים וארבע בבוקר מי כבר יכול להתקשר בשעה כזו? ובעיקר למה? טוב זה לא יכול להיות! לפני שענה שיחזר כי עזב את זוגתו בצידה השני של המיטה לכן הוביל אותו הפחד לחדר הילדים שם ערך ספירת מלאי וראה כי כולם נטועים במיטתם. הוא נשם עמוקות ו “הלו”.
“עופר?”
“כן”
“זה עופר המציל נכון?”
” המציל? כבר יותר מ- 20 שנה לא הייתי בבריכה מי זאת?”
“הם מאזינים לי לטלפון ועוקבים אחריי עכשיו הם דופקים בדלת אני מפחדת עופר, הם מגיעים לכאן כדי לחסל אותי, ואין לי על מי לסמוך רק עליך על האיש היחיד שאני אוהבת והוא אוהב אותי.”

“רגע, רגע, שניה אחת, מי זאת?”
” מה מי זאת? אתה לא מזהה?? זו אני – דלית חברה שלך אנחנו יחד כבר 3 שבועות. ”
” איזה דלית? ”
” דלית הבלונדינית, אוי גם עליך הם השתלטו?”
” מי השתלט? על מה את מדברת? רגע את דלית סימנטוב. ”
” כן כן סופסוף בוא קח אותי מכאן דחוף הם דופקים בדלת עכשיו אתה שומע? ”
“דלית היינו חברים חודש לפני למעלה משלושים שנה אני נשוי כבר 23 שנים יש לי ארבעה ילדים מתוכם שני חיילים, איך הגעת אליי ומה קורה? ”

” מצאתי אותך באינטרנט ואני יודעת שאתה אוהב אותי כמו שאני אותך… ” רעש דלת נפתחת וצעקות ברקע קולה של דלית צורחת.” לא לא אל תיגעו בי עופר תציל אותי לאאאא” חבטה של מכשיר סלולארי הנחבט ברצפה קול גברי מעברו השני מוסר לאקונית” אנחנו מהפסיכיאטר המחוזי הגענו לכאן לקחת את דלית לאישפוז כפוי עד לאיזון שלה. ” רעש סביב. “מה?? מה?? ” עופר צועק לנייד מהצד השני נשמעת טריקה. “עופר מה קרה? ” צועקת שמרית מחדר השינה.” אהה כלום כלום” הוא משיב בתדהמה.

הקפה שהתקרר והפקק שצפוי לו בדרך לעבודה פינו מחשיבותם. כל אפיק אשר חשיבתו נדדה אליו הופנה לעברה של דלית. במהלך יום העבודה ואלה שבאו אחריו המחשבה הטורדנית על השיחה לא הרפתה.

שבוע של בניית תסריטים דמיוניים ראש שרוקח חידות ודמיון שפותר אותן הובילו אותו למסקנה הבלתי נמנעת שהוא חייב להגיע אליה,
הם חייבים לדבר. אבל מאיפה מתחילים? מי יודע איפה היא? חיפוש ברשתות חברתיות העלה חרס, גוגל איכזב ואפילו מכרים משותפים לא ידעו לתת מענה. בקשה חריגה מבכיר במשרד הפנים אשר חולק איתו קורס בישול אחת לשבועיים הניבה את הפתרון המיוחל.

טלפון לאחיה נענה בטריקה ואת האב הנמצא במוסד סיעודי לא היה טעם להטריד, וגם מהאם שכבר לא הייתה בין החיים לא יכלה לספק תשובות. כך אם כן, חודשיים ומחצה לאחר אותו קפה קר התייצב עופר בקומה שניה בבניין עמידר מול דלת עץ בלויה בחדר מדרגות מטונף וחשוך והקיש בדלת.

“מי שם?”
“עופר”
“עופר?? איזה עופר.”
“עופר מ ט 2 פרחי מצויינות”
רעשים נשמעו מצידה השני של הדלת ואור המדרגות שנדלק שוב ושוב רמזו על מישהו הצופה בו. שני מנעולי ייל מנעול כספת אחד ומנעול הדלת שסב על צירו כשמתוככי הדירה נשמעה הנחיה להתרחק מהדלת, הוא נע שני צעדים לאחור הדלת נפתחה בזהירות למפתח צר זוג עיניים מפוחדות מציצות ממנו. הדלת נסגרת ונפתחת שנית לאחר שיחרור שרשרת המנעול. למולו עמדה דמות אנורקטית בשיער קצוץ סוודר לבן דהוי מעוטר בפס כחול מהצווארון עד לקצה השרוול בשני צידיו, מכנסי ג’ינס גדולות בשלוש מידות מהאובייקט וכפות רגליים יחפות על ריצוף לא אחיד בצבעיו. שניות של מבוכה. שומדבר שמזכיר את הילדה הקופצנית מאז. היא נעה פנימה כרומזת לו להכנס הוא נכנס.

“קפה?”
“לא תודה”
הם מתיישבים לצד שולחן עץ ישן במטבח לבוש שעוונית פרחונית הצמוד לקיר, היא יושבת כאשר אמותיה על השולחן ואצבעותיה משולבות ונעות באי נוחות, הוא מתיישב בראש השולחן כאשר גבו אל הדלת וידיו משולבות במבוכה.
“היי”
“היי מה אתה עושה כאן?”
“מאז הטלפון אני לא ישן בשקט”
“איזה טלפון?”
” את לא זוכרת איזה טלפון?”
“לא, אין לי מושג”
“התקשרת אליי ואמרת לי שבאים לחטוף אותך ואז שמעתי מאבק ומישהו מהצד השני מישהו אמר שהוא מהפסיכיאטר המחוזי… את לא זוכרת?”
” אהה זה בטח היה לפני שאישפוז אני לא תמיד זוכרת אחרי התקף מה עשיתי או עם מי דיברתי. ”

“תגידי דלית מה קורה איתך את צריכה עזרה? ”
היא משפילה מבט ודומעת.
” לא, הכל בסדר. ”
” דלית דברי אליי מה קורה? ”
” הכל בסדר”
” דלית הגעתי לכאן במיוחד אף אחד לא יודע שאני כאן מצאתי תירוצים לכל העולם. בעבודה לאישתי לילדים לחברים לכולם. הנייד על מצב טיסה בבקשה דברי אליי? ”
” הכל בסדר ”
” דלית בבקשה דברי איתי”
“הכל בסדר”
“תראי עבדתי חודשיים כדי לאתר אותך כי חשוב לי לדעת מה קורה איתך אבל אם תמשיכי אם ה’הכל בסדר’ הזה אני פשוט אלך. ”
” אני לא ביקשתי שתבוא לכאן.”
“נכון ובכל זאת מה עניינים איתך? ”
” הכל בסדר”
הוא מזיז את כיסא העץ הישן לאחור קם מהשולחן יוצא את דלת המטבח החסרה סב שמאלה אל עבר דלת היציאה מסובב את המנעול פותח אותה
” הנבלה תיכנן את זה שנים מראש” נשמעה צעקה מהמטבח. ” מגיל אחד עשרה הוא שיכנע את כולם שאני לא בסדר והתואר שלו בפסיכולוגיה היה האסמכתא הכי טובה ואז התחילו להאביס אותי בכדורים. אמא לא יכלה לעמוד מולו ואחי היה טמבל מרושע מדיי בשביל להבין, ואז הוא התחיל להגיע אליי בלילות שוב ושוב ושוב וזה לא נגמר לא נגמר לא נגמר לא נגמר, זה כאב והיה לא נעים אבל אני לא יכלתי להגיד כלום לאף אחד כי אבא שלי הוא פסיכולוג ידוע ואנחנו משפחה טובה אני תלמידה מצטיינת אחי שחקן טניס ואמא לבורנטית הכי משפחה שלקוחה מספר על אושר. אבל בפנים, בפנים זוהמה שנים הוא התעלל בי ואמא לא ידעה או לא שמה לב או התעלמה או שיתפה פעולה.”

דלית מתיישבת על הרצפה בכניסה לדירה מחוץ למטבח נשענת על הקיר שממול, עופר טורק את הדלת וכורע למולה. היא מניחה כפות ידיים משולבות אצבעות על הפנים כשראשה מושפל.
” יום אחד בגיל 17 הבנתי שזה לא נורמאלי חיכיתי שאמא תגיע הביתה וכשהיא הגיע הקאתי עליה הכל מהתחלה ועד הסוף הכל כולל הכל כולל תיאורים כולל תאריכים הכל. כשסיימתי היא נכנסה לחדר יצאה עם אקדח צמוד לרכה צעקה לי ‘דלית אני מצטערת’ ומרחה את המוח שלה על הטלוויזיה. אני בבהלה הזזתי את האקדח והתיישבתי לידה והתחלתי לצעוק ‘אמא קומי אמא קומי’ וכלום לא קרה. המשטרה באה ועשתה אחד ועוד אחד טביעות אצבעות שלי על האקדח, שכנים ששמעו אותי צורחת, העבר הפסיכיאטרי שלי והאמירות של אבא לא השאירו לי סיכוי. אחרי 12 שנים יצאתי מהמוסד בלי כלום. אחי הפך לאפוטרופוס שלי אבל הוא לא פה בכלל, אבא במוסד סיעודי אני מטופלת בכדורים וימים שלמים לפעמים שבועות לא מדברת עם אף אחד, אף אחד. ” היא מנגבת את האף בשרוול הוא מוחה דמעה.. דממה זועקת בינהם. הוא ניגש לשירותים חשוכים מזוהמים מביא ניר טואלט
” קחי. ” הוא לוחש.
” תודה”
” איך את מתפרנסת? ”
” נישלו אותי מהירושה, יש לי קצבה קטנה ומדי פעם אני עושה נקיונות או זנות. ”

” אני רוצה לעזור לך, תיתני לי?”
“אתה לא יכול לעזור לי!! ”
“אני יכול לנסות, מה. יש לך להפסיד?”
“מה תעשה?”
“יש לי חבר עו”ד תותח שמתמחה בירושות, תני לי רשות לדבר איתו, זאת תהיה התחלה… מה את אומרת?”

שנתיים ומחצה מאוחר יותר בשיער בלונדיני ארוך וחולצה לבנה מחוייטת מכנסיים אלגנטיות וורודות העוטפים גוף נשי ועגול הכבד בלמעלה מעשרים קילו מהגרסה הקודמת דלית יוצאת מאולם בית המשפט כאשר לצידה עורך דין שני סטאז’רים ועופר.

” עכשיו אחרי שזכיתי בשתי דירות וחשבון בנק בן שש ספרות מספר מונית וחצי חנות באזור אשדוד מה אני צריכה לשלם לך..”
“מה שמתחיל פרו בונו ממשיך פרו בונו ומסתיים פרו בונו. אני לא רוצה כלום אם את רוצה לתת משהו תני לעופר.” הוא נושק על לחיה ונעלם.

” איך אני יכולה להודות לך? ” היא פונה לעופר
” האמת את יכולה להודות לי באופן שמיוחד רק לך ”
” די, לא נכון.. אתה לא עשית את כל זה כדי להגיע לתחתונים שלי, זה יכלת לעשות מזמן. ”
הוא צוחק במבוכה שם יד על הפה מרים מבטו אליה שוב.
” לא, לא.. אני רוצה רק שתעני לי על שאלה אחת. ”
” כן כן אני רוצה אצלי עכשיו אין בעיה,”
” לא לא יא מופרעת לא זה, מכל העולם התקשרת אליי, למה? ”
היא מחייכת
” ידעתי” היא מפטירה לעברו.
” שנתיים וחצי חיכית עם השאלה הזו, אני יודעת. אתה לא שאלת ואני לא עניתי.” היא משליכה לעברו ספרון טלפונים קטן אישי ומצהיב המסודר אלפאבתית בשתי טורים קטומים מא עד ת שהזכיר לו את נערותו החפה מסלולאר ואנשי קשר. הוא תופס אותו בשתי ידיו מעל גובה המותניים מרים עיניים שואלות אליה היא משיבה לו מבט.
עופר מדפדף בספרון הריק עמוד אחר עמוד בחרדת קודש ולא פוגש בדל דיו, ריק מוחלט. בהגיעו לאות ע הוא פולט “וואוו” גדול שם כתוב “עופר המציל” ולצד התואר מספר הטלפון מבית הוריו.

“אני תמיד ידעתי” חייכה בנצחון.