פתק מצהיב

פתק מצהיב ומקופל נותר על רצפת המטבח זכר לשקית האשפה שנאספה מארון הבגדים בחדר הילדים הצליח לשבור את בוהק הרצפות שעליו עבדה כל כך קשה לקראת הפסח הממשמש ובא.   מהספה עליה רבצה כחייל אחרי קרב הצליחה לאזור כוחות אחרונים ולהגיע אל הסורר. סקרנות רגעית גרמה לה לפרום אותו ולפותחו לרווחה, שם בכתב של תיכוניסט  נכתב.

“כמו נשיקה לפה צרוב

כמו אהבה לכל מה שעצוב

כמו אתנחתא קומית בקטע חשוב

כמו פנס בודד באמצע ישוב

כמו חוף מבטחים למלח עזוב

את בשבילי תרופה שוב ושוב ושוב ” (אילן)

אדי זיכרונות כיסו את החלל וטשטשו את הראיה.  עשרים ושבע שנים  אחרי. חתונה, שני ילדים והפלה, גירושין סוערים ואין סוף ניקיונות יסודיים, ועכשיו- אחרי כל זה – עכשיו בחר לו הפתק הזה ליפול. כל הזמן הזה הוא המתין ועכשיו הוא חישב את קיצו ליפול. ודאי יש לזה סיבה, דברים לא מתרחשים סתם כך, אין מקריות בעולם. שיחה מהירה ללבנה חברה טובה מהכיתה הבהירה לה כי את אילן ראתה לאחרונה בתחנת דלק בשורש, הוא מיהר וגם לה לא היה זמן בשפע, הילדים מאחור שיגעו אותה והוא היה בין שיחות טלפון של עבודה. אבל לעניינו כמו שלבנה נוהגת לחתוך “הוא גרוש, הרי זה מה שמעניין אותך.”

“מממממ לאו דווקא סתם מתעניינת.”

“או קיי אז סתם אין לי עוד פרטים עליו. סתם אומרת, חפשי אותו ברשתות החברתיות.”

אהבת אמת דיגיטלית לטיפוסים אנלוגים היא מים בים של פטאמורגנה. תמונות מרוטשות ושברי אמיתות, תחביבים אקזוטיים לצד ספרי השראה בשנקל הן מנות גורמה במסעדת שף פסבדו מציאותית הנמצאת במרחק מסך במעמקי הסמסונג. יחפה בטרנינג מהעשור הקודם מפגש חברים משולש עם סמירנוף  והאגן דאז על ספת איקאה בסלון מתרגלת החלקות נואשות על זכוכית של גאולה. הנייד רוטט ורושם “אמא”.  “אין לי כוח לחפירות עכשיו.” מתעלמת ולוקחת עוד כף קרם עוגיות וקוקוס מהמארז. בדידות גלקטית במסיבה וירטואלית.

On a dark desert highway, cool wind in my hair
Warm smell of colitas, rising up through the air
Up ahead in the distance, I saw a shimmering light
My head grew heavy and my sight grew dim
I had to stop for the night.

מבעד לענני השיכר ומקווה הדמעות בקצה העין היא גוללת ציפייה ומחפשת אמת. הילדים הערב עם אבא ואם יש זמן למצוא אותו זה עכשיו. לפני ליל הסדר, המשפחה הלוחצת והשתיקות המביכות. כאשר הרשתות החברתיות מכזיבות ואפליקציות ההיכרויות לא נותנות מענה ל – 144 פתרונים. מקישה את שמו עולים אין סוף שמות. מקצה הזיכרון היא דולה כי היה לו אח עם שם מיוחד “יהב” כמה יהב כבר יכולים להיות? מקלידה את שמו ומגיעה לחמישה מועמדים רלוונטיים. מתוכם מאתרת את המדוייק אוזרת אומץ, נושמת עמוק ומתקשרת. סיפור דלוח ולא אמין על פגישת מחזור מצליח להשיג את מבוקשה. הוא אמנם לא בקשר איתו אבל מספר טלפון יש לו.

אצבעות רועדות מקישות על מקלדת חמקנית, לסמירנוף יש דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב. פיפסים מתוזמנים מרעידים אותה.

“כן?”

“אילן, מה שלומך? לונג טיים…”

“מיטל ???? וואוו מאיפה נפלת עליי כמה זמן זה ? כמעט שלושים שנה והקול שלך בול אותו דבר. אי אפשר לטעות. מה איתך? מה שלומך איזה יופי לשמוע אותך?”

“אני בסדר תודה, עדיין בהרצליה, מורה, אמא לשני ילדים עומר בן 16 ומתן בן 12. גרושה מאושרת כבר מלא זמן. מה איתך?”

“אני גם אחלה, גר בבית שמש, קבלן שיפוצים ארבעה ילדים וגרוש, לומד בירושלים.”

קצת סמירנוף והרבה בדידות ילדו את המשפט “אז אולי נעשה איזה קפה לזכר הימים ההם?”

“בעזרת השם בכיף, למה לא!”

”ותביא איתך גיטרה לנגן לי את   Hotel California””  כמו תמיד, מנהג זה מנהג”

“אני בעד מנהגים, יום חמישי אני בירושלים זה יום לימודים שלי …”

בית קפה ירושלמי במרכז העיר בתוך ים של כיפות וסבך של זקנים המחישים צעדיהם לקראת המלכה הבאה בשעריהם.  אצבעותיה מקישות בקצב על כוס הפוך על סויה במאג. בשמלה אדומה, שמכסה את מה שצריך, ובעיקר חושפת את מה שצריך יותר, עם ה”קלואה” על הצוואר,ולאנז’רה של תקווה היא מתסרטת פגישה. סוקרת את השטח. דפיקות לב מואצות מופרעות על ידי מלצר צעיר המגיש לה כוס יין אדום ופתק מקופל.

“ראיתי אותך מרחוק, אי אפשר היה לטעות בך. נשארת יפה כמו שיר ומקסימה כמו השראה. התקרבתי ואת הבטת בי ולא ראית אותי. אולי זה הזקן? אולי הציציות? אולי הכיפה של רבי נחמן? שצמחו עליי עם השנים שהפריעו לך לראות אותי. אז אולי קיבלתי ‘רגליים קרות’, אבל לעצמי אני מעדיף להגיד שאני רוצה שתזכרי אותי כמו בתיכון. אנחנו סיפור לא גמור. אנחנו יכולים לא להתראות  לשנים ולעולם לא להיפרד. במצב שנוצר אין סיכוי שפגישה כזו תוביל למשהו טוב לא עבורי ובוודאי לא עבורך. אז כן שוב ברחתי. נסעתי לישיבה להתפלל עלייך ובעיקר עליי. למרות שבינינו, את עבורי כמו מלון קליפורניה

“You can check out any time you like,                                                                                       

But you can never leave!’”

מה שהתחיל בפתק יסתיים בפתק? כי מפתק באת ולפתק תשוב?

“מלצר, תן לי בבקשה חשבון, ואת הכתובת של ישיבת ברסלב הכי קרובה לכאן.”  

עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה….