לא מבינה

אישה שקטה – נרעשת!!

היא התרוצצה אנה ואנה במטבח. כותרות עיתונים מלחיצות מחד ובשורת איוב מאידך הן מרשם בדוק להקדחת השבת הבאה עלינו מי יודעת למה? “מה אעשה?” ניקרה במוחה המחשבה, “מה יהיה עליו?” היגגה לעצמה. אישה שקטה – נרעשת!!

צלצול הטלפון שניסר את האוויר בליל רביעי  שעבר עדיין מהדהד בראשה, מאז לא עצמה עין. “איך זה יכול להיות, הרי אין זו דרכו של עולם?” שיננה לעצמה עודה פוסעת הלוך ושוב מהכיור אל קצה השיש וחזרה בפעם המיליון. “איזה אסון!!”. היא יודעת שאסור לה להתערב  ואם תתערב תחטא לו, אך אם לא תתערב תחטא לעצמה . אוי לי מיצרי ואבוי לי מיוצרי.

“עוד חייל התאבד”

על השולחן  כותרת העיתון זועקת “עוד חייל התאבד” כאשר תמונתו של ילד המחופש לחייל  מקשטת את העמוד הראשי כמארש האבל המלווה נפטר בדרכו האחרונה. בטרם ישכימו כולם היא מטביעה את הגיליון עמוק בתוך האשפה לכשיתעוררו ויחפשו  את מנת הסם החדשותית הממכרת תאמר כי הוא אזל אצל ה”דילר” מחנות הספרים הסמוכה. מדינה בקריז!

בידיים רועדות נשימה כבדה ועיניים מלוחלחות היא מתקינה ארוחת בוקר, מעשה ידיה להתפאר, ארוחה שברור כי איש לא יטעם. שעתיים של התרוצצות מסתיימות בחיבוק עז  ללובש המדים שזה מקרוב הקיץ. ניכר בו כי גם הוא לא ישן , מי יעיד על כך טוב יותר מזוג עיניים  טרוטות, מי ייטיב לזהות מאמא דואגת? “אלה החיים איז’ו (ילד)” לחשה לו ” המוות הוא חלק מהחיים” דמעה אחת הרטיבה את לחיה עוד הוא משפיל מבט נוגה ארצה, מעמיס תיק חיילים כבד על כתפו הימנית וממלמל  “אחרי שאשפט אתקשר ואומר לך כמה קיבלתי”. דממה מחרישת אוזניים. אני חייל ואל תבכי לי אמא.

הוא יצא את הבית אל הרכב שהמתין מטה, מלווה במבטה האימהי העוטף והדואג. עת רכב ההסעה התרחק לא יכלה יותר לשבת בחיבוק ידיים, גמלה בליבה ההחלטה – אין מנוס מעשיית מעשה. עת מלחמה ועת שלום – עת מלחמה.

כלביאה בסוגר

היא המתינה כלביאה בסוגר ארבעים דקות  עד אשר נותרה בגפה מול העמוקים שבפחדיה. קולה המתכתי של טלפנית אקראית ירק את מספר הטלפון של הבסיס הצבאי אותו ביקשה לאתר.  בלי נשימה חייגה את המספר.

– “משרד מב”ס”

– “אני אמא של חיל ואני רוצה לדבר עם המב”ס”

– “המב”ס לא מדבר עם אמהות”

– “איתי הוא ידבר !”

– “אני מצטערת המב”ס לא מדבר עם אמהות”

– “חמודל’ה תקשיבי זה עניין של חיים ומוות ואם את לא מעבירה לי אותו מייד!!! אני אגיע אליו, אם לא לבסיס אז הביתה”

טווווו ארוך וצהלי מעביר את השיחה פנימה לחדר האל”מ.

– “כן”

– “שלום אני מדברת עם המב”ס?”

– “כן עם מי אני?” השיב  בריטון צה”לי בסטקטו

– “לי קוראים מרים ואני אמא של חייל בפלוגה של אריק פקוד שלך”

“כן מרים מה אני יכול לעזור לך?”

– “זה לא מה אתה יכול לעזור לי זה מה אני עוזרת לך!! הבן שלי ביום ג’ יצא ל’אפטר’ בלילה שבין שלישי לרביעי קיבלנו טלפון  ב 2:24 שבפעילות מבצעית נהרג חבר טוב שלו, ילד שגדל אצלי בבית כמו עוד בן. ברביעי במקום לחזור לבסיס הוא הלך להלוויה. בחמישי הבטיח לו אריק כי בראשון הוא ישפט על נפקדות כי הלך ואני מצטטת “למסיבת הלוויה”  והמליץ לו להביא תיק עם הרבה בגדים.”

– “הבנתי ו…”

– “את מה שאני אומר עכשיו אומר פעם אחת. אם לבן שלי יקרה משהו והוא יעשה משהו לעצמו אריק לא יחיה הרבה זמן אחר כך, האם אני מספיק ברורה?”

– ” האם גברתי, את מבינה מה את אומרת?”

– “האם אדוני מבין מה אני אומרת?”

דממה מתוחה….. 30 שניות של נצח תקשורתי נשברות בקול נשי

“יום טוב לך” ניתוק.

לא מבינה

שמונה שנים אחר כך. טיול משפחתי לאילת יום שמשי של יולי צומת “עד הלום” עוקף אותנו רכב עם לוגו “אריק ובניו” .

“כל פעם שאני רואה את השם אריק אני נזכר בבן זונה שרצה להכניס אותי לכלא בגלל שהלכתי להלוויה. הקטע הגדול זה שאחרי שחזרתי בראשון והייתי אמור להישפט הוא פשוט שכח. את לא מבינה אמא את לא היית בצבא, אבל צריך שתהיה רעידת אדמה או שאיתן טבע יתערב כדי שדבר כזה יקרה – זה נס.”

“אתה צודק אני לא מבינה” חייכה “רוצה סנדוויץ’?”