מזרן ביצים

קיללנו
יום שישי אחת בצהריים ספטמבר 1998 בית חולים וולפסון אחרי ארבעה לילות ללא שינה, אחי אחותי ואני מסביב למיטת אמא, עיניים נפוחות מדמעות עייפות ודאגה. ממתינים לתוצאות של בדיקות, לבואו של הרופא ובעיקר ממתינים לנס. המתנה מורטת עצבים מסתיימת בדמותו לבושת הלבן של הרופא או של המשיח, ענני התשישות מבלבלים.
“תשמעו חבר’ה” הוא אומר, “היא מורדמת ומונשמת – זה יקח עוד זמן, כי הבדיקות אפעסס לא הכי טובות, במצבים הללו אנחנו לא מפחיתים מינונים, ולכן היא לא תתעורר ביומיים שלושה הקרובים, אבל על מנת לא לפתח גם בעיה של פצעי לחץ צריך לדאוג לה למזרן ביצים.”
“מה זה ולמה???”
“מזרן ביצים הוא סוג של מזרן המונע פצעי לחץ מאנשים שלא יכולים להתנייד באופן עצמוני במיטתם בעת השינה.”
“או קיי תארגנו מזרן ביצים.” אני אומר לו.
“זה העניין בבית החולים אין מזרן ביצים, אני מתבייש לומר אבל זה לא שירות שמשרד הבריאות מספק, אתם צריכים להתארגן על זה.”
“מזתומרת? כל החיים שילמנו ביטוח לאומי ביטוח בריאות וכשצריך אין עם מי לדבר!!!”
“תראו אתם יכולים לצעוק לקלל להתרגז, אבל חבל על כל רגע, כי כל דקה שהיא לא על מזרן מתאים, מתקרב הרגע שהיא תפתח פצעי לחץ, ורק זה חסר לנו.” קיללנו, ועוד איך קיללנו!! אבל מיד נפתח חמ”ל איך משיגים מזרן ביצים – ומהר!!!
אחותי החלה לחפש פתרונות באינטרנט, אני התקשרתי לכל עמותה שניתן להעלות על הדעת וגם על כאלה שלא, ואחי, הוא לקח את ספרי הטלפונים של כולנו – כן פעם היה דבר כזה – והתקשר לכל מי שיכול לעזור. אובדי עצות ועל סף יאוש אנחנו פונים לכל מי שאי פעם הכרנו, חברים, ידידים, מכרים, חברים של חברים, שכנים, קרובי משפחה של שכנים, כולם!! לאף אחד אין אפילו קצה של פתרון.

הבעיה היא שהם חרדים

השעה 16:10 אחי קופץ כנשוך נחש “קיבלתי כתובת בירושלים של משפחה שמחזיקה במחסן כמה מזרני ביצים, הבעיה היא שהם חרדים, אין להם טלפון נייד והם לא מופיעים בספר הטלפונים כי מדובר כנראה בדירה שכורה, ואנחנו לפני שבת.” חלוקת עבודה שמתבצעת בשנייה, אחותי נשארת לחפש פתרונות ברשת, אחי ואני קופצים לרכב עם ספר מפות (כן – פעם לא היה ווייז), הוא נוהג אני על המפות. בדרך עוצרים בכספומט ומוציאים את התקרה המותרת למשיכה ומוודאים כי יש עלינו כרטיסי אשראי ופנקסי שיקים – יעלה כמה שיעלה. כחצי שעה אחר כך- ואם זמן הנסיעה לא מסתדר עם המרחק אז זה בטח הזיכרון שלי או שיעורי הגיאוגרפיה שהברזתי מהם, אבל בשום פנים לא הנהיגה של אחי – אנחנו מסתובבים בשכונה חרדית המתמרקת לקראת השבת. אנשים ממהרים לבושים חליפות שחורות ועטופים בטליתות לבנות. מבטים בוחנים והרמות גבה מלווים את החייזרים שנוסעים בכבישים הריקים. עשרים דקות של חיפוש מחט בערימת שחת מסתיימות מתחת לבית מט לנפול בן ארבע קומות באחת מהשכונות היותר עניות של ירושלים. החשדנות ההדדית בין הציבור המאכלס את הרחוב לשני החילוניים היחידים שמחנים הביא אותי להשאר ברכב ואת אחי הזניק אל הקומה הרביעית שם אמור לגור האיש אשר בחזקתו מושא תשוקתנו – מזרן ביצים!!!
ארבע דקות, שהם נצח בן מאתיים ארבעים שניות, שנמדדות בדפיקות לב ובבליעת רוק מסתיימות בחיוך לא מוכר של לבוש בשחור ושני ילדיו הקטנים, אחי יורד אחריהם במבט שהוא יותר סימן שאלה מסימן קריאה ונכנס לרכב, עוד בטרם אנחנו מספיקים להחליף מילה שני ילדים מתוקים, ואבא חרדי אחד מכניסים מזרון ביצים למושב האחורי ברכב, כמה זה עולה? אני שואל, “סעו סעו” הוא מאיץ בנו “צאו מכאן לפני שתכנס השבת, כי סוגרים כאן כבישים, ואמא צריכה את המזרון מהר.” אבל מה אני משלם לך אני מתעקש. “המזרון בהשאלה איך אני יכול עכשיו על כמה ימים לגבות? לכו וכשתחזירו נסתדר.” בלי הרבה שאלות אנחנו חוזרים למרכז “תגיד הוא לקח ממך ערבון? פקדון? משהו???” אחי עונה בתמהון “כלום”, עכשיו שנינו עם פרצוף סימן שאלה !!

מה החשבון?
שבועיים עוברים והצורך במזרון מתייתר בנסיבות מצערות, אמצע השבוע אנחנו עושים את כל הדרך אל שכונת העוני בבירה. עוצרים כמו בתסריט כתוב מראש בכספומט בודקים אם יש עלינו כרטיסי אשראי ופנקסי המחאות כאשר אנחנו יודעים שצריך לשלם ואין לנו כל מושג כמה. עולים במדרגות שבורות ומלכלכות, מעקה מאובק וקירות שהלבן שלהם שחור מאוד. שלוש נקישות בדלת והיא נפתחת, מצידה השני עומד איש קטן וחייכן לבוש בבגד בלוי, מבלי שאנחנו אומרים מילה הוא פולט “אויי אתם החבר’ה מלפני שבועיים לא? אני כל כך מצטער, שתדע לך שמהרגע שלקחתם את המזרן אני והילדים מתפללים לשלומה של אמא שלכם, ברוך דיין האמת.” הנהנו לתודה באפיסת כוחות. הוא יורד איתנו אל המרתף ולשם אנחנו פורקים את המזרן. הוא נועל את המחסן. מה החשבון? אנחנו שואלים. “איזה חשבון?” הוא מחזיר שאלה, “החשבון על מזרן הביצים!”, אני עונה בחוסר סובלנות. “זה לא עולה כסף”, זה מה?!?! אני חצי ציני חצי תמהה, “אנחנו לא גובים על זה כסף, אנחנו נותנים למי שצריך, יהודים, ערבים, חרדים, חילוניים, כמרים נוצרים, כל מי שצריך. המדיניות שלנו זה ‘לא שואלים שאלות’, אם מישהו מבקש הוא כנראה צריך, הדבר היחיד שאנחנו מבקשים זה את שם החולה כדי שנוכל להתפלל לשלומו.” זה היה כל כך הזוי ולא אמיתי שמיד חשבנו במונחים ‘ישראלים’, “אנחנו לא רוצים קבלה אם זה הקטע?” הוא צחק. “אם אין טרנזקציה כספית אין צורך בקבלה עד כמה שאני יודע…. אני באמת לא רוצה אגורה, אם אתחיל לגבות על זה כסף יבוא יום ויגיע מישהו שלא יוכל להרשות לעצמו את המחיר ואז מה? האיש יכאב כי אין ידו משגת, בשום פנים ואופן אפילו לא אגורה.”
“אנחנו רוצים לתרום לבית הכנסת שאתה מתפלל בו” התעקשנו.
“אם אקח מכם תרומה זה יהפוך לנורמה ואז חזרנו לנקודת ההתחלה אני לא רוצה אגורה ממש כלום תודה אבל לא תודה!” הוא חיבק אותנו חיבוק חם, הסביר לנו שוב איך יוצאים מהשכונה וטרק אחריי את דלת המושב הסמוך לנהג, והחל לפסוע בצעדים קטנים ומהירים לכיוון הבניין. תגיד איך קוראים לך? “מויישי ” השיב ונבלע בבניין. הנסיעה חזרה לת”א מהמציאות המקבילה בעיר הקודש עברה בדממה מוחלטת.

מויישי
החיים זו בחירה, בחירה בין אהבה לשנאה, בחירה בין טוב לרע, כאשר לי אומרים חרדים אני בוחר לא לחשוב על פוליטיקאים או מחזירים בתשובה,אני בוחר לא לחשוב על מושגים ארסיים כמו “סחטנות חרדית” ואפילו לא על דף השנאה “המחרטטים בתשובה”. אני בוחר לחשוב על מויישי, מבחינתי זה לבחור באהבה על פני שנאה. אההה כן ובאיחור של עשרים שנה תודה מויישי!!!