שוטה

בשכונה בה גדלתי היו ריטואלים  קבועים. מדי יום עם החזרה מבית הספר היינו זורקים את התיק בבית אוכלים צהריים ויורדים מיד למטה. שם כבר שוטה המתין עם כדור ליד השערים. החוקים היו ברורים. שוטה קובע מי ישחק, באיזה קבוצה, ובאיזה תפקיד. אף אחד לא עובר את שוטה בשום מצב, והחוק הכי חשוב היה שתמיד, אבל תמיד, הקבוצה של שוטה מנצחת. איכשהו החוקים האלה אז נראו הגיוניים ומקובלים, וחוץ מזה מי ירצה לנצח ילד עצבני בכיתה ה’ שמתגלח?

שוטה היה הילד הכי גדול בשכונה. וכשאני אומר גדול אני מתכוון הלוויתן הכחול. אמא שלו נראתה כמו פרזנטורית של קרבות  בושידו, ולאבא שלו היה לוק של דוגמן לטנקים. בכיתה ד שוטה עזר לאבאל’ה להוריד ברגל את המקרר מקומה רביעית. האגדה האורבאנית גורסת כי אפילו חדי העין התקשו להבחין בינהם, בין שוטה למקרר הכוונה. הוא אולי לא ענה להגדרה של תלמיד מצטיין, או להגדרה של תלמיד טוב, עזבו, הוא לא ענה להגדרה של תלמיד, אך בכל אופן שוטה הצליח לשתול מספר תופינים בשפה הדיבור השגורה דוגמת “אני חייב לך מכות” או “חכה אתה בא פה ברגל חוזר באלונקה” או “אני מנפח אותך אמא שלך תחשוב יש לך הריון בפרצוף.” לשונאי עם נפש לירית.

יום חמישי אחד בשעה ארבע בדיוק במועד הקבוע לשריקת הפתיחה המדומיינת, היינו רק תשעה ילדים למטה, משמע אי אפשר לשחק! בזווית העין קלט שוטה את צביקה הידוע בכינויו ציקי אבל כולם קראו לו פאאשוש כי פעם שמענו את אמא שלו קוראת לו “פשוש” בחניה כאשר חזרה מחו”ל, ומאז נדבק בו פשוש בהגייה חולונית “פאאשוש”. פאאשוש היה ילד חולמני קטן קומה ורזה,מן חכם מוזר כזה, כאשר כולם שיחקו כדורגל הוא אסף חלזונות, בזמן שכולם פילחו קרשים למדורת ל”ג בעומר הוא קרא ספרים, וכשכולנו ישבנו בסוכה הוא ניצל את הזמן לראות הצגות ילדים בתיאטרון רחמנא לצלן – לא בטלוויזיה.

“פאאשוש בוא פה.”

(מבט של תדהמה)  “קראת לי שוטה?”

“לא קראתי לך אמרתי לך בוא פה.”

בצעדים מהוססים והליכה מבוהלת התקרב פאאשוש אל עבר המגרש.

“מה שוטה?”

“אתה משחק איתם!!”

“שוטה אני לא רוצה לשחק”

“מה יש’ך אתה? מי שאל אותך מה אתה רוצה?”

“אבל שוטה יש לי שם שקית עם שבלולים”

“אל תדאג ברל’ה לא ילך רחוק.”

באין ברירה נעמד על המגרש בקבוצה שמול שוטה.

מיד עם פתיחת המשחק בכדור הראשון שהגיע לפאאשוש רץ אליו שוטה ופאאשוש כמו מסי החליק את הכדור בין רגליו (או בשפה של כדורגל “נתן לו קטנה בין הרגליים”) רץ אל עבר השער בעט הכי חזק שהוא יכול הבקיע, וכאילו להוסיף חטא על פשע החל לצחקק. נרשמה דממה. מבוכה טבולה באימה צרופה ומבטי דאגה של שמונת השחקנים האחרים, נחתכו באבחה אחת. כמוכה אמוק החל קפטן הקבוצה “המנצחת תמיד” לרדוף אחרי פאאשוש, שהפחד הפך אותו לסוג של  של ספרינטר אולימפי. יותר טוב פחדן חי מגיבור מת. המרדף הקצר הסתיים כאשר שוטה צועק לעבר הפוחז באצבע זקורה “אני תופס אותך ביג’ו אני מחזיר אותך לאמא שלך פאזל.יא בן זונה אני עושה איתך מה צרפתים עושים לברל’ה” . פאאשוש היה כל כך רחוק שספק אם שמע, אך רוח הדברים בהחלט היית נהירה די צורכה.

לאחר שבועיים שפאאשוש לא ירד למטה, נשלחתי כחלק מצוות המשא ומתן לגשר בין פאאשוש לשוטה. לשניהם היה אינטרס. שוטה רצה את הכבוד שלו בחזרה, ופאאשוש – הוא רצה להמשיך בהרגל הנקרא חיים. לאחר מספר סבבי שיחות הגענו להסכמות פאאשוש הסכים לא לשחק איתנו לעולם כדורגל, שוטה הסכים שפאאשוש ימשיך לחיות, ואנחנו שהיינו על המגרש הבטחנו לשכוח את האירוע, ולא להזכיר אותו לעולם. החיים הם אומנות הפשרה גם כשהפשרה היא אומנות.

עשר שנים אחר כך אני מילואימניק צעיר ממתין במפקדה לכוח של יחידה מיוחדת שנחשף לאחר ביצוע המשימה, והסתבך בצידו השני של הגבול. מפקד הכוח בתרגילי הטעיה ובעורמה מצליח לחלץ כוח נחות בכמות לוחמים ואמצעי לחימה משטח עוין עמוס בכוחות אויב. עם הגעת הכוח לשטח הכינוס אני משפשף את העיניים כלא מאמין “כח צביקה” הוא למעשה כוח פאאשוש. כולי התרגשות ממתין שיסתיימו התחקירים של מי ירה על מי ולמה. אני ניגש אל מפקד הכוח,

“פאאשוש מה הולך?”

“וואוו כמה שנים לא שמעתי את השם המקולל הזה, מה עניינים?”

“איך אני שמח שחילצת את החבר’ה בלי שאף אחד נפגע – שאפו.”

(מחייך) “שמע הייתי בלילה בלי ירח בשטח אויב כאשר יורים עליי מכל עבר ולא פחדתי כמו שפחדתי ביום שנתתי לשוטה קטנה בין הרגליים.”

“אתה נתת לשוטה קטנה בין הרגליים?”

“אחי, שוטה לא פה”

“אההה זה… כן זוכר משהו.”

“מה משהו? אתה היית המתווך!! אם זה תלוי בי  שם אני שם אותך במו”מ עם הפלשתינאים אחרי שעתיים אתה אוכל איתם כנאפה כשההסכם מזמן חתום.”

“תגיד אם כבר מדברים למה עשית את זה? ידעת שזה אסור!! “

“נמאס לי!! כל פעם שהיה חסר לכם שחקן שוטה היה קורא לי ואני הייתי חייב להתייצב. אני לא אוהב כדורגל, וזו היית הדרך היחידה שהוא לא יקרא לי יותר.”

“אז רגע קצת עבדת גם עלינו צוות המו”מ”

“עשיתי אז בדיוק מה שעשיתי היום, כל מה שצריך על מנת לחלץ בשלום כוח נחות בעוצמתו מהצד השני, ועדיין להשיג את המטרה”.

פעם לוחם תמיד לוחם. �