הקוקסינל

זו היית שבת מסוייטת, היא התחילה הכי רע שאפשר ומשם רק הידרדרה. לימים הבנתי שהסיוטים של אז הם החלומות של היום, אבל אז….אז חשבתי שהעולם חרב. שני דברים לא מחליפים בעולם הזה: את אמא, ואת קבוצת הכדורגל שלך. “יש כאלה הגורסים כי כדורגל הוא עניין של חיים ומוות.” אמר פעם ביל שאנקלי מאמנה האגדי של ליברפול “אבל אני לא אוהב אותם, כי אני לא אוהב כאלה שמפריזים בערכם של….. חיים ומוות.” היא מגדירה מי אתה ויותר מזה לאיזה שבט אתה שייך, מי לנו ? ומי לצרנו? מי עמית ומי אוייב? עד כדי כך. ממש כמו דת או לאום.

שנות השבעים בואך שנות השמונים היו שנים פשוטות.  פוליטיקלי קורקט עוד הייתה מילה לא מובנת באנגלית ואמת היה ערך שדבקים בו עד כאב. אבי ‘השמן’ קיבל את כינויו כי הוא היה שמן. הוא מעולם לא התמרד או בכה על זה, לפחות לא לידינו, גם לא עדי ‘הקוקסינל’ – שאיך לומר בעדינות???….בשבילנו הילדים החולונים הוא היה מחובר קצת יותר מדי לצד הנשי שלו. והיה גם את ‘איקס או לגדי’ או המהדרין שהיו מכנים אותו ‘איקס או’ כי הוא היה נראה כמו חייזר במשקפיים, “איקס או” (XO) היה הכינוי החייזרי שלו. כך על כל פנים החליטה מועצת השבט שכללה את נוי את רן ואותי ואיכשהו כולם קיבלו ויישמו אותה ככתבה וכלשונה. פשוט!!

שכונה של בתים משותפים ועשרות ילדים שיורדים למטה לשחק בחלוקה מגדרית, בנות קלאס, בנים כדורגל. בין שתיים לארבע אסור היה לשחק, כי המבוגרים נחים צהריים. בארבע וחצי דקה בדיוק לא רק שהיו אבנים מוכנות כשערים, אלא גם משני צדי מגרש החניה שהיה למגרש כדורגל מאולתר עשוי אספלט וחלומות, עמדו שתי קבוצות. לעיני  צופה מן הצד היו אלה ילדי השכונה, אבל שחקניהן שיחקו בעצם ב”נואו קאמפ” של ברצלונה מול ריאל מדריד וכל אחד מהם אפילו  ‘איקס או’ או ‘השמן’ הרגיש כמו מראדונה. אחרי שלוש שעות של משחק קולני כאשר כל שער לחיבוקי חיבה של אב בברית בנו בכורו, וכל החמצה לזעקות שבר שמקוננות שכירות בהלוויות יכלו רק להתקנא באמינותן, היה מתחיל פסטיבל קריאות למקלחת וארוחת ערב שהיה מחזיר כל מארדונה למציאות של ‘למה הוא לא הכין שיעורי בית? או איך יש מחר מבחן באנגלית והוא עוד לא התחיל ללמוד?’.

בשבתות שררה שיגרה שונה. כל מראדונה, קיגן או קרוייף היה נשאר להאזין לשירים ושערים בטרנזיסטור. כאשר קולו של ‘הכהן הגדול’ עמי פזטל דני דבורין או זוהר בהלול, בישר על “איתות” (שבכדורגלנית זה אומר גול)  מהמגרש בו משחקת קבוצתך היית חווה הלכה למעשה פרפור חדרים. שער של היריבה היה סיבה מספקת לבצע קריעה , ושער לזכות קבוצתך היה לא פחות משריקת הפתיחה לחגיגות הקרנבל בברזיל.

השבת הזו… השבת הזו ייקחה האופל. הקבוצה שלי – הכח (הסגולים) ר”ג, שיחקה בנתניה באיצטדיון הקופסה  נגד מכבי המקומית שהייתה קבוצה עתירת כוכבים. אני את הכח אהדתי מטעמים משפחתיים, כאשר אבא שלך שיחק שם ודוד שלך ניהל את הקבוצה אין לך באמת אפשרות בחירה. כדי להיות חלק מהשבט הדבר הראשון שאתה רואה בבוקר היא מברשת שיניים סגולה אתה אורז מחברות עטופות סגול לובש פריט סגול והולך לבית הספר, כדי לזכור לאן אתה שייך. את היריבה אהדה כל שאר השכונה. מכבי נתניה – הקבוצה של עיר היהלומים הייתה הבון טון של אותם שנים, ואם יש מלכת טרנדים הרי היא חולון של שנות השבעים שמונים.

תשעים דקות של גיהנום הסתיימו בתוצאה של 6 : 0 ליהלומים, ובמילים שש אפס לנתניה, זו לא הייתה קופסה זה היה ארון מתים. עכשיו כשהשעה חמש וחצי והמשחק אחרינו הרכב המשפחתי למטה ולכולם ברור כי אתה בבית, אם לא תרד למטה תחשב פחדן  אם יש משהו אחד יותר גרוע מלאהוד לוזרים זה להחשב פחדן. אמיץ מת פעם אחת פחדן מת כל יום מחדש.

לבשתי חיוך מאיר פנים ומזוייף שהסתיר חשיכה פנימית עמוקה וקרה. כאשר דלת המעלית נטרקה אחריי נשמתי עמוק והאזנתי ללב שהלם בעוצמה מחרישת אוזניים עד לדלת הכניסה המובילה לחניה. עם פתיחת הדלת מחיאות כפיים סוערות קידמו את פניי וזעקות כאילו הייתי ‘אדם’ בהופעה לעיניי נערות אבודות ב’עיר הנוער’. משם הדרך לבדיחות ארסיות על חשבון הגיבורים שלי ועליי היית קצרה. אף אחד מהחברים בשכונה לא פיספס את ההזדמנות לכל אחד היה משל או שנינה לחלוק עם הקהל, כל ‘איקס או’ היה לאבנר דן הסיינפלד של אז, וכל שמן לשייקה אופיר.

שעתיים!!! שעתיים נמשכה סדנת השבי הנוראית הזו, פתאום משומקום התחיל הקוקסינל לשיר “בילאדי בילאדי” כדי ליצר מכפיל כח של עלבון. נשתרר דומיה של תמהון. הבנתי שאם יש חלון הזדמנויות להמלטות – הנה הוא נגלה אליי כמו אור מן ההפקר, ובניגוד לגיבורי ילדותי הסגולים אני לא מתכוון להחמיץ הזדמנות כל כך קורצת כשהיא כך נקראת בדרכי.  “אני לא מאמין.” פתחתי בנאום צ’רצ’יליאני “אתם מוכנים לשתף פעולה עם ערפאת, האיש ששולח מחבלים להרוג את האחים שלנו בכל העולם רק בגלל שקבוצה ניצחה או הפסידה במשחק כדורגל. כולנו כאן יהודים? או שאני טועה?”

דממה השתלטה,  כולם השפילו מבטים בבושה. סנדלים תנכיות, ונעלי המגפר על רקע אספלט ציירו מבוכה. “אני מתבייש בכם שתדעו!! מזל שאף חיל לא שמע אתכם, שלא לדבר על אמא שכולה.” סחטתי את הלימון עד לטיפה האחרונה.

איוושת המכוניות הבודדות החוצות את הרחוב הסמוך בשעות בין הערביים של שבת לא הצליחו להבליע את העלבון. ברגע של פיכחון נוי הרים את הראש ונתן מסובבת, שזה מכה באחורי הראש, של הקוקסינל – שהיה מורגל בכאלה – “תגיד מה אתה מחבל? מה אתה אש”פ? מה אתה עראפת?”

“מי זה אש”פ? זה שיר ששמעתי בערוץ המזרח התיכון אתמול בלילה כשההורים שלי יצאו לשחק ‘רמי’ אצל חברים”

במהירות האור הבליחה עוד מסובבת “אל תהיה מחבל שקרן, גם קוקסינל וגם יאסר.” משם היה המשך מתבקש אחד, “מי שמאמין באלוהים ייתן כאפה ליאסר!!” שבריר שניה אחר כך הוא הפך להיות שק איגרוף שהרי כולנו מאמינים אדוקים, וכאן לא פחות ולא יותר עצם האמונה באל חי וקיים עומדת על הפרק. כך סיים יאסר הקוקסינל את השבת הזו כמו את רוב הימים האחרים כאשר הוא עולה בוכה הביתה. לעומתו אני חזרתי הביתה בתחושה קשה של בושה במה שעשיתי, אך עם הכבוד השכונתי בחזרה. עדי  לא דיבר איתנו מפסח עד החופש הגדול. אבל בשכונה לא הרפו ובכל פעם שירד לשחק הסתקרנו לדעת כמה יהודים כבר רצח היום יאסר. בחופש הגדול הוא עבר דירה.

פעם אחת ויחידה ראיתי אותו מאז. הוא היה סטודנט להנדסה באוניברסיטת תל אביב ונפגשנו בתור לקופה של המנזה, בינינו עמדה בלונדינית בשיער חלק שופע ובגוף שלקוח מחלומות נעורים. ביקשתי סליחה ונגעתי בכתפו, הוא הסתובב.

“היי” אמרתי “אתה זוכר אותי?” הוא נעץ בי מבט רושף וענה לי קצרות

“לא!!”

“אתה בטוח? אתה לא …עדי ה…. אהה עדי”

“לא אני לא מכיר אותך ואולי תיתן לנו לאכול?” הוא לקח את המגש שילם פעמיים והחל ללכת. “מאמי אם אתה לא מכיר אותו איך הוא ידע איך קוראים לך?” שאלה ההיא מהחלומות, כשהיא במגש ועקבים אחריו. עזבתי את המגש על מסלול הנירוסטה רצתי אליו נעמדתי מולו הבטתי עמוק בעיניו “אני מצטער, זה היה נורא אני יודע, ואני באמת מצטער” אמרתי. “אתה מפריע לנו.” עקף אותי והתיישב עם החלום בשולחן עגול ופינתי הכי רחוק ממני. חזרתי לקופה שילמתי והתיישבתי. האוכל לא נבלע לי, לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים, והוא, היה נראה לי כי הוא מנסה להתחמק מהמבט שלי. התמסמרתי לכיסא בקו ראיה אליו כשהשיער השופע על הגב אליי ונעצתי בו מבטים עד שהוא יקום.  דקות אחר כך קמה הבלונדה עם שני מגשים אל עבר עמדת האשפה. אז, כשהוא לבד על השולחן ממתין לה הוא הרים מבטו לכיווני ומבטינו הצטלבו. את העויינות הקודמת החליפה הכלה, הוא אותת לי בעיניו שזה ‘בסדר זה אחרינו’. חייכתי בהקלה.

שנות דור מאז השמועות אומרות כי יאסר הקוקסינל, כלומר, עדי ממנכ”ל של חברת ענק בסיליקון ואלי. את השמן ‘איקס או’ נוי ורן אני לא רואה כבר עשורים, שירים ושערים כבר לא משודרת מזה עידן ועידנים והשבוע פורסם כי קבוצת הכח ר”ג הגישה בקשה לפירוק.  מברשת השיניים שלי עדיין סגולה.