התחתונים מקפריסין

אהה גילי כפרה עליק, מניפה של טווס, מה קורה?

אתמול יום ה’עצבנות’ היינו ב”על האש” אצל שכנים שלנו סובייטים. כפרה עליהם אלה יכולים לשתות באר וודקה ועוד להיות צמאים, לא מבין איזה טנק דלק יש להם אלה. אחרי שתי פרות, חצי כבש, וכמה תרנגולות כבר הייתי ב’סטלה חרבות’. נרדמתי כמו חייל שייטת אחרי סדרת שבי. בשתיים וחצי תקווה העירה אותי למשמרת. ירדתי לטקסי ומיכה הסדרן שלח אותי לגבעתיים.

שלוש וחצי בבוקר אני מתחת לבלוק בבניין עתיק מחכה לאחת, פנינה, שתרד.  אני בניתי על מיכה שיפנק באיזה פרגית שתתנדנד לי לתוך המרצדס שיהיה מעניין, עמאמה אני רואה איזה אישה קטנה בגיל של אמא שלי עם מזוודה בגודל של בואינג יורדת במדרגות. רצתי לעזור לה קשרתי את המזוודה על הגג, ופתחתי לה את הדלת האחורית. היא התיישבה סגרתי ואני נכנסתי להגה.

“לאן גברת פנינה?” אני שואל אותה והיא מתחילה לבכות. הרגה אותי עם הבכי. אני, שלושה דברים יכולים לגרום לי לבכות, קרבות של קרי ואן אריק אללה ירחמו, הסוף של רמבו  כשהקולונל שואל אותו “איך תחיה” והוא עונה לו “יום אחרי יום.” או שהוא אומר ” אני רוצה שהמדינה תאהב אותנו כמו שאנחנו אוהבים אותה.” , ואישה זקנה בוכה.

“מה קרה אמאל’ה?” אני מניע ת’מכונה ומתחיל לנסוע.

“קח אותי לפתח תקווה.”  

“חיים של חיים ויצמן,  זה מרצדס יכול לקחת אותך לכל מקום אבל לא בא טוב פתח תקווה עם המצב שלך. כי מה זה פתח תקווה? זה הפסקה בלי עיר. עיר שמצד אחד בית קברות מצד שני בית חולים כמה, שמחה יכולה להיות באמצע?”

“אני נוסעת לחברה שלי זהבה. אני עוברת לגור אצלה.”

“לגור אצלה? את לא גרה מאיפה שלקחתי אותך?”

“גרתי שם שישים ושבע שנה מספיק. עכשיו שראובן יסתדר לבד נראה אותו גיבור.”

“ראובן?”

“ראובן בעלי, הסגר הזה שיגע אותנו. בהתחלה של הסגר היית לנו שיחה.”

“לפני שאת ממשיכה אני כבר אומר זה לא טוב, אם מדברים זה סבבה, אבל שיחה אללה יוסטור שום דבר טוב בהיסטוריה לא יצא משיחה.”

“התחלנו לדבר על זה שהילדים עזבו את הבית ומאז אנחנו לבד כבר כמעט שלושים וחמש שנה. ואז הוא אמר ‘את יודעת אני כבר רגיל אלייך’. שאלתי אותו אם הוא לא מתלהב ממני יותר? והוא ענה שכבר המון זמן הוא מחפש את התחתונים עם הקוביות שהבאנו מהטיול מקפריסין ולמה הם לא מגוהצות….  אתה מבין כל פעם שממנהלים שיחה פיסכולוגית הוא בורח, אני משתגעת מזה.”

“אהבה שלי, מנורת לילה של עיוור. שיחות פסיכולוגיות זה לפסיכים, ואתם דווקא יחסית נראים לי פחות או יותר בסדר. שמעי, ראובן עם מילים זה כמו דיסלקט עם עפרון רוצה לכתוב דברים יפים אבל יוצא קשקוש שאף אחד לא מבין. חוץ מזה הוא נראה לי בחור חכם הראובן הזה אחרי הכול הוא התחתן איתך גברת פנינה.”

” אני אף פעם לא אמרתי שהוא טיפש.”

“אז אם הוא לא טיפש כמה זמן לוקח להתרגל למישהי שנמצאת איתו כל יום כבר שישים ושבע שנה? אני אתרגם לך אותו הוא התכוון לומר לך שאת חלק מהגוף שלו כמו יד כמו רגל, וכמו שהוא לא מתלהב מהיד שלו כל מקלחת, ולפעמים הוא אפילו משתין בטעות על הרגל הוא עדיין אוהב אותה כי זו  הרגל שלו, ככה את. את חלק ממנו, אם יקחו ממנו את הרגל החיים שלו יהיו קשים, כמעט בלתי נסבלים נכון? והוא עדיין משתין עליה בטעות, אז ככה איתך !!”

“אני לא חושבת ככה, אם הוא היה חושב ככה הוא היה מתנצל.”

“בינינו פנינה את הרגל הוא תמיד מנקה? הוא עוד מעט תשעים בטח שיהיה בריא. עכשיו תשני אותו?!?!?”

“בתשעה באב יהיה תשעים ושתיים.” (דפק תאריך) תני לי את המספר שלו אני אתקשר אליו אשים אותו על הדיבורית, את תהיי בשקט שיחשוב שאת לא כאן, ותראי כמה הוא רוצה אותך.

“הלו, ראובן. זה ציון הנהג מונית שלקח את פנינה, תשמע ראובן אני הורדתי את פנינה בפתח תקווה ואני עכשיו מוריד לה את המזוודה…”

“נו…. והיא לא שילמה לך אז תתבע אותה אנחנו כבר לא ביחד”

“לא לא ראובן תקשיב היא כל הדרך בכתה לי כמה היא אוהבת אותך, ואיך היא נעלבה מזה שנתת לה ללכת.”

“היא במקרה סיפרה לך איפה היא שמה את התחתונים שהבאנו מקפריסין?”

“לא, אבל רגע ראובן …”

“היא בטח נוסעת לחברה שלה זהבה. היא – מאז שפגשנו אותה בפעם הראשונה בטיול לגבעת התחמושת בשנת שישים ושמונה ידעתי שטוב ממנה לא יצא. אלמנה פעמיים ויש לה ילד הומוסקסואל. ככה היא, כל גבר שיש לידה או הורגת או הופכת, ואליה היא הולכת.”

“כמה זמן אתם נשואים?”

“למחרת צום גדליה זה יהיה שישים ושבע שנים.” (שתהיו בריאים אתם יש לכם תאריכים, איך לא תתבאסו? )

“ראובן, תסתכל מסביב רגע אבאל’ה מה אתה רואה?”

“את המקרר”

“מה אתה שומע?”

“את המקרר”

“מעכשיו זה הדברים היחידים שתראה ותשמע. הילדים יגיעו במקרה הטוב פעם בשבועיים, ומעכשיו זה יהיה פעם בחודש כי זה פעם אליה ופעם אליך. אבל עזוב את זה… עם מי תריב? מי יעלים לך את התחתונים מיוון?”

“מקפריסין!!”

“או קיי קפריסין. אתה נשמע לי בנאדם חכם אדון ראובן לא נראה לי ששישים ושבע שנה סבלת.”

“סבלתי? אני מה פתאום!! אתה יודע איזה קיש בטטה היא עושה? איך היא מגהצת תחתונים הכי טוב בארץ. “

“וזהו?”

“תראה אתה נשמע לי בחור צעיר. מה אני אגיד לה שהיא לא יודעת? שהיא האישה של החיים שלי? שאני לא מכיר את עצמי בלעדיה? שאני מודה לאלוהים על כל רגע שהיא איתי כי היא עושה אותי ראובן יותר טוב!! שהיא אמא הכי טובה בעולם? מה אני יכול להגיד לה שהיא לא יודעת? שהיא אישה אמיתית ולא איזה ‘שוטו פופ’ (פוטושופ)  בנייר צבעוני של עיתון. בחור צעיר שתדע לך שאסור להגיד לאישה יותר מדי דברים טובים כי אז היא תחשוב את עצמה ותלך.”

“ומה עכשיו קרה?”

“זה הכול החברה הזאת שלה זהבה הכניסה לה ג’וקים לראש.”

“טוב אם אני אדבר איתה שתחזור זה יתאים ?”

“בטח יתאים, אני סוף סוף אמצא את התחתונים מקפריסין, ואיפה אני אמצא קיש בטטות כמו הקיש שלה.”

“ו….????”

“ופנינה בואי תעלי הביתה כבר, זה נהג מונית זה, יחייב אותנו על ארבע מאות שקל על זה שהוא מסתובב כבר פעם שמינית מסביב לבית עם המזוודה שלך על הגג. בטח שאני אוהב אותך את מי יש לאהוב בעולם חוץ ממך?”

עצרתי לה מתחת לבניין עזרתי לה להרים את המזוודה לקומה שלישית, שם חיכה לנו בדלת פתוחה ותחתונים כנראה לא מקפריסין, ראובן. נפרדנו ב”נמסטה” אבל הם התחבקו כמו זוג בני שש עשרה.

ירדתי למטה מבסוט נכנסתי לטקסי הטלפון מצלצל, אשתי תקווה רוצה שאני אעצור בסופר ואביא טופו, זאתי משגעת אותי עם האוכל הבריא שלה. אתמול אכלנו רפת עם באר ודקה והיום היא רוצה שאני אביא את האוכל של האוכל, רבנו פצצות.

יש מצב אני נוסע לזהבה…..