סרטון תקוע

שלום גיל

לי קוראים יניב, את יפית הכרתי בצבא היא היית פקידה פלוגתית ואני צנחן. היינו סיפור אהבה שכמוהו יש מלא בצבא. לוחם עם הפקידה היפה בבסיס, זה כמעט קלישאה. במהלך החודשים הראשונים של ההיכרות בינינו היא ניסתה להתחמק מזה שאגיע אליה הביתה זה היה מוזר לי כי לא היית שום סיבה נראית לעין. היא גרה בבית יפה בכרמל, ועם אבא מהנדס ואמא רוקחת, והיא בת יחידה, ממה היא מתביישת? אחרי שכמעט שנה לא דרכתי אצלה בבית הגעתי לארוחת שישי. נכנסתי היא הייתה לחוצה וההורים קרים – מה קרים? קפואים!! לא ידעתי אם זה ככה תמיד או זה אני? אולי זה שהם דור שני לשואה? אולי זה שאני מזרחי? משהו שם לא הסתדר.

אחרי שיצאנו מהבית שלה שאלתי אם אמרתי או עשיתי משהו שגרר יחס כזה, והיא ענתה שככה הם. זה היה לי מוזר, אבל ראיתי שזה מציק לה אז לא לחצתי. אחרי חמש שנים, בהן השתדלנו שנינו להמעיט במגע עם ההורים שלה. כששנינו סטודנטים – החלטנו להתחתן. כדי למזער את סיכויי הנזק אמרתי ליפית שאני אגיע לבד לבית של ההורים שלה לבקש את ידה, מתוך כבוד.

עד היום אני מריח את הבושם שהיה עליי כשאני נושם עמוק מחוץ לדלת של הוריה ואת הזימזום הארוך והטורדני של הצלצול. זה נראה כמו נצח עד שהדלת מן הצד השני נפתחה. אבא שלה בגופיה ומכנסיים קצרים פתח את הדלת מופתע. הוא הביט בי ואני בו, זה היה בטח כמה שניות אבל לי זה נראה כמו שעות עד שהוא הזמין אותי פנימה, וקרא לאשתו.

התיישבתי בקצה הרחוק של הספה כשהוא יושב על כורסא ואשתו בקצה הקרוב אליו של הספה בה אני ישבתי.

“יפית לא איתך?” שאלה האמא

“לא, הגעתי הפעם לבד.”

“למה קרה משהו?” הוא שאל

“תראה מר מנדלסון, יפית ואני כבר זוג  חמש שנים ואנחנו חושבים שהגיע הזמן הנכון עבור שנינו למסד את הקשר, והגעתי לכאן היום כדי לבקש את ידה.”

כאן הוחלפו מבטים שאני אפילו לא יכול לתאר אותם במילים, זה היה בוז? זה היה גועל? זה היה פחד? חשש? קצת מכל אלה. שוב עברו שניות או שעות עד שהוא הרים אליי עיניו ושאל.

“אנחנו יכולים לדבר פתוח כמו גברים וששום דבר מהשיחה הזו לא יגיע לבת שלי?”

זה היה מוזר אבל מה כבר יכולתי לענות חוץ מ”בטח”.

“תראה יניב, כל מה שיש לנו זה יפית, היא בת יחידה שלנו והשקענו בה את כל מה שיש לנו, ואני לא מדבר על כסף. אם לומר את האמת אנחנו לא אוהבים את החיבור שלכם. אנחנו חושבים גם שרה וגם אני כי ליפית מגיע יותר. כאשר התחלתם לצאת עשינו תחקיר קצר עליך ועל המשפחה שלך, הממצאים לא הסבו לנו נחת.”

“לא הבנתי, מה כוונה תחקיר קצר?”

“חוקר פרטי זה מה שזה אומר. מה שהוא גילה על הצד שלך לא גרם לנו אושר. יותר נכון מאוד הדאיג אותנו. ראינו שגם אבא שלך וגם דוד שלך ישבו במעצר על אלימות במשפחה, זה מאוד מטריד אותנו. זה אולי לא יפה להגיד אבל אנחנו פוחדים שזה מה שעובר במשפחה ואנחנו דואגים ליפית. לא מתאים לנו שהיא תתחתן עם משפחה עבריינית בטח לא משפחה עבריינית שאלימות במשפחה היא נורמה אצלה. תראה אם היא רוצה להתחתן איתך אנחנו לא יכולים למנוע ממנה לעשות טעות, היא ילדה גדולה, אבל מאתנו אל תצפה לאהוב את החיבור הזה. אנחנו היינו שמחים אם היא הייתה מצליחה למצוא מישהו יותר מתאים. היא כנראה מאוד אוהבת אותך כי כל השיחות שעשינו איתה לא עזרו.”

אחרי שההלם הראשוני עבר הרגשתי זיעה קרה מכסה אותי.

“לא יכול להיות” אמרתי “אתם מתבלבלים. אבא שלי מעולם לא היה בכלא, בטח לא על אלימות. אבא שלי מכונאי רכב כבר 40 שנה ונשמה טובה הוא לא יכול לפגוע בזבוב, ובאמא שלי? אמא שלי??? אתה צוחק? בתור ילדים אם היינו מתחצפים לאמא הוא היה נותן לנו מבט שהיינו מתכווצים, מי יכול להגיד מילה רעה על אמא כשאבא באזור.”

“אתה רואה מתכווצים, לא מדברים כשאבא באזור, על זה בדיוק דיברנו.”

“לא זה סגנון דיבור, אתה לא מבין, עזוב עזוב.” הרגשתי שאני מתחיל לאבד את זה קמתי והלכתי.

בלילה כשיפית הגיע לדירה השכורה שלנו ושאלה איך היה אמרתי לה שבסך הכל פחות גרוע ממה שחשבתי ושהם בסך הכל משלימים עם העובדה גם אם לא מתים עליה.”

התחתנו חצי שנה אחר כך. הבאנו לעולם שתי בנות מקסימות הילה בת שמונה עשרה ודקלה בת שש עשרה. יפית הסתדרה בעבודה כחשבת שכר בחברה גדולה ואני במשך שנים עבדתי כמנהל צוות בחברה יצרנית.  ההורים שלה מעולם לא קיבלו אותי ובכל הזדמנות היו מסננים לנכדות ולבת שלהם כי היא ראויה ליותר.

לפני חמש שנים היחסים של אשתי ושלי עלו על שרטון, אותי פיטרו מהמפעל והמצב הכלכלי התחיל לדחוק. החל להפער בינינו פער שהסתיים ברבנות. לא היו יותר מאושרים מההורים שלה שסוף סוף הבת שלהם נפרדה מהבחור מהמשפחה העבריינית. הבנות קיבלו החלטה לא לראות אותי ויפית חלשה מכדי לעמוד מול הוריה והבנות. כך נהיה שאני לבד וסובל ניכור הורי. זאת בתוספת הבעיה הכלכלית שבאה בעקבות הגירושין המזונות השכירות המשבר הנפשי והאבטלה מצאתי את עצמי בדירת חדר ועובד בעבודות מזדמנות.

במשך כל השנים האלה לא אמרתי אצלי בבית כלום להורים שלי, אם הייתי אומר זה היה כל כך מעליב אותם שאני לא יכולתי לשאת את זה. לפני שנתיים אבא היה על ערש דוואי וביקש מכולם לפנות את החדר ולהשאיר אותי לבד איתו. כמובן מיד כולם יצאו.

“תקשיב יניב בן אהוב שלי, אני לא אוכל את הסיפורים של הרופאים כאן כאילו אני יוצא מזה…..”

“אבא… אל ….”

“אל תפריע לי עכשיו. אני עכשיו אספר לך סיפור שלא שמעת בחיים. כשאני הייתי אחרי בתיכון אבא שלי נפטר מ”המחלה”, בדיוק אותה מחלה שעכשיו נלחמת איתי. אחרי שנתיים אמא שלי, סבתא שלך, התחתנה עם מישהו שהכירה בילדות. כמה שבועות אחרי החתונה התחלנו לראות שהיא לא אותו דבר שקטה לא מדברת זה נראה לנו מוזר לי ולאחי אבל לא ידענו איך זה מתחבר. אחרי עוד חודש התחלנו לראות עליה סימנים. כאן כבר לא היה ספק מה קורה. עודד  אחי ואני הלכנו אליו ופשוט פירקנו לו את הצורה, דפקנו לו מכות רצח לבנזונה.  הרבצנו לו עד שהגיע משטרה, אותו פינו לבית חולים ואותי ואת דדי פינו לבית מעצר. אחרי 48 שעות במעצר שוחררנו והוא אחרי שבוע עזב את בית חולים. דדי ואני עשינו עבודות שירות והוא עזב את אמא. למה אני מספר לך את כל זה ? כי עכשיו אמא נשארת לבד, דיברתי איתה קודם ומבחינתי היא יכולה להיות להתחבר ולהתחתן עם מי שהיא רוצה יש לה רשות ממני. ממך אני רוצה הבטחה, שמי שאמא תבחר אתה תקבל – כל אחד, אבל אם תראה שהוא מרים עליה יד, בשנייה שאתה בטוח שזה מה שקרה, אתה מפרק אותו, אתה שומע ?!?! מפרק אותו.” אחרי יומיים הוא נפטר. מאז ההלוויה של אבא לא ראיתי את יפית, והבנות לא באו אפילו להלוויה. ככה הסתובבתי עם סוד שרק אני יודע עשרים שנה-סוד שפרק לי את הנישואין – ומלפני שנתיים עם עוד סוד שאני לא יכול לחלוק עם אף אחד.

במסגרת עבודות הפח שאני עושה אני נחשב עובד חיוני. אני סניטר בבית חולים רק כדי שאפשר יהיה לשלם חשבונות, ובתקופה הזאת זו ברכה שיש לי סיבה לצאת מהבית לברוח מהמחשבות. היום בתחילת המשמרת אני מוציא אלונקה מאמבולנס עליה מונח שייע אבא של יפית. הוא מזהה אותי מבעד למיגון שלי וההכרה המעורפלת שלו.  “יניב צלם אותי שאני בסדר אני אגיד כמה מילים ליפית והבנות” אחרי כמה דקות הוא  הורדם והונשם ומצבו אנוש. ככה אני עכשיו היחיד שיודע שפינו אותו לכאן תקוע עם קליפ של אבא שלה ולא יכול לעשות איתו כלום כי אצל כולן אני חסום, ואף אחת לא מוכנה לדבר איתי, ולהגיע אין שום סיכוי עם העוצר הזה.

הזוי. אני תקוע כנראה עם הצוואה של האיש שהרס לי את החיים ואני אפילו לא יכול להעביר אותה ליקירותיו/ יקירותיי.

מה אתה אומר ?  מה אני עושה?