החצי השני

שלום גיל

מכיר את “פגישה חצי פגישה” של רחל?  

פגישה, חצי פגישה,
מבט אחד מהיר,
קטעי ניבים סתומים – זה די
ושוב הציף הכל,
ושוב הכל הסעיר
משבר האושר והדוי.

אף סכר שכחה
בניתי לי מגן
הנה היה כלא היה.
ועל ברכי אכרע
על שפת אגם סואן
לשתות ממנו לרויה (רחל)

זה בערך כל הסיפור שלי.

35 שנה אני מדריך, אין אבן שלא הפכתי בארץ של הפכתי’ אין נקיק שלא זחלתי, ואין שביל שלא פסעתי בו. עם הגיל זה לא הופך להיות יותר קל, אבל התמהיל המשלב אהבה למקצוע אהבה לאנשים וניסיון מייצר שיקוי ממנו אני עדיין שותה בצימאון לרוויה. בשנים האחרונות אני מתמחה בטיולים בירושלים, ואם לטיול הזה יש דובדבן, זה הסיור ב”מאה שערים”. שם מדובר במסע במנהרת הזמן, להביט בתיירים שנכנסים למקום שנעצר במאה ה 17 יותר מסעיר מהחיזיון האור קולי במצדה. מכיר את זה שאתה נחתך בילדות והצלקת הולכת איתך חיים שלמים – אז לשלי קוראים מיכאלה.

לפני מספר חודשים לקחתי קבוצה של תיירים גרמנים למסלול הרגיל בסיור. באחת הסמטאות שמעתי “דו רה” בהתחלה חשבתי שדמיינתי כי מי כאן יודע איך קראו לי בצבא? גרמנים שהגיעו מהמבורג או חרדים שלא עושים צבא והגיעו מהמאה ה 17? המשכתי ללכת ושוב פעם שמעתי “דו רה”, זה כבר היה קצת יותר מדי הורדתי את המטריה הצבעונית וסבתי לאחור לעבר הקבוצה. הם מחליפים רשמים ונדהמים מהלבוש ואורחות המקום ומאחור מתרגשות כמה מהן “דור דור יש כאן מקומית שמכירה אותך” . מהסבך האנושי פתאום צצו פנים מוכרות בתחפושת חרדית. את ההלם התקשתי להסתיר

“דו רה זה אתה?”

“מיכאלה זו את?” 

הרגשתי את הדופק עולה כאילו אנחנו עוד שם. רציתי לחבק אותה, ונדמה לי שגם היא קצת רצתה לחבק אותי אבל זה אסור בטח לא בפרהסיה. 

” מי עוד יכולה לקרוא לך דו רה כאן? מי יכול לדעת כאן שאתה מנגן?” (בצבא קראו לי “דו רה” שזה עיוות של דור ודאחקה על זה שאני קורא תווים ומנגן בפסנתר כאילו דו רה מי פה סול…)

“מאיפה? כלומר? איך זהית אותי? “

“שאני לא אזהה אותך?” חייכה “חוץ מזה תמיד הצחיקו אותך שלושה דברים אצלי, שאני מזהה את כולם על פי קול, שאני מקללת, ושאשכנזיה כמוני יודעת ערבית. “

מיכאלה ואני זה סיפור שלא נגמר. אנחנו נפגשנו בצבא היינו ילדים, כל הזמן זה היה באוויר בינינו אבל שום דבר לא קרה. אני כנראה אידיוט ומי שהיה ילד אידיוט נשאר גם מבוגר לא נורא מתוחכם. בכל פגישה הייתה שנייה טעונה שהמבטים הצטלבו אבל מיד ברחנו מזה.

“כי סערת עלי, לנצח אנגנך
שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים!
תשוקתי אלייך ואלי גנך
ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים!….” (אלתרמן פגישה לאין קץ)

עשר שנים אחר כך נפגשנו במעלית של מגדל משרדים גדול היא היית בדרך לפגישה ולוותה בכל מיני חשובים ואני  כבר לא זוכר מה עשיתי שם. זה נראה כאילו אני רציתי להגיד… והיא רצת שאגיד…. אבל במעלית מלאה באנשים שמגיעה מהר מדי לקומה 18 זה היה כמעט, אבל לא קרה.

בערך שתים עשרה אחר כך היא פתאום התקשרה אליי מצאה אותי ב144 והציעה לי קפה. אני הייתי במשבר גירושין והיא בפרידה טרום גירושין. לשנינו היה ברור איך זה יגמר. מה שהיה כבוש במשך כל כך הרבה שנים התפוצץ כמו לבה שמתפוצצת מהר געש. חם לוהט גועש, כמו שצריך, כמו בספרים. פתאום בגיל ארבעים וכמה אחרי נישואים וילדים בגילאי עשרה פתאום חזרנו להיות טינאייג’רס. זה היה קצת חוץ לארץ בתוך המציאות השיגרתית.  חמישה חודשים אחר כך משום מקום היא הגיעה ואמרה שאולי היא רוצה לתת עוד צ’אנס לחיים הקודמים שלה, ושה”ביחד” שלנו נראה לה פתאום קצת מובן מאליו, ומובן מאליו לא בא לה טוב. מה יכולתי לעשות? חוץ מלחזור הביתה למזוג מהג’יימסון לשבת על הפסנתר ולנגן לי את פול סיימון , ולא לצאת מהבית שלושה ימים.

מאז עברו די הרבה שנים ולא ראיתי או שמעתי ממנה, ופתאום כמו תמיד היא צצה במקום ובזמן הכי פחות צפויים, ועוד במאה שערים!!!

“מה? מי? כלומר מה את עושה כאן?”

“סיפור ארוך…אחרי שחזרתי לרובי בעלי החלטנו שאנחנו מנסים להחזיר את מה שהיה בינינו למען הילדים, נסענו להודו בהמלצת יועצת הזוגיות ושם התחלנו להתקרב  גם בינינו וגם לבורא עולם, שנתיים אחרי זה קנינו כאן דירה והגענו לחיות כאן.”

“והילדים?”

“הגדולה נשארה חילונית, הבינוני גם ורק הקטנצ’יק ככה מתנדנד בין העולמות.”

“שמעי אני חייב להתקדם כי אלה כבר רצחו יהודים שלא זזו מספיק מהר.” היא צחקה

“נשארת אותו דבר, תמיד הצחקת אותי – תמיד”

“העיקר, את מאושרת?”

“בעזרת השם.”  ענתה כשהיא משפילה מבט באופן כל כך לא אופייני למיכאלה שאני הכרתי.

“נהיה בקשר” אמרתי לה באינסטינקט חילוני חסר רגישות.

“לא” היא ענתה בחדות רכה, ואני הרגשתי עוד פעם אגרוף בבטן

נפרדנו ואני איבדתי ריכוז כמו שקורה לי תמיד כשאני פוגש אותה. הייתי גרוע כל אותו יום  ואין מה שיעיד על כך יותר מהטיפים, או יותר נכון מהאין טיפים  מאותה קבוצה.

בדרך כלל היקום ממתין בערך עשר שנים עד שאני פוגש אותה שוב, אבל הפעם הפגישה הזו לא הניחה לי. נסעתי למאה שערים ביום חמישי האחרון בערב הסתובבתי שם כמו סהרורי בסמטאות בהן נפגשנו, ואפילו העזתי ושאלתי כמה אנשים אם מכירים את המשפחה למרות שאני יודע שזה לא מקובל, אבל לא התאפקתי.

“אהובתי
חיפשתי כבר בכל הירידים
אהובתי
שאלתי כבר את כל הנוודים
שעוברים ורואים דרך כל הנשמות
זה קשה הם אומרים לכולם פנים דומות.” (“אהובתי” משינה)

כמעט ארבע שעות הסתובבתי ולא מצאתי אותה. זה היה מתסכל ברמה ש’איבדתי את זה’ ריסקתי בעצבים את הנייד על גדר החניון.

הגעתי הביתה נזרקתי על הכורסא אני והוויסקי. קמתי מסריח בבוקר שלמחרת על אותה ספה רק עם חצי בקבוק וויסקי פחות. התקלחתי וירדתי למעבדה לשים שם את הנייד לתיקון לפני שסוגרים כי אצלי הנייד הוא גם כלי עבודה. ארבע שעות עד שתיקנו לי אותו היו לי הארבע שעות הכי שקטות שחוויתי בזמן האחרון. היה לי פעם ראשונה זמן לנסוע לבקר את אבא שלי בבית הקברות, אני לצערי עושה את זה מעט מדי, ומה שלא פחות חשוב פעם ראשונה  חשבתי ושם על הקבר חלחלה תובנה שלמדתי ממנו. “אדם נולד עם חצי תאוותו בידו, חי עם חצי תאוותו בידו, ומת עם חצי תאוותו בידו.” – מיכאלה עבורי כנראה זה החצי השני.

תוך השלמה עם ההבנה הזו חזרתי לקחתי את הנייד, ועליתי לדירה. אחרי כל כך הרבה שעות עם הנייד מה עושים דבר ראשון? נכון, שומעים הודעות. אחרי  שתי הודעות עבודה זה בא לי לפנים. הודעה מטלפון ציבורי.

“ראיתי אותך מחפש אותי היום, ראיתי שריסקת את הנייד על גדר הבטון והבנתי למה. ידעתי שאם אני באה להגיד לך ‘שלום’ אני נוסעת איתך לתל אביב והפעם לתמיד. אם רק היית יודע כמה פעמים חשבתי לעשות את זה. אם היית יודעת כמה אני חושבת עליך, כן עדיין. השתיקות איתך יותר מעניינות מהשיחות שלי כאן, אולי זה מזל שאני לא משיגה אותך, המזל שלנו…”

לך תדע אולי עוד עשר שנים….מזגתי עוד וויסקי והגברתי את פול סיימון

I met my old lover on the street last night

She seemed so glad to see me, I just smiled

And we talked about some old times

And we drank ourselves some beers

Still crazy after all these years

Oh, still crazy after all these years

I’m not the kind of man who tends to socialize

I seem to lean on old familiar ways

And I ain’t no fool for love songs

That whisper in my ears

Still crazy after all these years

Oh, still crazy after all these years

Four in the morning

Crapped out, yawning

Longing my life away

I’ll never worry

Why should I?

It’s all gonna fade