עשר המכות שהביא הנייד.

תרבות הסמארטפון הביאה איתה מספר תופעות שלעתיק כמוני קשה איתן, מודה. על כן אמנה את עשר המכות שהביא הנייד.

1) קודם כל ולפני הכל אני מתגעגע להתגעגע. מאז שאנחנו זמינים בכל רגע נתון ויכולים להשיג כל אחד בכל נקודה על הגלובוס, חלה ירידה חדה במניית הגעגוע. אני טיפוס נוסטלגי שכזה רוצה קצת להתגעגע וקצת שיתגעגעו אליי, ולא כל פעם שמישהו נזכר בי או שבטעות נתקל בשני ברשימת “אנשי הקשר” שלו מתקשר ואומר את המשפט הישראלי מרגש, ” איפה נעלמת יא חרא למה אתה לא מרים טלפון?”

2) חוצמזה מה זה “איש קשר“? אני לא רוצה להיות איש קשר של אף אחד לשומדבר!!! אני רוצה להיות “חבר”, “ידיד”, “מכר”, “אח”, “קולגה”, לא איש קשר. זה קצת מלחיץ – איש קשר ל… למה? כלומר אני צריך לעדכן או לחבר אותך למשהו ואני אפילו לא יודע למה?  אחריות שאני לא בטוח שאני ערוך לקבל.

3) אם לא שמתם לב, וקרוב לוודאי שלא שמתם לב, בצידו השני של הטלפון הנייד מסתתרת מצלמה, והיא מיד הפכה את דונלד דק למושא תשוקתן הנסתרת של כל הנשים שחושבות שהן סקסיות. צילומים עתירי אודם בשפתיים קפוצות הפכו למכת מדינה, ותורה שלמה פותחה באשר לזוויות הצילום ועוצמת התאורה, ככה זה כשאת תאוות ידע. (ועוד לא שמעתם מילה על צילומי אוכל, אופנועים, מכתבים “מרגשים” של ילדים להוריהם ומה לא)

4) זמינות – להלן דבר כפירה חילוני – אני גיל עדני לא רוצה להיות זמין כל הזמן לכולם – יותר מזה אני שונא להיות זמין, אם פעם היית חייב דין וחשבון לאשתך, לאמא  לבוס ולמע”מ, הרי היום כל אחד ממאות אנשי הקשר שלך הוא ועדת ביקורת ו”יושב” לך על הלו”ז, ואתה מחויב לתת לו מענה. הרי בדרך כלל בזמן הכי לא מתאים ישמע צלצול. אתה תרוץ רטוב מהמקלחת תטפטף כל הדרך, תתקע את האצבע הקטנה בפינה של המיטה, תתנשף תקלל תאסוף את עצמך תענה “הלו” בצד השני קול בלתי מזוהה ישאל “הערתי אותך? זה זמן נוח לדבר?” תזייף עניין ותשיב “כן” ואז תבוא שאלה שאינה סובלת דיחוי כמו “מכיר וטרינר שמתמחה בתוכים?”

5) אם את כל אלה עוד הכלתי כי אני חולוני סבלני, הרי עולם האפליקציות הוא באמת קצת יותר מדי עבורי. לאחרונה החלטתי להכנס בעוצמה לעולם הטכנולוגי ולמאה ה – 21  ולהוריד את אפליקציית החניה “פאנגו”, אולם באופן כמעט מקומם וצפוי כל כך הורדתי את אפליקציית “פאן גו” אפליקציית טיולים אתגריים, ואני הטיול הכי אתגרי שעשיתי בעשרים שנים האחרונות היה לקנות פיצוחים. מאז אני מטייל מהרכב למדחן הקרוב כל פעם מחדש על מנת לא להתקל בפקח חביב שיפנק אותי בדו”ח חניה מקומי, לעומת זאת אני מעודכן במסלולי  טיולי מדבריים במקומות שלרבים כולל אותי ישמעו כמו שמות של מכתשים על הירח.

6)  הוואטס אפ שווה איזכור נפרד, אחרי שהתמכרנו לדאבל וי כחול ראוי להזכיר את קללת הקבוצות. זה מתחיל בשמות המקוריים מקבוצות משפחתיות “כהן אימפריה” “ממלכת לוי”, לאחר מכן קבוצות החבר’ה שחוץ מהצעות לקפה שלעולם לא מתרחשות ובדיחות דלוחות לא משמשות למעשה לכלום, אבל מכאן המדרון הוא חלקלק, כאן מתחיל ז’אנר קבוצות הביזאר, הילד כבר בתיכון ואתה עדיין חלק מקבוצת, “מתכוננים ללידה בכיף”. להכנס לקבוצת וואטס אפ זה להתחתן חתונה קתולית, או להכנס ל”מלון קליפורניה” של האיגלס

You can check-out any time you like

But you can never leave !

7) בכלל תוכנות ההודעות ילדו מוטאציות זה מתחיל בקיצורים כאילו היינו טירונים בבסיס צה”לי, העם כולו צבא – לא היה נכון יותר מעולם. ל”ט במקום לילה טוב, חחחח – מצחיק לאללה, מממממ- מעניין, אני חושב על זה, אכן אוצר בלום שהיה נשגב מבינתם של אליעזר בן יהודה אלתרמן ורבי שלום שבזי, אך זה כאין וכאפס לעומת אוצר הברכות שנולדו או הפכו נכס צאן ברזל בעקבות אמנות הקיצור הוואטס-אפית, כשהאחרונה שבהן היא “חיים שלי בלב” – שהיא הדרך העילגת לומר – אהבתי נתונה לך ובליבי שמורה לך לעד פינה חמה”. עברית קשה שפה!!!

8) אימוג’יז – או קיי בואו נפתח את זה אני לא מבין אימוג’יז הם לא מצחיקים אותי, וליתר דיוק אני שונא אותם והם מעצבנים אותי. מדובר בסוג פרימיטיבי של תקשורת בין אנשים שלהם אוצר המילים ומנעד האמוציונאלי כל כך מזערי שציורים של פרצופים צהובים מתארים את מלוא הקשת הרגשית שלהם. בכלל, כשמקבלים אימוג’י במקום תשובה מילולית זו הדרך המוסכמת שאומרת לצד השני ” באמאש’ך נגמרה לי הסבלנות לשיחה הזו” , בקיצור מדובר בכתב ציורים שעבר מה מקיר המערה לצג הנייד, ואני מעדיף לחשוב שהתקדמנו מאז.

9) ההתמכרות – לאחרונה הרצתי לילדים בכיתה ה’, שאלתי אותם מה הדבר היחיד שהייתם לוקחים לאי בודד שלא דרכה בו רגל אדם, כולם צעקו כאיש אחד “סמארטפון”, צדיק אחד צעק “את אמא”, היושבת לצידו היסתה אותו מיד בטיעון היחיד המתבקש “תתקשר אליה מפגר!”  שאלתי מה הדבר השני שהיו לוקחים ענו בקונצנזוס מקיר לקיר “מטען”, העובדה כי באי אין חשמל תשתיות או שירותים לא פגמה ברומנטיקה.

10) עוד לא דיברנו על המריבות למה את לוקחת איתך פלאפון כשאת יוצאת? הקריזה כשאתה קם בבוקר ורואה שהמטען לא הטעין. על הצלצולים המקוריים, או צלצולים שמעלים תמונה היסטורית של המתקשר לצג כשהוא צעיר בעשרים שנה ורזה בשלושים קילו. על המבוגרים שעומדים מאחוריך בתור לקופה בסופר כאשר המכשיר מכוייל על פול ווליום ורמקול, והם מקבלים את הפירוט התרופתי שהרופא רשם על מנת להעלים את הפטריה שצצה לבת זוגם, איך נאמר זאת בעדינות, באזורים “מוצנעים”. על הצעות להלוואות ותחיית המתים בגרסת קבר רחל, שנמשיך?

אגב, מישהו ראה את הנייד שלי? וכן התקשרתי גאונים הוא על השתק.