איש דיגיטאלי בעולם אנלוגי

פרס היה איש דיגיטאלי בעולם אנלוגי, הוא היה אירופאי במרכז הלבנט. פתרון בעיות מזרח תיכוניות בכלים אירופאים כמוה כפתרון משוואה מתמטית בדימויים ספרותיים, זה אמנם נאצל ומעורר השראה אך לא יכול להביא לתוצאות פואטיות.

הוא עבר את המטמורפוזה המשמעותית ביותר בדימויו הציבורי (ביחד עם אריאל שרון) כאשר הפך ממטרה נייחת של זורקי עגבניות בכיכר העיר לדמות נערצת, מאחד שכל שמועה מופרכת ככל שתהיה נדבקת בו כאילו הייתה אקסיומה מתמטית נטולת כל צורך בהוכחה לדמות מאותרגת שכל מצמוץ אקראי הפך לאמירה משמעותית בה הוא מישיר מבט אל ההיסטוריה. כך הודבקה בשנות השמונים האיוולת כאילו הוא בן לאם ערביה ובאותה צורה בדיוק הוצמדה לו שנים אחר כך יכולת על טבעית של שליטה בבלוטות הזיעה ברגעי לחץ. סיפורי בדים על מניות בתאגידים מובילים במשק הפכו לשם נרדף לשמו כאשר לא נמצאה להם כל אחיזה במציאות, ושנים אחר כך חגיגות יום הולדת ראוותניות עברו בקריאות התפעלות על עוצמתו הבינלאומית במקום במחאה קולנית על הבזבוז חוסר הצניעות ואיבוד הטעם הטוב.

עדיין המהלך המדהים שעבר הופך אותו לתופעה ייחודית. ככל שהיה פחות רלוונטי פוליטית, ככל שהיה חסר השפעה ישירה על מהלכים מדיניים ופוליטיים הפך לאהוב יותר, לכאורה מהלך הנוגד את השכל הישר שהיה חביבו של מר פרס. זה קרה כי כולנו רוצים להיות קצת שמעון פרס להתלבש בחליפות מחויטות להגיע לגבורות להראות כמוהו, לשבת עם נשיא רואנדה בהילטון פריס ולשוחח איתו בצרפתית קולחת על בעיות הרעב באפריקה ואיך נאנו טכנולוגיה ישראלית יכולה לפתור את הסוגיה, ואז כשמנהיג רואנדה עושה דרכו החוצה נכנסת המזכירה ואומרת כי שרון סטון ומדונה ממתינות בחוץ. איזה כיף להיות שמעון פרס.

ואולי זו בדיוק הבעיה שלו אנחנו רצינו להיות שמעון פרס אבל אנחנו לא רוצים מנהיגים כמו שמעון פרס. את המנהיגים שלנו אנחנו רוצים מזיעים , כאלה שרצים בשוחות ומתלכלכים בבוץ, כאלה שלובשים טי שירט מקללים בערבית ומתלכלכים מטחינה בפיתה קרועה של פלאפל. אנחנו רוצים אותם דואגים כמונו. אנחנו חולמים על מפגש עם שרון סטון ונפגשים על פלורה בקופת חולים, אנחנו חולמים על שיחה מקלינטון או לפחות מהראלה אבל כשיש שיחה מחסום לא עונים כי חוששים שזה רחמים פקיד העו"ש מהבנק. רצינו להיות פרס אבל לא יכולנו להזדהות עם פרס וזה כל הסיפור כולו.

מאתרגיו בתקשורת הדביקו לו סופרלטיבים כאיש חזון , מתי הוא היה כזה כשהיה אבי ההתנחלויות או כאשר הלך לאוסלו? כשחזה כי ברצועת עזה הננטשת יקומו כפרי נופש ? או כאשר תבע את המינוח מזרח תיכון חדש? אפילו בכל הנוגע למפעל הטכסטיל בדימונה, אבן תמך מרכזית בביטחון ישראל, איש לא מזכיר כי היה זה חזונו של בן גוריון שפרס היה האיש המרכזי בהוצאת החזון מן הכח אל הפועל. אין בכך להעיד עליו כי אם עלינו ועל תרבות העדר השותה בצמאון ומבלי לבדוק כל סאונד בייט קליט שחוזר כמנטרה מספיק פעמים . פרס היה איש רב פעלים ובורג מרכזי בצמתים המרכזיים של מדינת ישראל, והוא כמו כולנו לפעמים צדק לפעמים טעה, בן אנוש – לא בן אל.

נוכח רמת הפוליטיקאים בכנסת נוכחית יש לומר כי הוא היה מגדלור של ידע ובעיקר כנות. "פוליטיקה היא הזיווג בין השקר לחנופה" היה נוהג לומר הרב רביץ ז"ל. אמר וידע מה אמר. לאחרונה נכחתי במפגש עם ח"כ מהשורות האחוריות של ספסלי המליאה וקשה היה שלא להתרשם כי מדובר בחניך מצטיין של האסכולה אותה קיטלג הרב המנוח בכישרון כה רב. מדובר בנבחר ציבור שעשו אותו באצבע, העומד בראש המפלגה הצביע עליו ואמר לו "אתה תהיה ח"כ" , שהרי בפוליטיקה כמו במתמטיקה האחד שואב את כוחו מכמות האפסים שאחריו. נושאים מגוונים עלו על השולחן , מנושאי ביטחון דרך חברה וכלכלה ועד ענייני דיומא שוטפים כמו יוקר המחיה ומחירי הדיור. לא הייתה תשובה אחת שעוררה תחושה כי האיש מבין או מאמין במה שהוא אומר – בין אם אתה מסכים איתו ובין אם לאו – ככה זה כשהיחצ"ן הוא אלוהים ודף המסרים הוא התנ"ך . פרס לפחות אמר את האמת שלו בצורה ברורה קוהרנטית ומנוסחת באופן מעורר קינאה. גם אם לא הסכמת – אותגרת, למדת משהו, מה שלצערי לא ניתן לומר על חלק מאסופת האנשים שהתקבצה בכנסת ישראל .

פרס היה מנהיג השבט הלבן בחברה הישראלית, אך מעולם לא מנהיגה הנבחר של המדינה, אותו שבט שזילזל כל כך בפולחן האבל ומחה על חסימת הכבישים וכינה בשמות את ההולכים אחרי ארונו של הרב עובדיה נוהגים כעת בדיוק באותו אופן. מספידים בבכי, הולכים אחרי הארון, חוסמים כבישים ומסבירים כי הם חשים בעוצמה תחושת אבדן אב. מעשה פרימיטיבי של השכן נתפס כאצילי כאשר הוא מבוצע על ידי בני השבט הנכון, וזו בדיוק האדנות, המוסר הכפול וההתנשאות, המביאים את גל התקוות במהפך מדי בחירות להתנפץ בעוצמה אלי חוף המציאות . אגב בניגוד למקרה הרב יוסף כאן כולם משתתפים בכנות בצער ובאובדן ובזירה הציבורית אין חולק על גודל האובדן ודפוסי האבלות.

אין כאן אמירה על פרס כפרסונה, בוודאי לא כעת , יש כאן אמירה עלינו ועל מי שאנחנו . התבוננות כואבת במראה. באשר לנשיא התשיעי אשתמש בפרפראזה על הספדו של צ'ר'ציל בהלווייתו של נוויל צ'מברלין : "נפל בחלקו של שמעון פרס לקחת חלק באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי."

יהי זיכרו ברוך