ועולם כמנהגו נוהג

לא כך תיארה לעצמה אסתר את אחרית ימיה, לא כך זה אמור היה להראות עת פתחה לראשונה את דלת ביתה וצעדה פנימה בצמרמורת עונג נעורים נאיבית. אז – באותו רגע פחזני נשכח האב שניצל מינית , הילדות אצל הסבתא, הבעל הראשון האלים – אז בשנייה בה פסעה פנימה היא חשה כי הנה , הנה זה בא , זה אוטוטו כאן, נתח אושר שאפשר לנעוץ בו שיניים כך שעסיס הנאה ייזל לה במורד הסנטר, אך לפורטונה אלילת המזל היו תוכניות אחרות היא מיד פיטרה את בעלה מעבודת הדחק בה מצא את פרנסתו, למנוולת זה לא הספיק, והיא גם לקחה לה את פרי בטנה.

אבל אסתר היא מלכה, ולמלכות יש דרך מיוחדת להסתכל על דברים . היא נשארה אופטימית עת השמיים הקדירו פניהם אליה, ולקחו למסע ממנו אין חזור גם את בעלה וביתה. כך חלפו השנים ובית החלומות הפך לבית בלהות מט לנפול, נצור בתוך טריטוריה זרה בארץ מולדתה. היא יושבת בודדה ולא דורשת דבר מאיש גם לא מהממסד שהפנה לה עורף, הפקיר ונטש אותה כאילו אין בעולם “עניי עירך קודמים”. לא לחינם – שטן – הוא כתב המראה של נטש.

בתוך אפילת חייה מנצנצת נקודת אור מתלהמת ובוטה, אגרסיבית וטובת לב מלאה בקללות ואהבת חינם . שכנה שנשלחה על ידי השכינה והיא נושאת עלה של זית וסכין בין השיניים. לעיתים מלאך שומר נמצא בקומה שלישית ובמקום כנפיים הוא סובל מצליעה ומחסור כיס. כלביאה המגנה על ליש בא בימים היא נמצאת שם דרוכה על מנת להגן על המלכה מהעולם והשכנים. היא עורכת בעבורה קניות , מחליפה את הבקבוקים הקולטים את המים המטפטפים מן הברז הדולף תמידית, ודואגת שתחפושת הפורים שלה תכבד את המלכה, ומבלי שהתכוונה מעניקה משנה תוקף לתובנותיה של ריטה.

“אז מה מחבר בסופו של דבר
שני אנשים יחד
צל חלומות, משקל העבר
משא של בדידות ופחד”

זוהי שגרת יומן של שתי נשים, גיבורות בעל כורחן, מדרומה של העיר העברית הראשונה , שתבנית דמותן יצוקה באבני היסוד של המדינה הזאת. תחושת זרות, פחד וגלותיות מלוות אותן, בדיוק כפי שליוו יהודים לאורך ההיסטוריה בארצות לא להם. הן יושבות נעולות בבית שאינו ראוי להיקרא אורווה, ומקוות כי גם בפעם הבאה שיגיע פולש הלום שיכר לעשות צרכיו על מפתן האורווה במעלה הקומה החמישית, הוא יחזור כלעומת שבא ולא ינסה לאמוד את עוצמת הנעילה.

לשתיהן ברור , כי גם מחר תשכים המלכה קום בינות קירות מתפוררים ותשטוף פנים חרושות קמטים מעל דלי שהוא כיור ואמבט. היא תנסה לשווא להעלות מבעד לזיכרון מאובק איך בדיוק הגיעה עד כאן, אך תדע בבהירות קריסטלית שהיא מתגעגעת לליטוף אם שלעולם לא יגיע ולחיבוק של חבר שלעולם לא תפסיק לקוות שיגיע. כך גם מחר את המדינה זה לא יעניין , ועולם כמנהגו נוהג.
לא, בוודאי לא לכך כיוון הרץ אימבר ב “התקווה בת שנות אלפיים” , אני מקווה שאתה מתבייש מר ישראלי.