רגעים

כיצד?

“יש רגעים

נגמרות לי המילים

רק הראש מלא תמונות

רעשים ודמיונות..”

מתי התרחש הרגע הארכימידי הזה בזמן? מתי זה קרה ששנאה עצמית החלה לפרום את התפרים הכי עדינים שמאגדים את החברה הישראלית לכלל שלם הגדול מסך כל חלקי? כיצד התרחש תהליך בו חלק ניכר באוכלוסיה מתנכר לחלקו השני? כיצד תופעות מכוערות כאלה מרימות שוב ושוב ראש? התופעה במלוא כיעורה נחשפה שוב באחרונה כאשר עשרה בני נוער קיפדו את חייהם באסון שאינו מחוייב המציאות, ובמקום להשתתף בצער, או לפחות להסכית, בחרו חלקים מקוראיו של עיתון “הארץ” – העיתון לאנשים שמשוכנעים שהם חושבים – להשתלח במפעל המכינות הקדם צבאיות וחובשי הכיפות הסרוגות כאשר בטעות זיהו זיהוי מוחלט בין שני המפעלים. מינוחים דוגמת: “צה”ל לא צריך אידיוטים” או “שה’ יציל אותם! לא באמת שה’ יציל אותם, ולא משלם המיסים.” אמרות “כנף” כאלה ואחרות זכו להיגדי תמיכה וכמות לייקים לא מבוטלת. כל כך נאור – כל כך הומאני!

חשבון נפש

“רגעים

נגמרים ההסברים

רק הלב עובד שעות

לכסות את הדמעות…”

כיצד אנשים שגדלו בארץ הזו, נהנו מדבשה וסבלו מעוקצה יכולים להתעלם בצורה בוטה כל כך מכל דבר שמאחד או מחבר בין צידי החברה המשוסעים גם ללא נבזיות וארסיות מהסוג הנמוך הזה?  איך אנשים כל כך “בינלאומיים” שמוכנים לשוחח עם אבו מאזן, מכחיש שואה ואחראי לטרור, מעוניינים להוציא את מרוואן ברגותי מהכלא, האיש ששפוט לחמישה מאסרי עולם ועוד ארבעים שנה על תיכנון וביצוע של מעשי טרור שכוונו כנגד ישראלים ממש כמוהם, החומלים על כל פלסתיני פצוע בצידה השני של הגדר, אינם מוצאים בעצמם את הרגש הכל כך בסיסי של השתתפות בצער עם בני עמם? כיצד אסון אנושי, נטול הקשר פוליטי הופך למפגן שנאה גועל והסתה בוטה ודוחה כל כך? במדינה אתם מתביישים? הביטו במראה – לא תמצאו שם סיבות רבות לגאווה. המצפן הערכי של מי שמתיימרים להיות עמוד האש המוסרי של החברה הישראלית – ניזוק באופן אנוש. חשבון נפש אמיתי עמוק ונוקב שיוביל לכיול מחדש של המצפן עליו גאוותם, דרוש באופן מיידי.

אם יש גן עדן

למשפחות הנפשות הזכות הללו, דתיים וחילוניים,  שהלכו לבלי שוב, שלא תדעו צער ודאבה עוד. אם יש גן עדן הרי ליקיריכם שמור שם מקום של כבוד. יהי זכרם ברוך !!!