המנון הפלמח

שם קוד- “פתיל תכלת”

“עוד קצת” מלמלה ציפורה. רק עוד קצת…. חייבת לסיים עוד 11 טליתות לפני שאלך מכאן.לעולם. יש עוד שעתיים אמרה בליבה , עוד שעתיים לעלות לארץ ישראל,זאת בעודה ממוללת בין אצבעותיה שמונה חוטי צמר פשתן הבונים ביחד את פתיל התכלת שבטלית. מעט לפני כן רקמה בחוט כסף את האותיות י.ה.ו.ה על כנף הטלית, ואצבע האמה שלה ,זו שסמוכה לאצבעון , זבה דם עקב המהירות…דקירות המחט הלא מדוייקות.

ציפורה, בת 41 , תופרת הטליתות של הקהילה , אלמנה של סופר סת”ם וגדול בתורה, גרה בצריף קטן במרכז השכונה היהודית במרכז דמשק, יחד עם ארבעת ילדיה –אליהו הבכור 21 , עליזה 17.5 , מצליח  15.5 ונתן הקטן 11.

בעצם שניים מהם – אליהו ומצליח כבר לא בבית יותר משנה….

כל העניין החל לפני יותר משנה. ארוחת שישי .קידוש וכו’… עת קמו מעל השולחן אליהו ומצליח והודיעו שהם צריכים לעזוב את הבית ולהעלם לפרק זמן ממושך. לא…. לא פשענו ואיננו נרדפים ע”י החוק או השלטונות. פשוט צריכים. אמא וליזה – אין צורך לבכות. הנה לכם שקית עם שטרות. זה הפדיון שלנו בעבודה למשך שנה תמימה ואף יותר. אל תדאגנה. יש מי ששומר עליכן כאן. וגם על אחינו נתן. הסתיימה ארוחת שישי ואליהו ומצליח נעלמו להם בחשאי…

שאלות בדבר מקום הימצאם של האחים נענו בהרמת כתף. גם של ציפורה וילדיה וגם של גבאי בית הכנסת וראשי הקהילה. משל פתחה האדמה את פיה ותבלע את האחים. החיים הסתדרו להם אט אט. צפורה המשיכה במלאכת הקודש בתפירת טליתות ונראה שכמות העבודה גדלה  – אנשי הקהילה דרשו וקנו יותר בכדי להגדיל את פרנסת האישה שזה עתה שניים מילדיה נעלמו…

עליזה הבת המשיכה ללמוד בתיכון אליאנס, שם כל היהודים למדו. במקביל,עם חזרתה הביתה היתה עוזרת לאימה במלאכת תפירת הטליתות , הריקמה והכנת פתילי התכלת. נתן המשיך בלימודיו ועבד בעבודות מזדמנות בשרות הקהילה.

כעבור ארבעה חדשים לערך, עת ציפורה, ממוטטת מעייפות ובתה עליזה עלו על משכבן לקראת שנת הלילה, נשמע רעש מכוון הכניסה לצריף והדלת נפתחה בעדינות. שתי הנשים התכווצו מפחד . אור הפתיליה הניידת התקרב אליהן. אחז את הפתיליה גבר בלתי מזוהה לבוש מוזר. מן אירופאי כזה עם חליפה, עם זקן קטן ושפם קטן. עליזה החלה לבכות …. עד ששמעה את קולו של הזר:” אמא ליזה זה אני מצליח”.  “מה השתגעתן??? אתן לא מזהות אותי??? ”  הבכי הפך מיד לקריאות התרגשות והפחד הפך להתפרצות רגשות עזה מצד ציפורה.חיבוקים,נשיקות והנה נכנס גם האח הבכור-אליהו אל תוך הצריף. בעוד מצליח מחבק ,מרגיע,אוהב וחם לאימו ואחותו ,האח השני פחות רגשן. יותר קשוח.אינו שותף לפרץ הרגשות. כך הוא.אליהו. הוא גם מבקש להנמיך את הקול ובטח לא לספר לאף אחד בקהילה ואף לא במשפחה המורחבת על דבר ביקורם . זה חשוב מאד שלא תספרו לאף אחד,אמר.

הענינים אינם מסתדרים בראשה של עליזה . נראה חשוד כל הענין. ההעלמות , הבגדים היקרים , החשאיות… ניסיונותיה לשאול ולברר עולים בתהו , בקשר שתיקה ואף טיפה של זעפנות משני האחים – “אל תחטטי”……..

לאחר שהיה של מספר שעות ולפני עלות השחר נעלמו האחים כלעומת שבאו. לא לפני שהשאירו שקית בד קטנה עם שטרות כסף והבטיחו שהכל בסדר איתם. חיבקו את ציפורה לפי התור ונעלמו באפלה שחבקה את השכונה. גבאי בית הכנסת פסע בסמטה והיה נדמה כי ראה אותם אך לא. איש לא ראם בבואם וצאתם מהשכונה. כאמור “ולא נודע כי בא אל קרבו”.

ושוב שיגרה. חודשים באו והלכו, עונות וחגים, עת החלה להסתובב שמועה בבית הכנסת.. מתארגנת עליה לארץ ישראל. פרטים בהמשך. נא לשמור בסוד. גבאי בית הכנסת יחד עם ראשי הקהילה יבחרו באנשים שיעלו לארץ ישראל.

הרשימה הופצה אט אט ובחשאי. גברים בין הגילאים  16-50. חובה שיהיו בריאים . נשים בריאות עד גיל 40. ילדות מגיל 18 ומעלה. כושר טוב. ג’אדאיות……  ו… מספר יהודים “מאולצי רשימה”. חזן בית הכנסת ( בנו ישאר לחזן) , רב ורבנית מבוגרים שביקשו לסיים חייהם בארץ ישראל ועוד כמה…

ציפורה תופרת הטליתות ובתה עליזה הופתעו עת הודיע להם גבאי בית הכנסת שהן ברשימה הנכספת.אולם בנה ,נתן, ישאר פה לעזור ויעלה בסבב הבא.

התאריך נקבע. מקום המפגש נקבע. השעה נקבעה.שלושת אלו הופצו בקהילה ביום היציאה לדרך.כמו גם התדריך הבא. אף אחד לא נפרד מאף אחד. לוקחים דברים בסיסיים בלבד- חפצי ערך , כסף , תשמישי קדושה סנטימנטליים ומעט בגדים להחלפה. נעלים טובות ועוד זוג נעליים ספר. ציפורה ממהרת לסיים את ערימת הטליתות שהבטיחה לגבאי בית הכנסת.לקראת ארוע חתונה בקהילה.זהו…

השנה 1942. המצב בארץ ישראל אינו מזהיר. הבריטים מחד, הפורעים הערבים מאידך, תורכים רעים בתווך, ובתוך כל זה עם קטן שמנסה בכל כוחו לשבת בשקט בנחלתו.הפחד והחששות גדולים. רב הנסתר על הגלוי.

מקום המפגש הינו מחוץ לשכונה, לכוון מערב. בתוך שדה תירס גבוה ומישהו שהכין קרחת באמצעו.

כיצד נבהלו כולם עת לתוך הקרחת נכנסו שני בדואים חמושים בנשק.גלביות לבנות.כאפיות על ראשיהם. זקנים שחורים וגדולים. שפמים עבותים….הם ביצעו תנועת השתקה ואחד מהם החל לדבר/לתדרך את הקבוצה: אנחנו המובילים שלכם.נעים בטור צפוף.לא פותחים רווחים. אלו שקשה להם יצעדו בקדמת הטור. צעירים ובעלי כושר מאחור. נשים מקדימה-ראשונות. חמישה לילות ושישה ימים יארך המסע. נעים בעיקר בלילות.רק אם מתאפשר נעים באור יום.הדרך קשה ומסוכנת. אין חובה. מי שלא רוצה יכול לחזור לשכונה. כולם נשארו במקומם. לאחר חלוקת נשקים למספר אנשים ועוד כמה חרבות שברייה לעוד מספר החל המסע הרגלי הגדול לארץ הקודש. לישראל.

הכוון הראשוני מערב. במקביל לכביש ביירות דמשק בתוך החורשות ושדות החקלאות. צועדים כל הלילה לכוון הישוב אל דימאס. ממנו פונים לכוון דרום לתוך בקעת הלבנון ולאגם קרעון. כאמור צועדים משעות אחר הצהריים עת החקלאים חוזרים לבתיהם , אל תוך הלילה ועד לזריחה.

פצעי לחץ בכפות הרגליים, שברי הליכה, מתקפות חוזרות ונשנות של להקות תנים וצבועים. כל אלו הינם רק חלק קטן מתלאות הדרך. אהרון לחם נפח נשמתו תוך צעידה,כך,ללא התרעה.שני הזרים הנהיגו את חבורת העולים בקשיחות מה, אולם פיזרו את נטל הסיוע למתקשים על כולם.

תמוה היה שגברת ציפורה קטנת הקומה ובתה עליזה צעדו ראשונות משך כל המסע.הן קיבלו יחס מיוחד משני הגברתנים הבדווים שנשאו אותם לארץ הנכספת. תמיד קיבלו את בצע הלחם ראשונות ואת נאד המים ראשונות. באחד הימים החמים שחנו במערה גדולה לצידו של נהר הליטאני הביעה ציפורה רצון להתקלח בנהר. תוך דקות מספר הוכנסו כל הזכרים עמוק לתוך המערה כך שהנשים יכלו להתפשט ולהתרענן במי הנהר הצוננים.

לילה אחד, השלישי כנדמה, התנפלו שלושה שודדי דרכים על החבורה. היכו ופצעו ולקחו את עליזה והכינו אותה לאונס קבוצתי. נתנו שני המדריכים לערבים להוריד מכנסיהם ואז , בידיים חשופות ללא שימוש בנשק שימשוך תשומת לב הרגו את שלושת הערבים. הרבה בחבורה שמו לב שההריגה היתה ממש ברוטלית. ניכר כי הענין הכעיס מאד את המדריכים הבדווים.

כך בצעידה אין סופית הלכה חבורת יהודים כחמישה לילות ושישה ימים כשבכל נקודת זמן צצה ועולה סכנה חדשה , אותה שני הגברתנים היו צריכים לפתור.עם הגיעם לאחר ארבעה לילות לדרום אגם קרעון בבקעת הלבנון , המתינו שלוש משאיות חקלאיות שצצו מהשד יודע היכן שנשאו את העולים יום ועוד לילה בדרך לא דרך לאורך נהר הליטאני עד לכפר יארין במרחק מספר קילומטרים מקיבוץ חניתה. הנוסעים יכלו להשבע ששמעו שירים בשפת התנ”ך מתא הנהג. בסמוך לכפר חיכו חבורת לוחמי ולוחמות פלמ”ח בכדי לסייע בידי שני הזרים בחלק האחרון של המסע ולהעלים את החבורה כמה שיותר מהר במקומות המחבוא בקיבוץ , שמא יתגלו ע”י המשטרה או הצבא הבריטיים.

עד לרגע האחרון, בו היו בטוחים שכל האנשים שיצאו לפני שישה ימים מדמשק( למעט אחד שמת בדרך, ועוד אישה שננשכה ע”י נמיה ובנות הפלמ”ח לקחו אותה למרפאה) , מוגנים ובטוחים, רק אז ההינו להוריד את הכאפייה מעל ראשם ולהזדהות בפני כולם. אלו היו מצליח ואחיו אליהו . שיצאו שנה להתאמן ב ש”י (שירות הידיעות – מה שלימים לאחר קום המדינה הפך למוסד למבצעים מיוחדים) והובילו במבצע כמעט חסר סיכוי 215 יהודים ברגל מסוריה לישראל דרך לבנון.

ציפורה נשבעה שמהרגע הראשון בו נפגשו כולם בתוך שדה התירס ידעה כי אלו שני בניה. אם יכולה לזהות בניה בדרכים שונות ומשונות. הריח, תנועות גוף יחודיות וכו’..חיבוקים ונישוקים גדולים היו שם. גם מהאם,גם מהאחות וגם משאר אנשי הקהילה שהגיעו איתם לכאן.

על כך קיבלו השניים אות. עם הקמת המדינה כשש שנים מאוחר יותר פנו האחים איש לדרכו. מצליח נשאר בצבא והיה ממקימי חטיבת גולני. אליהו סיים את חובתו הצבאית ופנה לאזרחות.

מצליח

בעת המצור על ירושליים היה מצליח בין פורצי הדרך בשיירות המפורסמות.כמו גם שנלחם בקרבות שונים מדרום ועד צפונה של הארץ הקדושה. עם שלוש פציעות קשות של רסיסים ברגליים ובפלג גופו העליון שלא יצאו ולא הוצאו עד יומו האחרון. עם איסור מוחלט לחזור ולהלחם ובכל זאת לא נטש את חבריו , ברח מבתי החולים והופיע להלחם לצידם. עם מעשי גבורה שמצויינים בדברי ימי הפלמ”ח. הלך השבוע מצליח לעולמו. ביקש מאשתו וילדיו לא להספידו אלא רק לנגן את המנון הפלמ”ח ולבקש מהנוכחים לשיר ביחד. ספור זה מועלה כאן לזיכרו.

יהי זכרו ברוך.

המנון הפלמ”ח

מסביב יהום הסער אך ראשנו לא ישח.

לפקודה תמיד אנחנו תמיד אנו ההולכים בסך.

ממטולה עד הנגב מן הים עד המדבר.

כל בחור וטוב לנשק כל בחור על המשמר.

נתיב לנשר בשמיים שביל לפרא בין הרים.

מול אויב דרכנו יעל בין נקרות ובין צורים.

ראשונים תמיד אנחנו לאור היום ובמחשך.

לפקודה תמיד אנחנו תמיד

אנו אנו הפלמ”ח