תום בתולי

שמונה בנות ושלושה בנים היו לסלאח ועליזה –  אחד עשרה ילדים ! לכולם הם נתנו שמות של מקומות בארץ הקודש כרמל וארבל שרון ומצדה כאלה זקופים עם כבוד ציוני.  מדי בוקר אחרי תפילת “הנץ”  בגשם שוטף, כמו גם בחמסין קופח היה נושק לילדיו הישנים ונפרד מאהובתו הדואגת לוקח תרמוס מלא בקפה, וארוחת בוקר ויוצא למלחמת הקיום. “אדם לעמל יולד”. לסלאח לא היה מקצוע או השכלה, אבל היה לו כבוד, כן כבוד, וכבוד לפי סלאח זו קודם כל  החובה של אב להאכיל את ילדיו ולא משנה איך – כל עבודה מכבדת את בעליה. הוא היה עולה על תלת האופן שרכש יד שנייה ורוכב אל המאפייה של אברם שם היה רוכש בחוב 150 בייגלה ו – 50 בורקס בדיוק. חוב שהיה נסגר מדי יום עם סיום העבודה.

שנת 50 הייתה שנה קשה למדינה בחיתולים. פצעי הקוממיות טרם הגלידו, וכבר המשבר כלכלי ו”הצנע” של דב יוסף חדרו ברגל גסה לכל בית, וכמו הקלישאה כשמתרחשת מהפכה צריך לשמן את גלגליה וסלאח כך החליט פקח עירוני חרוץ במיוחד נועד להיות השמן. בצהרי חמישי, היום העמוס בשבוע, בשעות הלחץ הוא הגיע, וביקש אחר כבוד מסלאח לסגור את העסק. “איזה עסק?” שאל דאוד “זה כולה תלת אופן וקופסא מפח שאני מפקיד בה את הכסף.”

“אתה עובר על חוקי העזר העירוניים ואני קונס אותך בסכום של חצי לירה.” הרעים אדון פקח. תחנוניו של “איש העסקים” לא הועילו כמו גם הסבריו באשר לכמות הילדים הממתינים לעמל יומו בבית, ולחוב לבעל המאפייה, מאומה לא עזר – ייקוב הדין את ההר. מובס ומרושש חזר סלאח אל הפחון מר כלענה ומבעבע מכעס. ערב שלם ישב והסכית, לא היישיר מבט אל עיניה של עליזה, ולא השכיב את ילדיו לישון. כל הלילה סב על צירו מבלי לעצום עין כשמחשבה אחת חורכת לו את הרכות, ” מה שלא העזו לעשות לי מוסלמים “מן שם” (כינוי לדמשק) עושה לי יהודי בארץ הקודש, איך הוא מעז?”

“אולי היא כבר איננה

ודאי ניטל זיווה

דבר בשבילנו

אדוני לא ציווה…..”

 

טרוט עיניים טרם עלות השחר התייצב ראשון בכניסה לבית הכנסת השכונתי והמתין לגבאי שיפתח את שערי בית התפילה. הוא התפלל בכוונה גדולה נע קדימה ואחורה ומערבב דמעת יאוש בשחרית של חול. עם סיום התפילה וקיפול אחרון של ציצית, הוא חש יד על כתפו “שב”, ציווה עליו קול מוכר ובוטח. הוא עשה כמצוותו.

“דבר אני מקשיב.”

“תראה” ענה בדחילו ורחימו “אני לא רוצה לגזול מזמנו הקדוש של החכם, הרי אתה מנהיג קהילה ואני…אני מה אני? אני סלאח.”

“‘אמר להם רבן גמליאל כמדומיין ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם’. שכן זו חובתי מדאורייתא לעמוד לרשותך בעת צרה ורק את זאת אני עושה, אל נא תובילני ליידי חטא בכך שלא תשתף אותי במצוקותיך.” כך לא נותרת כל ברירה בידיו של יהודי מאמין אלא לשטוח את צפונות ליבו בפני מנהיגו. עם סיום דבריו פרץ בבכי תמרורים. “לך לעמל יומך איש צדיק תמים והסר דאגה מליבך, פרנסה היא בידי מרום, תשועת השם כהרף עין.” לראשונה הביט סלאח בחכם במבט חושד כלא מאמין, אך עשה כמצוותו.

ככל שהשעות נקפו הלך ליבו של סלאח והכביד עליו, הציפייה למפגש הבלתי נמנע עם נציג החוק ייסר אותו, תריסר פיות ממתינים לפדיון יומו ובכל רגע עלול נציג השלטון לגזול מפיהם את פת הלחם החרבה אליה הם מייחלים יום שלם.

לצד הקושי הצטיינו שנות הינקות של המדינה הנולדת בתום בתולי, “רבנים” נקראו “חכמים” כי הם לא רבו עם אף אחד אלא חלקו חוכמה, הם לא היו מסתתרים אחרי משקפיים כהות או ספונים בביתם, אלא היו מסתכלים לאדם שממול ישר לתוך האישונים ורחמנא לצלן חושפים גם את אישוניהם שלהם, מנהיגים לא היו “יורדים אל העם”, אלא פשוט שותים איתו קפה. תום בתולי.

“מקבלים אורחים?” נשמע קול מוכר.

“ברוך הבא בצל קורתינו החכם, מה מביא אותך הלום?”

“בא לבקר חבר” והתיישב על כיסא עץ שבור שהיה לא יותר מעמדת חלוקת העודף המאולתרת של “העסק.”

לא חלפו ולו רגעים מעטים ושוב הגיח משומקום לבוש המדים העירוניים. כגביר גנדרן הוא הביט בנוכחים וסנט בבעל הבית, ” הרי ידעת שאגיע גם היום, כעת לא נותר לי אלא לקנוס אותך בשנית.”

בטרם הספיק סלאח להגיב, ענה במקומו החכם.

“זה לא הדוכן שלו, זה העסק שלי והוא רק פועל שלי, ואני לא אשלם שום קנס על כך שאני מתפרנס ביושר.” מבטו החושד של הפקח פגש את מבטו המופתע של סלאח, אך מיד התעשת “לצד ברירת הקנס הקבועה בחוק העונשין יש גם מאסר.”

“מצויין” ענה החכם “עצור אותי”. כבוד פגוע הוא יועץ רע ועוד בטרם השלים מנהיג הקהילה את דבריו ענה לו נציג החוק “אתה עצור”. בשמחת מנצחים ענה לו “כבול אותי באזיקים והובילני אל תחנת המשטרה.” מבוכה אחזה בסובבים ודממת מוות שלטה באוויר. כך מבלי אומר עבר פקח אחד זחוח שמוביל חכם אחד אמיץ מקצה השוק אל קצהו בשעת צהריים של יום שישי ואחריהם משתרך שובל אנושי גדל והולך. עת הגיעו לתחנת המשטרה התקהלו תחת חלונו של מפקד התחנה עשרות יהודים מאמינים, שומרי חוק גאים, וגאוותם פוסעת כבולת שלשלאות אל תוך משרדו של מפקד התחנה.

עם היכנסם בשערי משרדו שפשף עיניו המפקד כלא מאמין “חכם סחא ? מה אתה עושה כאן?”

“הוא הצהיר כי הוא בעלים של דוכן המוכר בייגלה שלא על פי חוקי העזר העירוניים.” הצהיר הפקח ביובש עירוני. מיהר הממונה להתיר את האזיקים, הושיבו על כיסא ושלח את הפקח להביא מים.

“אם אתה למדת משהו ממני כל הדרך לבר המצווה, זה שלאהוב את בורא עולם זה קודם כל לאהוב את ברואיו, ואם את זה לא למדת, אז כנראה אני כמורה שלך, באמת צריך לצעוד כבול שלשלאות אל בית האסורים. אך אני מציע לך להביט מטה עשרות אנשים יערכו כאן את ארוחת השבת ואת ההבדלה כל עוד לא תרפה ידיו של “זרע עמלק” מאיש צדיק תמים וישר דרך שכל חטאו כי הוא רוצה לפרנס שנים עשר פיות רעבים הממתינים לפדיון יומו.”  השחרור היה מהיר מהמאסר, ואיתו טפסי המלצה לרישיון בסטה בשוק על שם סלאח, חתומים על ידי מפקד תחנת המשטרה המקומית.

סיפור פשוט גם תמוה על תום בתולי וממש כמו חפר ….

סיפרנוהו בלי דעת מדוע
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

 

4 תגובות בנושא “תום בתולי”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *