שיעורי בית

החלטת משרד החינוך בדבר ביטול שיעורי הבית הוא המשך התפיסה הקלוקלת כי התלמיד  והוריו הם “לקוח”, ואם מדובר בלקוח יש לעשות הכול על מנת לדאוג לחוויית לקוח טובה ככל האפשר, ומה יותר מעכיר את חוויית הלקוח הפדגוגי משיעורי בית? זהו למעשה כתב כניעה  של המורים, ההורים והחברה הישראלית בכלל, לזעקות השבר של התלמידים. הרמת הידיים הקולקטיבית הזאת היא תולדה של מורים שחוקים, הורים שאין להם כוח וחברה שמקדשת נהנתנות על חשבון אוריינות ידע וערכים.

משרד החינוך

משרד החינוך הוא קבלן הביצוע של האיוולת הזו, ועל הדרך גוזר קופון פוליטי בעניין כחדשני ופורץ דרך. תלמידי בתי הספר היסודי בישראל לומדים בממוצע כ – 185 ימים בשנה, מעט יחסית לעמיתיהם בעולם. בנייר עמדה פנימי שהוגש לשר החינוך לשעבר גדעון סער נקבע כי בשיעור ממוצע מוקדשים ללימוד חומר חדש 12 דקות בלבד, רוב רובו של שאר זמן השיעור מוקדש לבעיות משמעת – יש יסוד להניח כי המצב לא השתנה דרמטית בשנים האחרונות. צירוף שני הנתונים הנ”ל בתוספת אי מתן שיעורי בית כמדיניות נותנים סיבה אמיתית לדאגה באשר לאיכות התלמיד שהמערכת הזו תוכל להפיק.

“חווית לקוח”

במסגרת “חווית הלקוח” תוצאות הם חזות הכול, ומה היא מלכת התוצאות אם לא אחוזי הזכאות לבגרות. בשנת 93 רובינשטיין כשר חינוך הכניס את שיטת ההגרלות אשר צמצמה את מספר הבחינות המעניקות תעודת בגרות לתלמיד. המר אחריו ביטל את ההגרלה אך הכניס את שיטת המיקוד המורידה שליש מהחומר לבחינה. שרים אחריו הגדילו את מגוון הבחינות הפנימיות והוסיפו מבחנים נוסח רכיבה על סוסים ומחול מודרני המעלים את הממוצע. לאחר מיכן הוספו מועדי ב’ לבגרויות המרכזיות בהם יש אחוז נכשלים גבוהה כאשר הציון הגבוהה הוא שנכנס לגליון הערכה. אגב , מועדי ב בדרך כלל קלים יותר ממועדי א.  פירון הגדיל לעשות והוריד את מספר בחינות הבגרות משבע לארבע. כך אם כן, במקום להתרומם מעל הרף הורידו אותו לגובה דשא ומתגאים כי מדלגים בקלות  מעליו.

ליקויי למידה

עדות נוספת שאנחנו כחברה מקדשים ציונים והכול מותר הוא ענף ליקויי הלמידה. על פי נתונים מדעיים 8 אחוז מהאוכלוסיה סובלת מליקויי למידה בשנת 2015   כ – 35 אחוז מכלל הניגשים לבגרות קיבלו הקלות בגין ליקויים אלה.  מיותר לציין כי בישובים מבוססים הנתון הזה גבוהה משמעותית  – בחלקם שיעור הזכאים להקלות עומד על 50% – מבישובים שמצבם הסוציו אקונומי נמוך. הכול כשר בדרך לציון הנכסף ול”חוויית לקוח” חיובית כי מי ששרד 12 שנים במערכת זכאי גם לקבל תעודה על סיומה. כך כולם מרוויחים השר שמציג לראווה אחוזי בגרות גבוהים, בתי הספר המנהלים והמורים המציגים הישג, ההורים הגאים התלמידים המסיימים וכמובן הפסבדו מכונים המנפחים את שורת הרווח בעזרת אישורים שנויים במחלוקת.  רק אנחנו כחברה מפסידים.

חינוך הוא לא מכירות

חינוך הוא לא מכירות, והשכלה היא לא מוצר, משרד החינוך הוא לא ספק שירות במובנו הכלכלי, ההורים והתלמידים בוודאי לא “לקוחות”. בחברה עסקית מקוטלג הלקוח על פי פוטנציאל ההוצאה שלו והתרומה שלו לשורת הרווח, בחינוך יש להשקיע במצוינות בדיוק כמו במשתרכים מאחור, כשאנחנו שוכחים את זה שכחנו את העיקר.  כחברה עוצמתינו הוא כעוצמת החוליה החלשה ויש הרבה יותר משמעות להצלת ילד מפשע על ידי לימודים עיוניים או  מקצועיים מעוד ילד שיסיים בבגרות פיקטיבית, אבל זה לא נרשם בשום מדד, ולכן לא נתפס כחשוב.

שיעורי בית

עד שלא נצא מתפיסת ההורה והתלמיד כ”לקוחות” וכל עוד נקדש נהנתנות על חשבון אוריינות ותאוות ידע וערכים, לא נצא מתחתית הדירוגים הפדגוגים בעולם הנאור.  וגרוע מזה נמשיך לשקר לעצמנו שאנחנו נהדרים. ואם כבר שינוי חברתי דווקא משרד החינוך יכול להיות מקום מצוין להתחיל בו, אך בשביל זה הוא צריך להשקיע בשיעורי בית ולא בפופוליזם וסיפוקים מידיים לגורמים אינטרסנטים.

תגובה אחת בנושא “שיעורי בית”

  1. מילים כדורבנות. עד שהילדים האישים שלנו לא יהיו לקוחות עסקים לנו ההורים ונתחיל לחנך אותם לכבוד לזולת וערכים של ענווה ,הקשבה לאחר לא יהיה שום שינוי. חינוך מתחיל מהבית והחברה…
    כתקציבים יחולקו בהלימה לבתי ספר ולא יבוזבזו על מחקרים ופרסומים על חשבון גבם השפוף של המורים.
    החינוך במדינת ישראל פשט רגל בגלל שרים שדאגו לתדמית ולא לעשיה מהותית.
    ח ב ל ((

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *