שייק’ה לא בוכה

שייק’ה היה הילד הכי חלש בשכונה אבל הכי אמיץ. הוא לא ממש גר בשכונה שלנו אבל תמיד היה מגיע לשחק איתנו. אף פעם לא נקי, בדרך כלל עם נפיחות כאן או פצע שם ותמיד עם סנדלים תנכ’יות גדולות או קטנות עליו במספר, מכנסי התעמלות שחורות או כחולות מוכתמות וממותגות בחיקוי מרושל של פירמה אופנתית כמו “לייקי” או “נומה” וחולצת בית ספר עם סמל בצידה העליון במקום של הכיס.

‘תגיד שייק’ה למה כל הזמן חולצת בית ספר?’
‘כי אני שונא בית ספר וזאת הדרך שלי לנקום בו אני מתעלל בחולצות שיש עליהן סמל של בית ספר. ‘

הוא היה חלש פיזית וגם לא התלמיד הכי טוב, שקט, לא מקובל, לא חביב הבנות או המורות, שקוף. לא ספורטאי מצטיין, אבל שוער שלא יודע פחד מהו. על אספלט מגרש החניה של הבניין הסמוך זינק על כדורים אבודים. הוא היה מתעופף באויר כמו השוערים בטלוויזיה רק שבניגוד אליהם הוא היה נוחת על אספלט הכביש ולא על הדשא המטופח של בלומפילד אנפילד או המרקאנה. בכל זינוק שכזה שייק’ה היה נפצע מדמם נשרט נחבל, ומיד נעמד מנקה מעליו את שאריות האספלט שנדבקו עליו ומרוכז כבר בבעיטה הבאה לעברו.

לקראת סוף שנת הלימודים עלה רעיון שאת השבוע השני לחופש הגדול נפתח במשחק של שכונה נגד שכונה. הדרבי הגדול, הסופר קלסיקו, של החלק הלא בנוי בדרום מערב חולון. שייק’ה יביא את השכונה שלו והם יתארחו אצלנו במגרש הבייתי, כלומר בחניית הבניין בין הרכב של בנצר לרכב של כוחנובסקי.

שבוע, שבוע שלם יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום אימונים טקטיים ואישיים התכוננו למשחק הזה שישה ילדים שחולמים להיות כדורגלנים כמו בטלוויזיה. במשחק הזה כמו בטלוויזיה יש רק שחור או לבן. או ניצחון או… ניצחון מוחץ הפסד הוא לא אופציה. בעטנו כדור נטול אוויר לשער אבנים מאולתר אבל הרגשנו כמו קרוייף ובקנבאואר, או לפחות מלמיליאן ואוננה.

יום המשחק הגיע. דודי הוריד את הכדור החדש שההורים הביאו לו מהטיול האחרון באנגליה. כולנו לבושים במדי הנבחרת השכונתית חולצות לבנות שמאחור כתבנו מספרים עם טוש – כאשר כל אחד כתב את המספר של כוכב קבוצתו, מעל מכנסי ספורט בצבע ש…. אמא קנתה . גרביים לבנות משוכות מלוא אורכן על מנת ליצור אשליה כי הן מסתירות מגן עצם כמו של הגדולים, ונעלי התעמלות שנקנו במבצע סוף עונה הקודם.

כשכולנו עושים חימום אנו רואים את האוייב נע לעברנו בתלבושת לא אחידה בצבעים שונים ולא ממוספרים הגיעו החובבנים מהשכונה הסמוכה, כשאחרון צועד שייק’ה, איך לא? עם חולצת בית ספר וסנדלים קטנים במספר מכף רגלו. מבטי זילזול ואמירות מתנשאות קיבלו את פניהם של האספסוף ההטרוגני שהגיע מצפון.

מיד עם פתיחת המשחק הסתבר כי אכן  מצפון תפתח הרעה. באופן כל כך לא רומנטי קרוייף ההולנדי מקומה רביעית בקנבאואר הגרמני מקומה שניה וקיגן האנגלי מקומה שישית מובסים ללא תנאי על ידי ציון הבן של דוד מהחמוצים, מושיק הבן של הרצל מהפיצוחים, ו.. שייק’ה.
אירופה הנאחסית.

המשחק הסתיים בפער דו ספרתי כלשהו כאשר מתחת לשם השכונה שלנו נכתבה סיפרה אחת בעלת שלוש מאות ושישים מעלות בדיוק, ולכל הסימטריה הזו אחראי שייק’ה שנתן הופעה הירואית, כאשר חצי מהזמן הוא באויר ובחצי השני מנקה את עצמו משאריות זכוכיות אספלט ודם.

עם סיום המשחק שנקבע ל 30 דקות שייק’ה נשאר איתנו רק כדי להקניט. חידודים הקשורים לספרה אפס על הטיותיה השונות, וספקות באשר לכישרינו הספורטיביים הסתיימו באמירה “שיחקתם כמו קוקסינלים”, כאן הוא לא הותיר לנו כל ברירה ואנחנו עשינו את הדבר היחיד שמתבקש אחרי תוצאה כל כך חד משמעית, הרבצנו לשייק’ה.

הפעם בניגוד למשחק עשינו את זה מסודר. עמדנו במעגל כאשר הוא באמצע כדי שלא יברח. בכח פיזי משותף ולא מתון השכבנו אותו על הרצפה וכל אחד בתורו נכנס למרכז המעגל לחמש דקות מדודות והיה מפליא בו את מכותיו כדי לגרום לא לבכות. שייק’ה התקפל לתנוחה עוברית כאשר ידיו על ראשו והמתין שנתייאש. שישה ילדים במשך אינסוף של חצי שעה ניסינו הכל: בעיטות, אגרופים, סטירות ומה לא? שייק’ה לא בוכה. מבטי מבוכה על רקע קריאות לארוחת ערב הוציאו את העוקץ עם תום הזמן הקצוב להארכה. הבטנו בו מובסים בשנית הוא קם מדמם מהאף שפה פתוחה וכחולים בכל הגוף.
“גמרתם יא קוקסינלים? פעם הבאה תביאו חגורה עם אבזם גדול ותנסו לגרום לי לבכות…. וגם אז לא תצליחו יא אפסים.” הוא קם ודידה משם.

כל כך הרבה שנים עברו מאז. קרוייף נפטר, לאוננה יש מאפיה ובקנבאואר הוא. זקן פתטי שחי על אדי תהילת העבר, בחודש שעבר פגשתי את שייק’ה ב’ שער החסד’ של בית עלמין ירקון. ניגשתי אליו מהוסס
” שייק’ה? ”
” גילי? ” להפתעתי  החלה שיחת מכרים ותיקים לקלוח. כמעט מיד הגענו למשחק ההוא.
“תגיד” שאלתי “עד היום אני לא מצליח להבין איך לא בכית, לא מצליח להבין, הרביצו לך רונן השמן ודוד הג’ינג’י ואני ומי לא בעצם? ואתה לא בכית, איך יכול להיות על חצי מזה אני היום!! בוכה, ולי כבר יש שני ילדים.”

“גם אם הייתם מרביצים לי יומיים לא הייתי בוכה. אני הרגלתי את עצמי לא לבכות. ”
” איך ילד מרגיל את עצמו לא לבכות ובעיקר למה? ”

הוא צחק צחוק מר.

“אבא שלי היה שנים מובטל במשך שנים,
התיסכול הלחץ האשמה והזעם התנכזו לבקבוק אדי האלכוהול וחגורה עם אבזם גדול. בהתחלה כשהוא היה מרביץ לי הייתי בוכה ואז הוא הפסיק ועבר לאמא שלי. באינסטינקט של ילד הבנתי שככל שאחזיק יותר ללא בכי כך אמא  תקבל פחות מכות. ככה סיגלתי לעצמי תרגולת של שכיבה עוברית ידיים על הראש ולחכות שזה יגמר מבלי להוציא הגה. זו הייתה הדרך שלי להגן על שאר המשפחה. דרך אגב, זו גם הסיבה שבחרתי להיות שוער כשכולם רצו להיות חלוצים. ככה תמיד היה לי תירוץ למה אני עם כחולים או נפיחות בפניםמ- התאמנתי.”
“שייק’ה אני לא ידעתי אני כל כך מצטער לשמוע.”
“הכל בסדר, באמת הכל בסדר, לא היית מודעות והיינו ילדים והעולם היה אחר.”
שתיקה של מבוכה..
” ומה אתה עושה כאן?”
“באתי לבקר את אבא.”
“אחרי כל זה באת לבקר כאן את אבא שלך.”
“שמע, זו היית תקופה אחרת, הוא לא ידע לדבר זו השפה היחידה שהוא ידע ואותה הוא דיבר. אני הייתי הכבשה השחורה כי לא ידעתי לקרוא ולכתוב כמו שצריך, מי ידע אז מה זו דיסלקציה? אז אני הייתי זה שחטף. כמבוגר הבנתי את זה ושיחררתי. ”

את המבוכה פירקתי בחיבוק חם שהסתיר דמעות שניקוו בתחתית האישון.

” זה לא ישנה את העובדה ששיחקתם כמו קוקסינלים. ” הוא החזיר חיבוק וככה באמצע בית העלמין התפוצצנו שנינו מצחוק.

שייק’ה היה הילד הכי חזק אצלנו בשכונה ובטח הכי אמיץ.

5 תגובות בנושא “שייק’ה לא בוכה”

  1. סיפור שמכווץ את הלב.. סיפור שלכל אחד ואחת יש על השכונה שלו והחברים שלו. כך גדלנו, ידענו ושתקנו. ילדים שורדים היינו.

    1. כרגיל, הכי אותנטי והכי מרגש.
      הזכיר לי את תקופת בני אור בה גדלתי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *