ראיון עבודה

תשע בערב מוצ”ש בכניסה לפנימית א’ הדלת האוטומטית  פותחת את עצמה לדעת  אני צועד פנימה, רעש חריקות גומי נעלי ספורט על רצפת ליזול מתפקדים כתזמורת  כשהמסדרון הלבן הזרוע מיטות וגניחות חולים הם המקהלה.  חדר 702 הנמצא בסוף המסדרון שקט וחשוך להחריד. כניסה שקטה חירחורים לא ברורים מהמיטה הקיצונית אבא לוחש לי “גש קודם לאדון גבאי .” אני מתקרב ורואה את אדון גבאי על 87 שנותיו קשור למיטה אחרי שפעמיים תלש בהשפעת התרופות את האינפוזיות שחוררו את ורידיו במספר מגוון של מקומות בו זמנית. “מה קרה מר גבאי?” אני לוחש. הוא מניע את פיו אבל לא יוצא קול. אני מצמיד את אוזני לשפתיו, קול שבור מהול בהבל פה מחרחר ” אני רעב תאכיל אותי. יומיים לא אכלתי?” המגש על הארונית שלצידו קר . אני לוקח אותו למיקרו בחדר האחיות מחמם וחוזר ומאכיל אותו. יוגורט ביצה ודייסה של בית חולים עם הכפית החד פעמית של היוגורט. בסיום הארוחה, או ליתר דיוק ההזנה אני מנקה אותו במגבון לח. נושק למצחו הוא מזיל דמעה וממלמל “ארבע ילדים יש לי, 13 נכדים אף אחד לא בא מאתמול ופה האחיות עסוקות כל הזמן אז נשארתי רעב תודה אבאל’ה”. נושק לו שוב ניגש לאבא אבל  הגולה בגרון לא עוזבת .

“מה עניינים?” “שבת היום ולא היה מי שיקלח אותי, איך אפשר לקבל ככה שבוע חדש?” מופתע וזועם אני מזייף שלווה ועונה  “בשביל זה באתי” מהארונית אני מוציא בגדים נקיים סבון “לוקס” מוצק ספוג רחצה מניח אותם במקלחת, חוזר מסדר את נעלי הבית כך שיוכל לנעול אותם ומוריד אותו מהמיטה. האיש שבצעירותו נקרא “איש הברזל” צריך מישהו שיעזור לו להתקלח. זקנה אכזרית.

כמעט שעה אחר כך אנחנו חוזרים למיטה. הוא נקי ואני רטוב.   מחליף לו מצעים לכאלה שהבאתי עם ריח של בית. אני אוחז בו  על מנת להשכיבו לפתע הוא נצמד ואומר ” אני לא אמרתי לכם את זה מספיק אבל אני אוהב אתכם וגאה בכם אתם האור של חיי” אלוהים איזה מזל שחושך.

כפית ב 1200 ש”ח

“בא לי שמנת” הוא ממלמל כשאני מבשם אותו ב”ברוט”. בארונית יש שמנת מהערב שאמא הביאה אבל אין כפית. “דקה אני מביא כפית”  ויוצא מהחדר. דלת מחסן הציוד נעולה אני יורד קומה ועוד אחת ועוד אחת מה שהיה נעול בשביעית נשאר נעול בשישית בחמישית ועד לקרקע. לאחיות במתכונת שבת אין פתרונות. המסעדות למטה סגורות. ביאוש אני מתקשר לשיפודיה שמצאתי ב”אנשי קשר”

“מה המנה הכי יקרה שלכם?”

 ” 120 שח צלעות כבש ותוספות.”

” קח את כרטיס האשראי שלי תחייב ב 1200 ש”ח ושלח לי רק כפית.”

“לא יודע אם אתה עובד עליי או לא, אבל כך או כך בשעה כזו כבר אין שליחים!! “. יאוש!! עולה מובס במעלית, איתי עולה אישה שאני לא מכיר  “תשע קומות של בית חולים מאות חולים עשרות אחיות ורופאים וכפית אחת לחולה אין במקום הזה.” כמו מלאך היא מכניסה יד לתיק מוציאה כפית נקייה ומגישה לי ” עכשיו אני חוזרת מבעלי קח את הכפית שלו היא נקייה הוא לא אכל.” אני מוציא שטר של מאתיים ש”ח לתת לה היא מסרבת בתוקף. “תחייך – יהיה טוב”.  חוזר לאבא בתחושת ניצחון. הנרקוטיקה כבר הכריע אותו הוא ישן ואני תקוע עם כפית של אישה זרה ביד, וגולה בגרון.

מיטה 2

3:50 לפנות בוקר המוניטור של החדש ממיטה 2 צורח. אני מתקרב ומבחין בהפרשה לא ברורה מהפה. רץ החוצה וצועק “רופא ל 702 עכשיו!!! רופא עכשיו!!!” רץ לחדר אחיות האחות רינה יוצאת מנומנמת ” בלי לחץ ובלי צעקות את מעיר לי את המחלקה” אוחז בה ורצים ל 702 היא רואה את מיטה 2 תביא רופא תורן עכשיו היא צועקת. רץ לחדר רופא תורן הולם בדלת יוצא רופא שמנמן ממושקף הלום שינה בגרביים “702 עכשיו! ” עולה על “קרוקס” רץ איתי. מגיע לחדר רואה מוניטור וחולה “ערכת החייאה ורופא תורן מפנימית ב פלוס צוות כונן”. אני רץ לפנימית ב מביא אותם האחות רינה מביאה ערכת החייאה סוגרים וילון ומתחילים להכות בחשמל את 2.  כל קפיצה לא רצונית שלו מקפיאה אותנו בצידו השני של הוילון. שני רופאים ארבע אחיות אור מלא, המולה, רופאים ואחיות נכנסים ויוצאים, אחרי שעה וחצי של מלחמה מחליטים להוציא אותו לטיפול נמרץ אין זמן להמתין לסניטר. את המיטה מובילים שני רופאים ושתי אחיות בריצת אמוק. בחדר אדון גבאי קשור, אבא מסומם ואני יושבים בדממת מוות. עוברת דקה או שעה אני מתעשת בכוחות אחרונים נעמד “הוא יהיה בסדר עכשיו לישון” ומכבה את האור.

6 בבוקר כולם  מנסים לישון  אני נכנס למקלחת להתארגן לראיון עבודה חשוב בארגון בטחוני שאמור להתקיים שעתיים וחצי אחר כך . נושק לאבא עובר דרך חדר אחיות “לא לשכוח להאכיל את אדון גבאי מ 702”

“אנחנו אף פעם לא שוכחות.”

” ודאי,  אני יודע רק תשימו לב.”

אני יוצא את שערי המחלקה, הגולה בגרון לא עוזבת,  בוקר של לילה מפרך.

ראיון עבודה

רק צפוי אחרי לילה כזה שהרכב לא יניע. היה מפתיע לו כן היה מניע. איש נחמד עם זקן והבל פה עשוי אנשובי נותן לי כבלים ואני בדרך .

8:25 אני נכנס לראיון בוילה צפון תל אביבית.  שם ממתינים לי מראיין ומראיינת עתירי חשיבות עצמית יושבים בתנוחה של פסיכולוגים ומצוידים בקול ה”מכיל”. אני עדיין “בפנימית א” אבל בערוץ אחר מתראיין וכנראה עושה את זה רע לתפארת. לפתע אני שומע את המראיין שואל “תגיד אם היית חיה, איזה חיה היית?

“מה” אני שואל ולא מאמין לאיוולת.

“אם הייתה חיה איזה חיה הייתה?”

“תנין!!!”

“תנין?” הזדקפו שניהם בכיסאות ברתיעה “למה תנין?”

“אתה יודע מה היה קורה לך אם הייתה שואל תנין שאלה כזו?”

החלפת מבטים והרמות גבה בין שני רופאי הנפש.

“ולנושא אחר, אתה אוהב את המדינה?”

 “יש יפות ממנה אך אין יפה כמוה”

“תסביר”

שערי הגהנום נפתחו “אתה מתכוון למדינה שחושבת שהיא מעצמה ועשרים שנה לא יודעת איפה רון ארד? או למדינה שזקניה זרוקים במסדרון בית חולים בלי שאחות תיגש לראות אם הם חיים או מתים? או למדינה שבה הקשישים נרמסים על ידי המדינה שהם עצמם בנו, וצריכים לבחור בין תרופות לאוכל? ושהם לא יכולים למצוא בה עבודה ולא מקבלים קצבה המאפשרת מחייה? אולי אתה מתכוון למדינה בה נכים ופגועים צריכים נדבות על מנת להתקיים? או למדינה שהשאירה את מטחת יוסוף למות כי הטלפון של השב”כ הפלשתיני היה תפוס? או בכלל, אולי התכוונת למדינה שבה לרכוש דירה זה מדע בדיוני ולהשכיר דירה זה לקבור את עתידך בקבורת חמור? יש מצב שהתכוונת למדינה שבה הבנקים עושקים עסקים ואזרחים ברישיון שהם מקבלים מהמדינה, ואם הם נופלים אז העשוקים נעשקים עוד קצת כדי להציל את העושקים? אולי אתה מתכוון למדינה בה האזרח הקטן מרגיש כמו שווארמה, מצד אחד הוא נשרף מצד שני נחתך ובמקום עמוד שידרה תקוע לו שיפוד מלובן כל הדרך מהראש עד למבואותיו הצפוניים של האגן ? להמשיך כי אני בשוונג….. נרשם הססס.

“אז אתה לא אוהב את המדינה!!”

“תגיד אתה נשוי?”

“כן” הוא עונה

“אתה אוהב את אישתך?”

“כן”

ו”היא מושלמת?”

“ממש לא, אבל היא הכי טובה בשבילי”

“אז ככה, בדיוק ככה!!!”

“זועם אלים ומתחכם” נרשם בטופס הדחייה.

 אגב הגולה בגרון כמעט נעלמה.

4 תגובות בנושא “ראיון עבודה”

  1. בסה”כ חסכת זמן. כי השאלה הבאה היתה “מה עושה לך את זה?” והיית עונה- להדליק לאנשים אור בעיניים. ואז היו שואלים “למה אתה מתכוון?” והיית מסביר שהכי כיף זה לעזור לחלשים ונזקקים. ואז … היו פוסלים אותך !!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *