קוג’אק

חולון של סוף שנות השבעים

חולון של סוף שנות השבעים היתה תיבת תהודה של ישראליות נכחדת. אמהות הצורחות בקולי קולות לילדהן לעלות הביתה לצהריים, ואבות החוזרים מהעבודה במודלים שונים של סובארו. לא היתה תרבות “גבוהה”  אבל היה חינוך, לא היה פוליטיקלי קורקט אבל דיברו יפה. ילדי מפתח שידעו בכל רגע נתון כי הם יכולים להקיש על כל דלת ולבקש את כל אשר יעלו על דעתם מתוך בטחון מלא כי לעולם תהא התשובה “כן”. ילדים היו ילדים מתלבשים כמו ילדים משחקים מישחקים של ילדים וחולמים חלומות של ילדים כשהבנים חולמים להיות כדורגלנים  והבנות זמרות. 

אנשים הכירו לא רק את שכניהם, אלא גם את באי ביתם משפחה קרובה, משפחה רחוקה, חברים וחברים של חברים. המריבות היו יצריות והסולחות דרמטיות .דלתות כניסה לדירות פתוחות לרווחה ומקבלות בברכה כל דיכפין. איכשהו לא רק הדלתות היו פתוחות אלא גם הלבבות . הימים היחפים של חולוניה / הכל זרם לאט השמש לא מיהר / אנשים אמרו שלום/ חבר היה חבר.

קוג’אק

בבניין שלי את הפסטורליה החולונית התמימה הזו הפרו גל פריצות למכוניות. רדיו טייפים מדגם רוד סטאר היו השלל המועדף . תלונות חוזרות ונשנות למשטרה החלו בפעילות חקירה נרפית נסגרו מחוסר עניין לציבור. דיירי הבניין כנראה לא נחשבו “ציבור”,  כי אותם זה ממש עניין. אסיפות דיירים ושיחות סלון אינסופיות עסקו בגל העכור.  לכולם היה ברור כי מדובר במישהו שמכיר ויודע ולכל אחד היתה השערה, ספקולציה, חשוד ותאוריה שתגבה את כל אלה.

בלילה שאחרי אירוע הפריצה השביעי בחניון הבניין, לא יכולתי לעצום עין. מכוניות פרוצות בבוקר חוקרי משטרה מסתובבים ביום בבניין ופחד בלילה החלו לתת אותותיהן, וככה בין שכיבה בעיניים פקוחות לבין ריצה לשירותים האזנתי לשיחת מטבח בין אבא לאמא. תמיד שיחות מטבח הן הכי מעניינות הן נקיות ממניירות ופוגעות לנקודה בול בפוני.

“יותר לא יהיו פריצות למכוניות בבנין  ” אמר אבא לאמא.

“מאיפה אתה יודע?” שאלה בסקרנות ” מה אתה קוג’אק?” (בלש טלוויזיוני קשוח כאשר במקום סיגריה נטועה לו בפה  סוכרייה על מקל)

” אני לא קוג’אק ולא מקלאוד אני מוסא שגדל בשכונת קווקזים. ודווקא בגלל שגדלתי בשכונת קווקזים אני יודע להבחין כשאני רואה את הבן של שלמה ונוזהת מסתובב עם עיניים אדומות ומאבד במשקל שהוא משתמש, ובגלל שאני מכיר את ההורים שלו אני יודע שהם לא יודעים ובגלל שהוא לא עובד ולהורים אין כסף הוא יעשה הכל בשביל מנה גם לפרוץ למכוניות של שכנים”.

” ותגיד קוג’אק איך אתה יודע שלא יהיו עוד פריצות ?”

” היום עליתי איתו במעלית. היינו שנינו לבד . הוא ואני. בין קומה שניה לשלישית עצרתי ת’מעלית, הוא נבהל, כשנכבה האור תפסתי אותו מהגרון ואמרתי לו שמעכשיו הוא השומר של הבניין ואם תהיה כאן פריצה לבית או למכונית הוא אחראי, וכשהאחראי לא עושה את העבודה שלו האחראי משלם מחיר.”

“לא פחדת שהוא ידקור אותך או יעשה לך משהו” אז קולו של אבא נמהל בגיחוך אפוף עשן של סיגריה טיים ” הוא נרקומן שלא שווה סטירה,* . “מאיפה אתה יודע?” כאן הגיחוך הפך לצחוק מתגלגל “קוג’אק את אמרת לא?” הם כיבו את האור במטבח ואני רצתי למיטה והעמדתי פני ישן. איכשהו מכת הגניבות בבניין נפסקה ממש באותו ערב. ואני שהייתי שותף סוד שלא מרצון לפתרון התעלומה שמרתי את הידיעה כמו סוכן משטרתי השומר על מקור.

דפיקה בדלת

שבועיים אחר כך דפיקה בדלת “מי שם?” אמא שואלת “שלמה” עונים מהצד השני. אמא מביטה על אבא ” אתה יודע מי הבן שלו ?” היא לוחשת ” אני אפתח.” הוא עונה.  דריכות. באיטיות מרשימה נפתחת הדלת “שלום שלמה” “אהלן מוסא” אפשר לדבר איתך 5 דקות בפרטיות?” “בטח בו כנס” . הם פוסעים אל עבר המטבח בדרך אבא שואל אותו מה ירצה לשתות? ( אם חם אז אמא תעשה – כי ליצר טיל חדש לחיל אוויר הוא יכול אבל נס קפה זה גדול עליו, ואם חריף אז הוא ישמח להשוויץ באוסף האלכוהול שאינו בשימוש) שלמה לא רוצה לא זה ולא זה, שלמה בא לדבר.

“תראה מוסא” פותח שלמה בקול מובס, ” אנחנו כבר 6 שנים שכנים. אתה מכיר אותי אני כל בוקר קם לעבודה בבניין. אני עובד עבודה שחורה מלוכלכת ופיזית כמוך. ימים שלמים אני על הברכיים מפלס מיישר מרצף,  זה לא תענוג גדול ואני לא עשיר אבל זה מפרנס אותי את נוזהת אישתי ואת שבעת ילדינו, בזיעת אפיך תאכל לחם.  נוזהת שתהיה בריאה אשת חיל ולא רק שהיא מחזיקה בית ושבעה ילדים היא גם לפעמים הולכת לעשות משק בית אצל כל מיני אנשים בצפון תל אביב כדי לעזור בפרנסה – אבל שישאר בינינו ווחיאת מוסא לא נעים לי – אני מדבר איתך כמו אח.” המבט של אבא נתן לשלמה להבין כי הוא דורך על קרקע בטוחה. ” ואת כל זה אתה מספר לי כי…”

” אני עד הערב בעבודה ונוזהת או במשק בית או בקניות ועם הילדים וכל ילד יש לו את האופי שלו אתה יודע. אחד מרדן אחד צייתן, בזמן האחרון ראינו שנתן הבן שלי מתחיל לחזור מאוחר ולאט לאט התחילו להעלם לנוזהת תכשיטים  בהתחלה  לא קישרנו אחר כך אמרנו הוא בטח מהמר.  שאלנו, אחר כך רבנו איתו, ובסוף נכנענו, כי כמה אתה יכול להלחם עם גבר בן 18 ? דבר אחד ידעתי שטוב מזה לא יכול לצאת!! ואת אשר יגורתי בא”

” היום בצהריים התקשרו לנוזהת מהמשטרה ואמרו לה שהילד עצור על עבירות רכוש וסמים. איזה בושה מוסא הבן שלי עצור על הבן שלי עצור על סמים, איזה בושה מה זה אומר עליי או על נוזהת איפה טעינו?”

” זה לא אומר שום דבר לא עליך ולא על נוזהת זה אומר שיש לך ילד שובב בגיל הטיפש עשרה שעשה שטויות, זה הכל. אסור לך  להתפרק עכשיו יש לך עוד אישה ושישה ילדים שתלויים בך”.

אבא קם והגיש לו כוס מים וטישו, ובעיקר התקשה להסתיר את המבוכה והיגון נוכח ארובות הצער שנפתחו ללא כל התראה מוקדמת.

קוג’אק או לא קוג’אק?

” העיקר, הילד עכשיו עצור ומחרתיים יש לו הארכת מעצר. הוא שובב ועושה לי בושות ואני רוצה ל’הרוג’ אותו   אבל אני אבא שלו. אני לא יכול לראות אותו מאחורי סורגים  כמו חיה בכלוב. וחשבתי אולי יש לך להלוות לי כמה לירות כדי שאני אוכל להעמיד לו עורך דין כי אני תהפוך אותי ותטלטל לא יפול גרוש” . בלי לומר מילה אבא הוציא אבא מהמגרה במטבח  ערמת שטרות לא ספר והגיש אותו ככה לשלמה.” כמה יש פה?” שאל שלמה ” כמה שצריך” ענה אבא. “מתי להחזיר לך?” “כשיהיה לך” . מבעד לזגוגיות חלביות בדלת המטבח ניתן היה לראות  את שניהם מתחבקים. ככה כשהם פוסעים לדלת באיטיות לוחש שלמה ” אם יש משהו שאני מצטער עליו זה שהוא לא עלה איתך במעלית יותר…”

מיד עם טריקת הדלת אמא לא התאפקה ושאלה ” מה הוא רצה מוסא?”

“לתת לי סוכריה על מקל”

“סוכריה על מקל??? מה???”

“קוג’אק או לא קוג’אק?”.

ימי חולון. 

2 תגובות בנושא “קוג’אק”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *