פשוט אמא

אמא שלי מעולם לא עשתה אוכל גורמה, ספק אם היא הבינה עד הסוף מה המינוח המופלץ הזה אומר- היא פשוט הייתה עושה אוכל – ללקק ת’אצבעות, פשוט אוכל טעים. אפילו סלט הירקות שלה היה מעדן. יום אחד שאלתי אותה, איך?? איך אפילו סלט של מלפפונים ועגבניות אצלה יותר טעים, מה זה ? סוג המלפפון? העגבניה? התבלינים הרטבים ?  היא חייכה אליי ואמרה “אני מוסיפה  פשוט אהבה”, פשוט כל כך  גאוני כל כך.

היא מעולם לא הייתה אשת קריירה, היא פשוט קמה בוקר אחרי בוקר אחרי בוקר,שלושים שנה,  והלכה לעבודה . בלי כותרות או כתבות בעיתון פשוט קמה ועבדה .  עשתה את כל מה שצריך עלתה בדרגות, קיבלה פרסי עובד מצטיין, ועדיין כשנשאלה, היא פשוט ציינה כי היא עובדת בלי ציון דרגה או רקורד או כמה קשה לעבוד במשרה מלאה בבית ובמשרד, “אני עובדת” נהגה לומר בפשטות.

לא היה לה לא פייסבוק, לא אינסטגרם ולא וואטסאפ. היא לא הייתה “און ליין” עם המורה, בוודאי שלא היה לה את מספר הטלפון שלה. על נייד עוד איש לא שמע. ועדיין היא ידעה בכל רגע נתון מה מצבי בלימודים ברמת המבחן האחרון בכל מקצוע, רק מהמבט שהיה לי בעיניים.

כל שם של חבר שהייתי מזכיר, מהכיתה, מהשכונה, מהתנועה או מהכדורגל היא הכירה לא רק מי הוא, אלא היכן הוא גר, כמה אחים יש לו, מה הוריו עושים ואיך הוא בתור תלמיד ויותר מזה, כאדם.  לא היא לא חיטטה לי בוואטסאפים או ריגלה אחריי היא פשוט דיברה איתי. היא בנתה מערכת יחסים של כבוד אמון והערכה מעבר לאהבת אם לבנה כך שאני העברתי לה את האינפורמציה החשובה בחפץ לב . אף פעם סוגיית החדירה לפרטיות לא עלתה כי פשוט היא הייתה לא רלוונטית, כי כל מה שרצתה לדעת הייתי מספר לה לפני ששאלה בכלל . אמון הערכה וכבוד זוכרים? פשוט לא?

מגיל אפס ידעתי ש”מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך” שאני אחראי הבלעדי לחיי,  לא האשמתי את הוריי בצרות שלי ובצלקות הנפשיות שנטמעו בי מילדות, וצלקות בלי עין הרע יש, אבל כמו כל צלקת שמים קצת יוד ומתקדמים. לא עושים עניין.   היא לא ידעה מה זה מכון אדלר ואת שמו של פרופסור רולידר לא שמעה מעולם, ועדיין תמיד היה ברור מה מותר ומה אסור , מה טוב ומה רע. אההה כן והכי חשוב – היא לא הייתה חברה שלי – היא היית אמא שלי!!! ויש הבדל גדול. חברים וחברות יש הרבה, ולא פעם הם מתחלפים. אמא יש רק אחת, וזה לתמיד!!! פשוט.

השבוע צפיתי בכתבה בה הורים עושים קורס מחשבים על מנת לדעת כיצד ל”רגל” אחרי ילדים בוואטס אפ בסנאפצ’ט בפייסבוק ובאופן כללי. (ל”רגל” – שימו לב למינוח, קצת השתגענו לא?). אני יודע העולם השתנה,  אבל בסוף הילדים נשארו ילדים וההורים נשארו הורים. יש לי הצעה, אולי במקום ל”רגל” אחרי הילדים תתחילו לדבר איתם. למסד מערכת יחסים המבוססת על כבוד הדדי, הערכה ואמון הבנויים על הבסיס האנושי הראשוני – אהבת אם לילדה.  איך עושים את זה? אמא שלי, כמו גם האמהות שלכן הם מקום טוב להתחיל בו. סך הכל פשוט לא?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *