פורטנייט

שני סוגי זיעה

השבוע אחרי יום עבודה חם וארוך במיוחד, מיד עם פתיחת הדלת נשמע קולו של הזאטוט תכול העין שואג מחדר המשחקים, “הוא דוקר אותי הוא הורג אותי”,  זיעה קרה עטפה את תנוכי אוזני ועפתי כאיילה שלוחה אל עבר החדר במהירות שאוסיין בולט יכול רק לקנא, שם מצאתי את הבישגדא הקטן עומד מול מכשיר הטלוויזיה כאשר הוא חמוש באוזניות וג’וי סטיק – משל היה ברוקר בוול סטריט – והוא – הזאטוט, צורח מלוא גרון על היושב בצד השני של האוזניות בשאגות שפצפיסטים בכל העולם היו מכריזים עליו ” פרסונה נון גרטא” – “חסל אותו גלעד – שחט אותו כבר”, לשבריר של שנייה הוא חזר לרגע להיות הגוזל הקטן והמתוק שהכרתי, “היי אבא”, ואז שב להיות מכונת מלחמה קשוחה ונטולת רגשות. ” נשבע לך אם אתה לא הורג אותו אני מחסל אותך” צרח לצד השני.

מתנשם ומתנשף מזיע בשני סוגי זיעה חמה מהמאמץ וקרה מהפחד, ומקלל בשלוש שפות שאני אפילו לא דובר, אספתי את השלולית שהייתי והמכונה בתמימות ילדותית “אבא”- אזרתי אומץ ושאלתי את “רמבו” הקטן  לפשר שאגות המלחמה הצה”ליות בכניסה לסאג’עייה. אז הביט בי העולל במבט שהביט בי טכנאי המחשבים כאשר השיב לשאלתי מדוע אני לא שומע סרטונים? “אולי כי אתה ב’השתק’ גאון?”  – אבא זה פורטנייט, “אההה” השבתי “ברור, פורטנייט,עכשיו הכל מובן.” רסיסי הכבוד האבוד נספגו בשני סוגי הזיעה שניגרו על הרצפה ישירות אל סחבת המיקרופייבר היוקרתית.

פורטנייט

פורטנייט? מה זה פורטנייט חשבתי? איזה מין אבא לא יודע מה זה פורטנייט? ככה, כשרגשות האשמה מציפים אותי נשארנו שלושתנו לרגע קט בחדר, “רמבו”, אני וה- פורטנייט. הבטתי בעיניים משתאות במשחק במלחמה שגייס לי את הילד, ולרגע הרגשתי לגמרי  כמו רוני דניאל שמדווח מהחזית, לאמור מחדר הילדים. וובכן יונית, מדובר במשחק אידיוטי במיוחד שם דמויות מונפשות צונחות מחללית בעזרת מטריה במקום מצנח, כאשר המונפשות מגיעות אל הקרקע, שני הציורים כובשים לבד אי בגודל אוסטרליה באמצעות גרזן, סכין יפני ואקדח. בעזרת כושר מסחרי וכסף אמיתי של הורים כנועים, הם רוכשים, תאמינו או לא – חיים, כך הם מייצרים לעצמם מכפיל כח משמעותי. קצת מעייף להיות רוני דניאל אז חזרתי להיות איש עייף ששב מעמל יומו, וכל מה שהוא רוצה זה את החיים שלו חזרה, כורסא, שלט, ארוחת ערב וילד קטן שלא מחובר לאוזניות ומסך, אולי חלילה גם מחזיק ספר ביד וקופץ משמחה כשאבא בא. כך בעודי מתרווח על האמריקן קומפורט או בעברית של זקנים על “הכורסא של ארצ’י”, ב”חדשות” האמיתיות דיווחו כי תופעת הפורטנייט כל כך השתלטה עד שהיום הורים הולכים לקורסים ללימוד פורטנייט  על מנת לשפר את הקשר עם ילדיהם. שמעתם טוב, קורסים לפורטנייט על מנת לשפר את הקשר עם הילד. מה קרה לארוחת ערב משותפת? או לסתם שיחה בין הורה לילד? אני כל כך מיושן.

מחבואים?

ובכלל נזכרתי בילדות שלי בחולון, אז שיחקנו במשחקים ריאליסטים בעלי משמעות ומחנכים כמו ” פאקמן” שם ראש נטול גוף היה טורף בהתקף בולמי שלוח רסן נקודות וירטואליות בתוך מבוך, או “ספייס אינוודורס” שם נלחמנו מצויידים במיטב התותחים הוירטואלים שטכנולוגיית שנות השמונים ידעה לעצב מול פלישה מסוכנת של פומלות אנונות ושלל פירות טרופיים חמושים אל כדור הארץ. היה נורא חם השבוע אולי זה הזיות…..

מחבואים??? מישהו????

4 תגובות בנושא “פורטנייט”

  1. הבן שלי התחיל במקלדת בקפיצות עם הסקיטבורד של סימפסון ומקלדת קומפי,היום בן 23 משחק עם הזאטוט שלך כחול העיניים בפורטנייט לפי דברי אחותו כשלא מצליחה לקרוא לו לארוחה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *