פה בארץ חמדת אבות

אנחנו משפחה ציונית אנחנו. אבא היה מטורף על המדינה, מה מטורף? שרוט אחי אחושרמוטה. הוא היה ילד צעיר עוד לא בר מצווה כבר התנדב להגנה. בהתחלה היה שליח ואחרי זה איפה ששלחו אותו הלך, נפצע פעמיים ברח פעמיים מבית חולים בשביל להילחם. במלחמת העצמאות אמרו שאין מספיק יהודים בארץ. הוא הגיעה לאמא שלי אמר לה: “גלדיס כפרה אנחנו צריכים לעשות התייחדות, ככה אמרו ברדיו.” זה היה בשנת 45 מאז נולדנו: ישראל, ציונה, דוד, בן, גור, יונתן, גולדה, מאיר והתאומים דב ויוסף. לא כמו היום יש לך שני בנים ובת אתה קורא להם איב סאן לורן.

בשנת 60 באה אליו אמא, האישה הכי שקטה במזרח התיכון,  אמרה לו ” אלברט או שאני זורקת אותך או את הרדיו תחליט, כי אני נמאס לי להיות פיל שהולך כמו ברווז בן גוריון רוצה חיילים? שבמקום לעמוד על הראש יעשה פרו ורבו עם פולה, אני את הבקו”ם סגרתי.”

“גלדיס, כפרעליק בואי נעשה עוד שניים שיהיה שנים עשר שבטיא.”

“אלברט, כשהיו תשעה ירחי לידה אמרת בואי נעשה עשרת הדיברות, כשאני איתם יש ימים זה עשרת המכות אני את הבקו”ם סגרתי. ” עשרה ילדים גדלנו בחממה. אמא היית כותל מערבי טורבו האישה הכי צנועה ושקטה במזרח התיכון, ועם אבא לא היית רוצה להתעסק. משמעת ברזל, לב זהב בתוך גוף…. פלדלת אחי. הוא לא הרים יד אבל מבט אחד שלו היה שורף אותך. עד גיל שמונה עשרה כולנו הלכנו אתו להתפלל בבית כנסת כל האחים שלי חי”רניקים ולי קוראים  ג’ובניק כי הייתי מפקד טנק – מבחינתם זו עבודה בישיבה. אחיות שלי עשו שירות במשרד ראש הממשלה.

כל השנים האלה אבא עבד רצף, הוא התחיל כמגיש, יעני עוזר רצף ואז התקדם להיות  רצף. עד גיל 74 עבד. כל עבודה שלו פלס מים, למדתי מהטוב ביותר. עד היום האחרון שלו כל בית חדש או חנות חדשה היה מוריד את הנעל דורך ויודע כמה חומר מילאו מתחת. שרוט אחושרמוטה!!

שרוט שרוט אבל איזה גבר אין דברים כאלה. כשישראל נהרג בששת הימים, אמא בכתה הוא חיבק אותה על הקבר עם דמעות צעק ככה שהשמיים נקרעו ” ה’ נתן ה’ לקח יהי שם השם מבורך, יחי מדינת ישראל.” כל מי שבא זוכר את זה עד היום. בדרך החוצה מהלוויה הוא שר בצעקות ” פה בארץ חמדת אבות” והחברים מההגנה הצטרפו אליו אני עוד שומע אותם שרים באמא שלי. ביום שנגמרת השבעה הוא נוסע מבית העלמין לעבודה כי מוטלת עליו חובת בניית הארץ שהוא הפקיר בשבוע הזה.

עברו שש שנים בכיפור נהרג גור, אמא בכתה על הקבר הוא חיבק אותה ואמר “ה’נתן ה’ לקח יהי שם השם מבורך. יחי מדינת ישראל.” הוא דיבר כולם מסביב בכו. ביציאה הוא שר “פה בארץ חמדת אבות.” נגמרת השבעה מבית העלמין הוא נוסע לעבודה – כרגיל.

עוברות כמה שנים, עוד פעם דפיקות בדלת אנשים במדים, “דובי נהרג ליד הגדר הטובה.” הגענו לבית העלמין גומרים קדיש, בית העלמין מפוצץ, אמא מסתכלת עליו דרך הדמעות בעיניים ואומרת לו בקול רועד ככה שכולם שומעים. ” ווחיאת אללה אלברט אל תתחיל. ” מכל בית הקברות היחיד שלא שומע – מי זה? אבא שלי השרוט, הוא מתחיל למלמל ” ה’ נתן.. ” כמו שהוא לא גומר את ה’ נתן’ אמא ,  מרימה יד נותנת לו סטירה מצלצלת ליד כולם ” אחראס (שתוק) מה הוא נתן לך? צער הוא נתן לך!! שלא יתן ולא ייקח, ובחיאת עינייה אם אתה עכשיו מתחיל לשיר’ פה בארץ חמדת אבות’ אני הורגת אותך כאן ליד דובי, בן זונה בן גוריון, בת זונה המדינה, לא רוצה אלברט לא רוצה ככה אתה מבין” מסביב נהיית דממה אפילו הרעש של סוליות על מצע חול וחצץ של בית עלמין חדל. אני עוד מרגיש את הזיעה הקרה שהרטיבה לי את הגב . כולם נעמדו הסתכלו על אמא גלדיס ואבא אלברט הילדים הנכדים השכנים החברים שותקים. מישהי קינחה את האף בקול. אבא נעצר, הסתכל עליה פעם ראשונה בחיים ראינו דמעה אחת שקטה מפלסת שביל על לחי שמאל לא מגולחת. כולנו עצרנו את הנשימה, ופתאום משום מקום הוא צועק בקול שבור ” אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה, בטח בה לב בעלה: ושלל לא יחסר…” חיבק אותה חזק והתחילו ללכת החוצה. פתאום מקהלה ענקית של קולות שבורים שרים ‘אשת חיל’, ססאומו אני יש לי דמעות רק אני נזכר בזה. אתה כבר מבין לבד לאן הוא נסע ישירות אחרי העליה לקבר.

הבנאדם שגידל עשרה ילדים בבית מלא אהבה ואור על פת לחם חרבה, איבד שלושה מהם בשדה הקרב ואת אשתו משברון לב, הבנאדם היה חצי שנה לבד בבית כי אסור היה לבקר אותו בגלל הקורונה. חצי שנה כמו כלב לישון לבד בלילה, לקום לבד בבוקר לאכול לבד ולדבר לקירות. בסוף לא הקורונה אלא הלב אמר די. ארבעה ימים עד שמישהו שם לב. שבעה ילדים ונכדים בלי עין הרע – וארבעה ימים עד שמישהו שם לב שהוא לא עונה. תראה כמה אנחנו זבל. ולאיש הזה קוראים היום פרזיט וישראל השניה, אז כן אם אתה שואל אותי אני הייתי רושם ” בן זונה הרצל, בן זונה בן גוריון, בת זונה ישראל,” אבל זה לא הקבר שלי זה שלו, אז תדאג שהמצבה תהיה שטוחה ולא מנקרת עיניים ותכתוב: “פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות”.  רק יאללה בוא נקצר כי יש לי עוד יום עבודה היום.

“אחרי כל זה, זה מה שאתה רוצה שיהיה על המצבה? למה?”

מהלוויה של דובי לא שמעתי אותו שר “פה בארץ חמדת אבות”, אולי עשה כבוד לאמא, אולי באמת כעס על המדינה לא דיבר על זה ואנחנו לא שאלנו. יומיים לפני שהוא קרס דיברתי איתו בנייד מהדרך, אתה יודע שיחה רגילה “אבא מה עניינים? איך מרגיש?” אתה מבין – שיחה שגרתית. אחרי שתי דקות אני אומר לו “ביי”, הוא עונה לי כמובן להתראות, תמיד שנא שמדברים שפה זרה, ואז איכשהו הוא מפספס את מקש הניתוק ולוחץ כנראה על משהו אחר ואני לא מספיק לנתק, אז כשהוא בטוח שהוא לבד ואף אחד לא שומע, הוא מזמזם לעצמו “פה בארץ חמדת אבות…”

 

7 תגובות בנושא “פה בארץ חמדת אבות”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *