על גיזום וארמני

אמא יש קובה?”

יום שישי הוא יום של התרגעות בעולם המוטרף בו חי אריה. את היום הוא תמיד מתחיל כשאורי הנהג ממתין לו למטה במכונית השרד המאובזרת בחלונות שחורים ומסיע אותו אל המשרדים המפונפנים בקומה העשרים וארבע של בניין  אשר בבעלותו בסיטי של העיר הגדולה. אחרי שהפקידה התורנית עושה לו הפוך על חלב סויה הוא עובר על מיילים שפספס, בודק דואר ומסמכים לטיפול ובדרך כלל בסביבות עשר וחצי אחת עשרה הוא יוצא את המשרד לפגישה עם שר או אייל הון במסעדה נחשבת. אל הפגישות החשובות באמת הוא נוהג לבד  ואותן  הוא מקיים באחד המשרדים שבאחד מנכסי הנדל”ן שברשותו כל פעם משרד אחר בנכס אחר.  ביחידה לימדו אותו שכדי לשמור על חשאיות הכלל הראשון הוא שבירת השגרה.

יום שישי של תחילת אוגוסט הוא תמיד “סתם” עוד יום שישי. כולם בלאו הכי נמצאים בחו”ל, וגם אם לא, למי יש כוח לדבר ביזנס בחום הזה? השעה היא אחת עשרה וחצי בבוקר ועוד מוקדם לחזור לבית ריק. בלאו הכי עירית אישתו בשיעור שיט בנמל, והבנים כבר מזמן לא בבית.  “זו הזדמנות לקפוץ לאמא” חשב ומיד צילצל.

“אמא יש קובה?”

“יא איבני למי אני אעשה אבא שלך מנוחתו עדן כבר לא כאן לאכול, אחותך ואתה בקושי באים ונכדים שיהיו בריאים כל אחד בחיים שלו כפרה עליהם למי יש לי לבשל, אבל בוא כפרה אעשה לך עידג’ה בג’ובנה (חביתה עם גבינה) ?”

 “אין על העידג’ה שלך בעולם!  אני בדרך אלייך. את בבית?”

 “בוא כפרה עליך איפה יש לי ללכת?”

הוא כיבה את המחשב שיחרר את הפקידה וביקש מאורי שיניע את הרכב והוא תיכף בא. בזמן שאורי ירד לרכב ניגש אריה למטבח והוציא משם שני מארזים של פתי בר שם בשקית וירד למטה שם המתין לו אורי עם הרכב מונע והמזגן על 18 מעלות כמו שהבוס אוהב. “פתי בר?” “היית מאמין? אבל זה הדבר היחיד שאמא שלי מנשנשת עם הקפה, ותאמין לי הבאתי עוגות ועוגיות ממסעדות של ארבע כוכבי מישלן אבל היא? פתי בר והיא מבסוטית. בת 89 לך תשנה אותה.”

תמיד כניסתו לשכונת הולדתו  עוררה תשומת לב. במקום בו עובדים זרים, אופניים ומכוניות מיושנות מוכות אבק הן אביזרי הנוף השמישים, חלונות שחורים על רכב יוקרה נקי וחדש לעולם יהיו לא שייכים. עניבת הארמאני הייתה קשורה ברישול על חולצה תואמת בחליפה  כחולה ואופנתית, עת יצא מהרכב ונבלע בבית אימו.

איש אמיד בחליפת יוקרה מבוסס בבוץ וגוזם שיחים

אורי כהרגלו נשאר ברכב, אחרי כשעה עת שוחח עם עינת על כמה צ’ייסרים  “שופכים” אותה מבעד לחלונות השחורים ראה ולא האמין. אריה מיליונר הבינלאומי, לבוש בארמני ללא העניבה והבלייזר כשהוא מופשל שרוולים עם מספרי דשא מגיע אל הבית הסמוך ומתחיל לגזום את השיחים. הוא עומד בתוך הבוץ שההשקיה הלא מכוונת השאירה . כך בשיא החום עמד איש אמיד בחליפת יוקרה מבוסס בבוץ וגוזם שיחים עבשים בשכונת עוני, ואפילו בבית שהוא לא שלו. אורי ראה ולא האמין. הוא יצא והציע עזרה שאריה דחה בתוקף. לאחר כארבעים וחמש דקות של עבודה מאומצת בשמש הקופחת הוא נכנס פנימה אל הבית המט לנפול ממנו יצאה קשישה בנעלי בית וגרביים שמלה שנראתה כמו טפט הלקוח משנות השבעים ומטפחת לראשה, היא הצביע על עוד שני שיחים שלא היו לשביעות רצונה את קצוותיהם עיצב אריה מחדש עד שהתרצתה. הזקנה הניחה כף יד על ראשו המזיע הוציאה שטר מכיס השמלה ושמה לו ביד 20 ש”ח. הוא נשק  לה חזר לבית אימו החזיר את מספרי הדשא ופסע לרכב כשהוא  מתנשף חולצתו רטובה מזיעה ונעליו מוכתמות מבוץ וצואת כלבים, ועיניי שכונה שלמה נעוצות בגבו כלא מאמינות.

“אני יכול לשאול אותך משהו, מה היה פה הרגע אתה יכול להסביר לי מה ראיתי?”

צחוק מתנשף נשמע מהספסל האחורי. “סע הביתה”.  “לא ברצינות מה זה היה?”

“זו הייתה אמירת תודה אנלוגית בעולם דיגיטאלי.” ניגב את הזיעה וראה את סימני השאלה בעיני אורי.

“יש לנו מחלקת גינון שלמה בטלפון אחד אתה מעמיד פה שמונה גננים שמדגמים לה את הגינה, מי זו הזקנה הזו?”

“בזכות הזקנה הזו יש לנו מחלקת גינון ובינוי…. ובכלל. פרידה היא שכנה של אמא שלי 68 שנה עוד כשההורים שלי התחתנו ועברו לגור כאן. פרידה קיבלה אותם. אני ממש גדלתי אצלה בבית. ההורים שלי עבדו הרבה שעות ולא היו בבית. אני ואחותי לא אהבנו להיות לבד. אצל פרידה תמיד היו מלא ילדים, היא אמא לשמונה, ותמיד היה שם שמח ומלא אוכל שלימים הבנתי שבעלה היה ‘סוחב’ מהצבא שם עבד כטבח. לא ממש גונב אבל… ככה מספח נקרא לזה בעדינות. כך שבעצם מבית הספר הייתי מגיע עם הילדים שלה יורם וגיורא שהם בני גילי ישר אליהם הביתה שם אכלתי ושיחקתי עד שההורים שלי היו מגיעים מהעבודה. כשהגעתי לגיל 12 רציתי אופניים, אבל ההורים שלי בקושי השתכרו כדי לשים אוכל על השולחן אז על אופניים לא העזנו לחלום. כשפרידה ראתה יום אחד שאני ככה בפינה שאלה למה אני ככה? סיפרתי לה על האופניים. בלי לומר מילה היא ניגשה למחסן הגינה הוציאה מספרי דשא ואמרה ‘אתה כבר ילד גדול הגיע הזמן שתדע ששום דבר בחיים לא מגיע בלי עבודה קשה אם תסדר לי עשר פעמים את הגינה תקבל אופניים’. כך היה!! בסיום הפעם העשירית המתינו לי אופניים יד שנייה מרופטות בלי כיסא ועם צבע שחור במקומות שהיו בלי חלודה, אבל בעיניי הן היו יותר יפות מאופניים של אדי מארקס בטור דה פראנס. אחרי שנים הסתבר לי שמישהו שכח אותם בבסיס של יהודה בעלה. כך מאז כל מה שרציתי הייתי אומר לפרידה היינו קובעים מחיר, כלומר כמה פעמים אני גוזם לה את השיחים ומסדר לה את הגינה וביום התשלום יהודה היה מביא לי מהבסיס כדורגל מכנסי ספורט וכל מה שהייתי משלם עבורו. מאז עברו 50 שנה הילדים שלה כבר לא בבית יהודה נפטר היא סובלת מאלצהיימר וחיה עם עוזרת פיליפינית. בשבועיים האחרונים כנראה המצב החמיר, ועכשיו  אמא שלי  סיפרה לי שפרידה נכנסת אליה פעמיים בשבוע ושואלת איפה אריה שיגזום לה את הגינה? ואם זה בגלל שיהודה בעלה לא פה אז שאני לא אדאג כי יש לה כסף ‘בצד’. לפרידה אני לא יכול להגיד לא!! לקחתי מספרי דשא וגזמתי לה את השיחים. וככה הרווחתי ברכה ועשרים שקל.”

“אני לא מאמין לקחת ממנה כסף?”

צחוק משתעל מאחור. “ילד זה שלקחתי כסף נתתי לה כבוד, לא לגבות על העבודה זה להעליב אותה ‘מה היא נזקקת?'”

 “אהה כן ותשאיר הודעה במשרד שלא יקבעו לי פגישות בימי שישי עד סוף החודש משעה אחת אני אהיה עסוק בגיזום.” 

תגובה אחת בנושא “על גיזום וארמני”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *