עדשות כחולות

טיפות הגשם תופפו שירן על מדרכות גריז ואוטובוסים רועשים חצו שלוליות בוץ מפוייחות. ליריקה מסולסלת בצבעים מזרחיים בוקעת ממכשירי ענק צורמניים. צפיפות של כתף לכתף ברחוב צר משובץ מרצפות שבורות בגובה לא אחיד. מתחת לקירות גרפיטי שומניים, מסלסלים ילדים שהקדימו את בחרותם מבצעי מכירה על קלטות זימה ‘שלוש בעשר’ .

לאחר תפילת ערבית של חמישי בצעדים קטנים ואיטיים מפלס ראובן דרכו בהמון אל מאורה בקרן רחוב. מעיל בז’ מהוהה המסתיר חולצת פלנל משובצת ורכוסה עד לגרוגרת וממוקמת מעל מכנסי גברדין חומות בחגורה שחורה שאבזמה נוטה ימינה. שם במקום דלת הוא פוסע דרך וילון חרוזים אל מציאות אדומה בניחוח סיגריות. פניו המוכרות מביאות אליו מארחת בלבוש פתייני ומבט מכיל, “אדון ראובן כרגיל?”
“אל תלמד כלב זקן טריקים חדשים” הוא מחייך בפנים לא מגולחות ושתי שיניים חסרות בקדמת הפה.
” אני אדאג לך”
“אינגריד” היא צועקת, מאגף החדרים בנעלי עקב וביריות קרועות יוצאת חמושה בעדשות כחולות ושיער צהוב על בסיס שחור הנמענת.

“אתה אליי חמוד? ” היא מובילה אותו לאיטו אל עבר חדרון מצוייד במיטה וטיח מתקלף באחורי המבנה. מנורה מתנדנדת בתקרת החדר שהרוח החודרת מהזכוכית השבורה בצוהר העליון עושה בה שמות, מסיתה את האור אנה ואנה ומפעילה את הצללים על הקיר מהר מכפי שבני דמותם האנושים נעים במציאות.

עם טריקת הדלת אינגריד מחייכת לראובן יורדת על בירכיה והוא בג’נטלניות אוחז בידה מרים אותה על רגליה ומושיב אותה על המיטה. מכניס יד לכיס מוציא שטרות מגולגלים אסופים בגומי תעשייתי ומניח על השידה הסמוכה בדממה הוא מתיישב לידה מיישיר מבט אל הזיוף הכחול ואומר.
“מותק שנינו נמצאים כעת באשליה. את מעניקה לי אשליית נעורים ואני מעניק לך אשליית עושר. בגילי אני יודע שהדגש הוא על האשליה. בעסק הזה שלך את ממירה נעורים בכסף. בניגוד לכסף הנעורים ילכו לבלי שוב. את הנעורים שלי לקחה המלחמה. לארץ הגעתי כמוצא אחרון מהארץ שאדמתה הושקתה בדם יהודי. במתפרה קטנה עבדתי תמורת אוכל לערירי שהיה לי לאבא. תשע שנים אחר כך הוא עזב לעולם שכולו טוב ואני נישארתי לבד בעולם עם מתפרה מנהלת עבודה וארבע עובדות. הבדידות והפחד ממנה הניעו אותי להתחתן בחתונה שלא רציתי לאישה שלא אהבתי. שנתיים אחרי “והרי את..” במשבר שאחרי לידת בכורתינו היא החליטה שדי לה בחיים ובחרה באלטרנטיבה. באגואיסטיות הותירה שתי נשמות אבודות, ביחד בעולם. את היגון הטבעתי בטיפה המרה ואת הבדידות והפחד בעבודה. בשני המיקרים הנעלמת במשוואה היית יעלי ביתי. שלוש עשרה שנים של בדידות משותפת הספיקו לילדה החכמה שלי להבין ובוקר של סוף שבוע אחד היא נעלמה. שלושה ימים של האנג אובר ושתיה במפלס גבוהה לא איפשרו לי להבחין בלכתה. משהתעוררתי מעיוורוני לא נותר זכר לקיומה. המצפון שנקף ורגשות האשם שלא הרפו, הובילו אותי בשבילים שלא ידעתי על קיומם. פניה למשטרה שנענתה במבטי אין אונים גרמו לאובססיבה להסלים. ידעונים, אנשי שוליים, רבנים ואנשי עולם תחתון ממש, היו רק חלק ממחסנית פצצות התאורה שיריתי באפילה על מנת לנסות ולמצוא את אשר אבד. שלוש שנים של חיפוש אבוד הסתיימו בארבע נקישות בדלת באשמורת שלישית של ליל ספטמבר אקראי. חמישה לובשי מדים כחולים ולבנים בישרו את בשורת האיוב ממנה חששתי יותר מהמוות עצמו.

מבלי אומר הבינותי כי על מנת להתקיים את גופה מכרה לזרים ואת נפשה לשטן. דור ההמשך עליו חלמתי כאשר נמלטתי ממלאך המוות נלכד בטופריו האכזריים של הסיטרא אחרא וטבע בבור הספיגה של החיים.

במעמד זיהוי הגופה כאשר הכרת הלבד הצליפה בי כהצלף שוט רוכב בנתון למרותו, חילחלה בי הבנה בהירה וצלולה כקריסטל. את המתפרה  מכרתי במחיר מציאה ממש שאף הוא הספיק לי לרכוש דירה צנועה לא רחוק מכאן, מאז עשרים ומי יודע כמה שנים אני מתפלל שלוש פעמים ביום ואני לא מאמין. לא מקיים תרי”ג, לא שומר שבת או כשרות, ואפילו פונה מעלה בנקבה, כי אני אינני פונה לאל ערטילאי אלא פונה ליעלי שתסלח לי. שלוש פעמים ביום באדיקות של צוללן התר אחרי חמצן אני מגיע אל בית התפילה ופונה מעלה אליה. במו”מ על העסק הסכמתי כמעט להכל ובלבד שבנות שתשלחנה על ידי תזכנה להכשרה מקצועית ותנאי העסקה מועדפים. זה התיקון שלי. הוא אינו מכבה את הלהבה שמכלה אותי מבפנים יום אחרי יום אחרי יום, אולם זה מעניק אור לרבות מהנשמות הבודדות אותן אני פוגש בדרכי.”

ידו מגששת את כיס מעילו הימני ממנו הוא מוציא פתק קטן על דף שורות עם מספר טלפון וכתובת אותו הוא מניח על השידה לצד המזומנים המגלגלים. קם מרבצו פותח את הדלת למבטה התמהה של אינגריד, ויוצא את החדר. במסדרון החשוך המוביל מהחדר בואך וילון החרוזים מפטירה המארחת לעברו, ” זקן זקן אבל שובב כבר שלוש בנות אחרי שהיו איתך עזבו אותי. אתה המנחוס של העסק שלי.” הוא לא היישיר מבט הרעיש בחרוזים ויצא אל החשיכה החורפית.

בבוקר גשום גדש את בית העלמין רוב נשי מוחלט עת החזיר נשמתו לבורא. באין מספיד ולבקשת אחת הבנות הלבושה בצינעה יתירה ומביטה מבעד לעדשות כחולות, נעתר הרב לומר כמה מילים. “ראובן עליו כמעט שאיני יודע דבר אך ברור כי ידע חיים לא קלים, היה איש ירא שמיים ומן התכריכים המהודרים שנתפרו במיוחד על פי מידותיו ניכר כי היה בעל מקצוע לעילא ולעילא.” שיעול חיוכים סרקסטיים ותנועות אי נוחות עדינות נרשמו בקהל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *