סלפי משמע אני קיים

מכירים את האנשים שקבוע בתמונות יש להם חיוך יד אחת וכתף, והם לעולם יראו כמו קפטן הוק כי היד השניה מחזיקה את הנייד, יש יותר מביך מזה? אף פעם לא הבנתי את העניין הנרקיסיסטי הזה. עומד אדם בתוך חוויה אישית בעלת משמעות ובמקום להנות מהרגע ולנצור את התחושה הוא נוצר את ביטויה החיצוני, מזייף העמדה לא טבעית, מקליק והנה הוא יצק תוכן אמיתי לרגע משמעותי, אני מצלם את עצמי משמע אני קיים.

בכלל מאז שהניידים הם גם מצלמה כולם הפכו לואן גוך לעניים ומייצרים אוטופורטרטים מצולמים ולרוב מביכים. לז’אנר חוקים משלו: ראשית לעולם האובייקט יצולם מגבוה – כך לא יראו את הסנטר הכפול, המהדרין יצולמו בחצי פרופיל על הצד היפה של הפנים – שאלוהים יעזור לי אם אני מבין מה זה? נשים בעיקר צעירות או מבוגרות פתטיות, תקלטנה בעדשה כאשר שפתותיהן מכווצות משל היו רוכסן של אוהל 12 צהל”י. הגברים יישירו מבט אל האופק בקשיחות המקבילה רק לזו של לי מרווין ב “12 הנועזים”. האור יכוון כך שלא יראו את השחורים בפנים, והרקע יהיה לרוב אגמים, ים או נוף אקזוטי כלשהו. מיד לאחר מכן תצולמנה עוד מספר תמונות כאשר המוצלחת מבינהן, או בתרגום חופשי המביכה מכולן תעלה ישירות אל הרשת. שם ימתינו לה המוני אדם שיריעו נוכח ההישג האומנותי שהצליח להנציח את הקטסטרופה הארכיטקטונית של האובייקט בצורה לא מחמיאה. הישג שעד אז איש לא העלה על דעתו כי הוא בחזקת ניתן. כל המגיבים כמובן יזייפו התלהבות ולא יחסכו במחמאות כאילו מדובר בפרמיירה של המונה ליזה, הערת העורך – לרוב המחמאות יהיו מקוריות יחודיות ופורצות גבולות כמו התמונה – מהמממממתתתת, מושלמתתתתתת או בגרסת הדור השלישי ” 100ממת” כזה סוג של.

פיתוח של הסטייה הזו היא להצטלם עם מפורסמים. אם פעם היו מבקשים ממפורסם חתימה היום עושים איתו “סלפי”, ואין גבול. הוא יכול להיות באמצע מריבה עם אישתו, או בא לבקר קרוב משפחה במצב סופני בהוספיס, או אפילו סתם באמצע סביח, אין אלוהים – יצאנו למשימת הסלפי עם סלב ועד שלא נשלים אותה לא נניח למסכן. כולנו לירן חולצה אפורה.

תת הז’אנר הבא הוא הסלפי המשפחתי. כשמלכת תת הז’אנר הזה הוא צילומי ערב חג, שם בדרך כלל האמא הגאה שהתבשילים הם לרוב פרי ידיה להתפאר, תעמוד על כסא כשהשולחן ערוך כולם יקבלו הנחיית בימוי להביט למצלמה ולהראות מאושרים. הילדים יחייכו באימה, הבעל יחשוף שיניים, הדודים יביטו מזילי ריר על האוכל, הדודות יזייפו פרגון, והסבתא – היא תהיה עם החריימה בפה, לכאורה מתריס אך למעשה היא סתם לא שמעה, כך או כך הנה יש לנו עוד סיבה למריבה. המכורים יצלמו תמונות “מאגניבות” מטיולים בהם האב נראה בעיני עצמו כמו לוחם קומנדו בדרך לכיבוש יעד מבוצר, ובעיני המתבונן כמיכלית נפט שאיבדה שליטה, הילדים יראו אבודים ויחייכו חיוך חסר אוריינטצייה שבדרך כלל מלווה במרשם מתאים –  הכיתוב הנלווה יסביר אותו  כשמחה, ואמא תצלם. התגובות המחויבות לא תאחרנה להגיע, זה יתחיל מ”תהנו” – שזה אומר בפייסבוקית – באמאשך שחרר יא נודניק, מיד אחריה תגיע התגובה “5555” – שפירושה – אין לי כח ליצירתיות נוכח הטמטום הזה אבל אני חייב להגיב אז הנה הגבתי – מבסוט?!?!?  והמתלהבת מכולן “משפחה לתפארת”- שזה בתרגום חופשי תראה איזה מפרגן אני למרות שאתם נראים כמו משפחת פלינסטון על ציפרלקס.

סוגים נוספים הדורשים התערבות כירורגית מסוג כלשהו הם צילומי אוכל שבישלתי או אכלתי, המבשרים לעולם “אני חי את החלום” – לרוב עולם משיב “אתה חלום מלא בלהה”, אבל מגיב ב”יאמיייי” שיקרי. צילומי הופעות בהם התאורה חשוכה  הסאונד לקוי והקול היחיד שנשמע הוא “צלם את הזמר”, “צלמי לרוחב”, שזה מרתק כמעט כמו לקרוא ספר המכיל את הספרות אחרי הפאי (…3.14 ). כאן תמתחנה הטיות השורש “כיף” עד לקצה בקומנטס. את האסון האקולוגי המזהם את הפיד איש לא באמת יפתח.

לכן, בשם הרוב השפוי אני רוצה לומר, למצטלמים –  תמצאו חיים או עזרה נפשית – כדור קטן יכול להביא אושר גדול, ולמגיבים – שקרנים – כולכם שקרנים!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *