סלב

אם היית מגיעה הפייה הטובה ושואלת אותי “מה מכל הדברים בעולם היית רוצה להיות למשך 24 שעות?”  הייתי בלי היסוס אומר לה “אני רוצה להיות סלב”, אבל לא סתם סלב, אלא סלב הוט קוטור, גורמה של הביוקר. עם כל האבזור,  כזה שהרכילאי בעיתון הוא אלוהיו, הרשתות החברתיות הן ספרי הקודש שלו, וצלם הפפרצי הוא נביאו.

סלב שמדבר שטויות בכמויות מסחריות, סוג של סתום שלידו בלוק איטונג סוג ב’ הוא מאור גולה. כזה שהעברית היא שפה זרה לו, אחד שאומר “ספטמבר” ב “פ” רפויה , שחוסר שביעות רצון עבורו הוא פחחחח ובן גוריון בשבילו הוא שדרות, שמקבל ‘שלוש’ שקל עודף ושקונה מכנס סקיני הורססססס.

כולם כל הזמן מסכימים איתו. כל דבר איוולת חסר תוחלת היוצא מפיו זוכה למבטי הערצה, הנהוני הסכמה ומשפטי פליאה נוסח “איך לא חשבו על זה קודם?” ובעיקר שלמי תודה על האור הגנוז שהביא לעולם בכסילות אין קץ. להפוך לסוג של גורו טיפש למאמינים קטנים או חסרי בינה, שיעשו את כל המצוות באדיקות דתית על מנת להתחבב על הוד אווילותו.

לעמוד במעבר חצייה ושהאידיוט הראשון שיבחין יעצור וייתן לעבור. להיכנס לחדר ולהתקבל בחיוכים עתירי שיניים ומיד עם התרחקותי שכולם ידברו עליי אחרי הגב. מן סלב שמוזמן להשקות, ולכולם ברור כי הוא VIP אבל אף אחד לא באמת יודע למה. אחד שרואה את ה”קרדשיאנס” כי מבחינתו זו ספרות מקצועית, אבל לקרוא ממש,זאת אומרת ספר, זה כאילו דה??? מן אחד שפסגת שאיפותיו זה לקבל חמישה “דרקונים” או לפחות להגיד “היי גיא” על הכותרות של הלקט בין המלבישה לסאונד מן.

להביע דעות נחרצות בראיון יחצ”ני במהדורות סוף שבוע, ומוספי יום שישי בעד שלום ונגד הערבים, להטיף לאהבה ולהוקיע לשון הרע, ועדיין להיות ממטרה של מי ביוב המרטיבה במי אפסיים את כל מי שיטעה ויפקפק במים הזכים היוצאים מפיו של “הוד סלביותו”. להיות על מספר על החייגן אוטומטי של כל תחקירן מיואש בתוכנית בוקר נידחת ולהימנות על צוות התגובות של כל עיתונאי מתחיל במוסף האפייה של העיתון האידי “לעצטע נייעס”, כדי להיות הראשון שיענה על השאלה הרת הגורל אם הוא מעדיף סופגניות או לאטקס? ובכלל מה הגילטי פלאז’ר שלו? אהה כן ואיזה סוג ילד הוא היה? ואיך הוא הפך מילד שמנמן לבוגר הרזה שהוא היום? ומה המסר שיש לו להעביר לדור הצעיר? ומה החלום שלו ? ומי הדמויות שהשפיעו עליו יותר מיצחק רבין, הרב כהנא ואיציק זוהר? בגדול איך הוא מאיר את העולם באור הנגוהות המופץ מאישיותו הקורנת. אחד שחלום הבלהות שלו מתנכז לשאלה : “אתה מוכר לי מאיפשהו…. איפה היית בצבא?”

To make a long story short אני רוצה גם כמו יהודה פוליקר:

…גם אני רוצה שיכתבו עלי בספורט, ברכילות, בחדשות/

שיפיצו שמועות, שמות, שקרים, סקנדלים ובושות /

גם אני רוצה לכתוב רומן אוטוביוגרפי חינוכי וחושפני/

לחפש אותי ולמצוא את עצמי, להגיד אני, זה אני, זה אני/…..

אבל

את כל זה הייתי מתנה במגבלת זמן של 24 שעות, כי להיות סלב זה כמו להיות מסטיק – זה מתוק לפרק זמן קצר ולאחר מכן זה מרשם לכאב ראש. מפלס הפתטיות העולה ככל שהשנים חולפות והקסם הסלבי נעלם הופך להיות קשה מנשוא ומכמיר לב. האיוולת נשארת כמו גם התסביכים האנורקסיה והשעות מול המראה בבגדים לא נוחים, זאת בתוספת ההמתנה לטלפון שלעולם לא יגיע הופכות את החלום לסיוט, בעיה !!

במחשבה שנייה 24 שעות זה קצת הרבה, יש מצב ל – 24 דקות?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *