סיבוכי קורונה

שלום גיל,

קוראים לי אריה אני בן 48 גרוש אבא לשישה ילדים. לפני שלוש שנים יצאתי בשאלה. אצלי זה קרה קצת אחרת. אני פשוט התאהבתי בבחורה שלא הייתי אמור לאהוב. שולמית מבוגרת ממני בשנתיים ונשואה לאח גדול של חבר שלמד איתי בחדר. הוריה היו שכנים של ההורים שלי והכרתי אותה הרבה לפני שהיא נישאה. בתור ילדים היינו רואים אחד את השני ומטעמי צניעות לא דיברנו, אבל תמיד הרגשתי מוזר כשהיא היית לידי. יום אחד הם נעלמו, השמועות אמרו כי אחיה הגדול התפקר והחליט ללכת לצבא, ואבא שלה לא עמד בבושה אז הוא החליט לארוז את המשפחה ולחיות איתם בבית שמש.

שנים אחר כך נישאתי לשרה וקנינו דירה קטנה בירושלים. שם תודה לאל, המשפחה גדלה ונולדו לנו שישה ילדים שיהיו בריאים. לפני ארבע שנים עליתי במדרגות אצלי בבניין לפניי עלתה שכנה חדשה שלא הכרתי ובטח לא זיהיתי מאחור. הדבר היחיד שראיתי זה שהיא מחזיקה ביד אחת ילד וביד שניה סל קניות כבד. רצתי לעזור לה, לקחתי לה את הסל מהיד ואמרתי לה ” תני לי את הסל, אני אעזור לך.” היא הביטה בי ואמרה “אריה תמיד ידעתי שאתה תהיה שם כשאני אצטרך אותך.” בקול הזה שבתור ילד גרם לי להרגיש מוזר והיום בתור אדם מבוגר ואבא לילדים אני יודע לקרוא לו בשם – אהבה.  משם העניינים התגלגלו מהר, כדי ל”גנוב” זמן ביחד היינו מתאמים מתי היא תלך לקניות והיינו נפגשים בסופר, ואחרי חצי שעה היינו נפגשים במדרגות כדי שאעזור לה עם הקניות. משם זה הפך לאובססיה. הגדולים שלה ושלי היו בבית ספר ,הקטנים בגנים והתינוקת ישנה בחדר. אני הייתי בורח מהעבודה ב”כויילל” רק כדי לשתות איתה קפה, אצלה בבית בלי שאף אחד רואה. אחרי כמה חודשים החלטנו לברוח ביחד, ובגלל שאנחנו חרדים, אני נשוי והיא “אשת איש” לא היה שום סיכוי שנהיה מקובלים בקהילה. לחזור בשאלה הייתה האופציה היחידה. כדי לא לעורר חשד קבענו כי לא נפגש עד שהמהלך מושלם, וכדי לפשט את התהליך הכל יקרה מהר, תוך שבוע.

בתוך שבוע הורדתי את הכיפה הגשתי מסמכי גרושים ושכרתי דירה בתל אביב, שילמתי מראש לשלושה חודשים והתחלתי לחפש עבודה. המשמעות של זה היא שניתקתי את כל מה ומי שהייתי עד אז. אני לא מדבר עם ההורים שלי, עם האחים והאחיות שלי, על אשתי והילדים אין מה לדבר, וחברים מזמן אין לי. אחרי שבוע חיכיתי כמו שקבענו בתחנה המרכזית בת”א ליד התחנה מירושלים, כדי לאסוף אותה לדירה שלי שממוקמת לא רחוק משם. המתנתי לאוטובוס של ארבע אחרי הצהריים והיא לא הגיע. חיכיתי עד שבע באותו יום והיא לא הגיע, ניסיתי לאתר אותה בנייד, אבל הוא לא היה זמין. קיוויתי שהיא סתם “התברברה” עם האוטובוסים או איבדה את הנייד. ככה לא ישנתי כל הלילה ולמחרת בבוקר בשעה 9 קיבלתי טלפון עניתי ובצד השני היא בוכה “אני לא יכולה לעשות את זה, אני לא אמיצה כמוך, אני לא יכולה לעשות את זה לילדים.” וניתקה. ככה נשארתי לבד בלי משפחה, בלי אף אחד שאני מכיר, בלי פרנסה, בעיר שאין לי מושג איך אני עובר את היום, וכל הכסף שיש לי בעולם זה ה 400 ₪ שיש לי בכיס.

לא היה זמן להתפרק. בהתחלה מצאתי עבודה בתור שומר בלילות ולאט לאט “נעמדתי על הרגליים” תודה לאל, התפרנסתי בכבוד, עבדתי במסגרייה שעושה סורגים לחלונות. הרווחתי לא רע, הצלחתי לשלם שכירות, ולחיות לא הרבה יותר מזה, אבל אין לי תלונות, הודו לשם כי טוב כי לעולם חסדו. לפני חודש התחיל כל הבלגן עם הקורונה, מאז אין עבודה, בשבוע שעבר פיטרו אותי. אחרי יומיים התחלתי להרגיש לא טוב עלה לי חום ואני משתעל . לא יודע אם זה קורונה או לא, אבל אני אפילו לא הולך לבדוק כי אני מדוכא בבית ומקווה שזה יעבור, בלאו הכי אין לי עבודה ואין לי אפילו למי להודיע אם אני חולה או מאושפז, אז בינתיים אני בבית.

הערב הטלפון רטט פעם ראשונה בארבעה ימים האחרונים.  ובהודעת הוואטסאפ נכתב:

“היי זאת אני.”

אומר לך את האמת נעצרה לי הנשימה שתקתי אז היא המשיכה.

“זהו אני לא יכולה יותר, אני עוזבת את אברהם, אני רוצה לבוא אליך . קיבלתי אומץ אני חייבת לעזוב אותו לא יכולה להישאר כאן יותר, נפרדתי מהילדים ואני ארוזה. מחר בבוקר אני מגיעה אליך כי אני אוהבת אותך וכי אתה היחיד שאני מכירה מחוץ לירושלים שיקבל אותי ואני יודעת שאם אני לא עושה את זה עכשיו אני לא אמצא כוח ואומץ לעשות את זה בפעם אחרת. תקבל אותי?”

אחרי כל ההיסטוריה שלנו ….. עכשיו זה בא כאשר אני כנראה מדבק, ולא יכול לשלוח אותה למלון כי אין עליי שקל, אם אגיד לה לא להגיע זה כבר יהיה לתמיד,ואני אוהב אותה למרות הכל, כמו ביום הראשון, מה אני עונה לה?

תגובה אחת בנושא “סיבוכי קורונה”

  1. איש יקר , איזה מוח , עולם אנושי ואקטואלי , הצצה לעולמות אחרים שנמצאים מעבר לפינה ומעולם לא היתה לי גישה אליהם – נהדר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *