סיבוכי קורונה 2 – באוטובוס

שלום גיל

אחרי שפרסמת את המכתב שלי עיינתי בתגובות ורובם המליצו להזמין אותה לבוא אבל לומר על החשש למחלה. זה בדיוק מה שעשיתי. ומשם כך זה התפתח. אני מביא לך את הוואטסאפים ככתבם וכלשונם. אני מבקש שתמסור תודה לכל מי שעזר לי לקבל את ההחלטה, וגם למי שחושב שאני לא מוסרי, או בנאלי.

אריה שלי

אני עכשיו על האוטובוס מירושלים לת”א, כן על אותו אוטובוס באיחור של שלוש שנים. אני ואסתר הקטנה כאן יושבות בספסל החמישי אחרי הנהג ושומרות על פרופיל נמוך כי החלפנו בגדים ואני אפילו הסתפרתי כדי להסתובב איתך בת”א בלי להראות מוזרה. בדקתי עכשיו את ההודעות ואני רואה את ההודעה, “אחרי שלוש שנים את באה, ואני מתרגש כאילו אנחנו עוד בבית של ההורים ואני מציץ עלייך מבעד לסורגים. אבל חשבי טוב אם את עושה את המהלך הנכון ואם את לגמרי שלמה איתו, כי זה צעד שאין ממנו דרך חזרה.  כך או כך אני מרגיש חובה לומר לך שאני חולה כנראה בקורונה כך שלא אוכל לקבל אותך.”

אני שולחת הודעה כתובה כדי להימנע ממבוכה אפשרית שהרי אין לי דרך לדעת אם אתה ממציא את זה כי אתה לא רוצה שאני אבוא, או שאתה באמת חולה ואני צריכה לדאוג. כך או כך עם אברהם לא יכולתי להישאר.  בכל מקרה אני כרגע יושבת באוטובוס שעוד 20 דקות יגיע לת”א, אני עם ילדה בת 6 איתי, יש לי 13 שח בכיס ואין לי מושג איפה אנחנו הולכות לבלות את הלילה. אליך אנחנו לא יכולות להגיע, כי אני לא אסכן את הקטנטונת שגם ככה היא אסתמטית, ולאברהם אני לא יכולה לחזור גם כי אני לא רוצה, וגם כי הוא בטח כבר ראה את הפתק שהשארתי לו, והמשפחה שלי בטח כבר עכשיו עושה עליי “קריעה” ממש עכשיו. בקיצור אני תקועה. גם אם אתה ממציא עשה עבורי עוד טובה אחרונה, היחיד שאני יכולה לחשוב עליו שאולי אולי יכול לעזור לי במצב שלי הוא יהודה אחי. הוא עשה את המסלול שלי לפני ארבעים שנה. הוא עיברת את השם שלו לגרנות והוא גר באזור אשדוד או גדרה משהו באזור, אם תוכל למצוא עבורי את מספר הטלפון שלו תציל אותי.

(כאן עשיתי חיפוש באינטרנט מצאתי כמה שעונים לשם הזה באזור התקשרתי במהירות לרשימה ואמרתי להם שאני סטודנט לסוציולוגיה בקורס “החברה הישראלית” שעושה סמינריון על מדוע אנשים מעברתים את שמם, והשאלה השניה הייתה מה היה שמם המקורי? הרביעי היה אחיה, מיד כשענה סיימתי במהירות את השיחה והעברתי לשולמית את המספר, משם כך זה המשיך)

יהודה שלום

מראש סליחה על החוצפה.

אני חושבת שלא דיברנו כבר כמעט ארבעים שנה, מאז אותו יום שיצאת מהבית בג’ינס וטי שירט ואמרת לאבא שאתה רוצה לעשות צבא, ו”לא הוא או האלוהים שלו יכול לעצור אותך.” כן, אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול ואני זוכרת איך כולנו: אני, דינה, רחלי, לאהל’ה, דוד, אהרל’ה ויצחק התחבאנו מאחורי הקיר במבואה והתכווצנו כשהדלת נטרקה מאחוריך. הכי קשה היה הבכי החרישי של אמא בדממה הנוראית שנשארה אחרי המהומה הגדולה. התמונה הזו תהא חקוקה בי עד יומי האחרון.

החיים שלנו התהפכו מאז, אתה בטח יודע. עברנו דירה, אבא החליף עבודה ועשו עלינו “קפדה” כי לא רצו ל”הכשל” איתנו כמו ש”נכשלו” איתך. ארבעים שנה אחר כך אני החלטתי לקחת ממך דוגמה וללכת אחרי הלב. החלטתי שדי, בגיל חמישים כמעט, אין יותר ממה לפחד והגיע הזמן לעשות פעם ראשונה בחיים מה שאני רוצה!! לא מה שאבא ואמא רוצים, לא מה שאברהם בעלי רוצה, או מה שהילדים שלי צריכים, הגיע העת בחיים שלי לעשות מה ששולמית רוצה!!!  כששאלתי את עצמי מה אני באמת רוצה? הבנתי שאני נמצאת עם הגבר הלא נכון, והגבר שאני רוצה נמצא בצד השני של הכביש לת”א, והוא חילוני.

עכשיו אתה בטח שואל מה אני מבלבלת לך את המוח אחרי ארבעים שנה שלא שמעת ממני או עליי מאף אחד? ואיך אני צצה לך בחיים פתאום אחרי כל  כך הרבה שנים? ובעיקר מה אני רוצה? אז אני כרגע באוטובוס מירושלים לת”א והגבר שאני נוסעת אליו חולה בקורונה. בארנק יש לי 13 ₪ ואני עם ביתי אסתר בת ה 6. כל מה שאני מבקשת הוא קורת גג. ואם כבר אתה מחליט שכן, אז גם תאלץ לבוא ולקחת אותנו כי אין לנו שום דרך להגיע אליך חוץ מטרמפים, ומי יעצור לאישה וילדה בזמן הזה? אנא עשה עימי חסד.

(תשובתו הגיע אחרי 2 דקות)

“תמותי”

מאז הטלפון שלה לא זמין, אולי נגמרה הסוללה? אולי אברהם ניתק לה אותו? אין לי שמץ של מושג. בתכלס, לא שמעתי ממנה, והסיכוי שאשמע ממנה עכשיו, כשנכנסת השבת – קלוש.  אם  אשמע מבטיח לעדכן. איכשהו חזרתי לנקודת ההתחלה ושוב אני אובד עיצות.

בכל מקרה תודה על הכל

אריה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *