נכס היסטורי

הפקקים מתל אביב לבנימינה היו ארוכים ואיטיים כמו בכל יום חמישי. עם ישראל מסיים שבוע עבודה, חולם על אסקפיזם בצימר צפוני מפנק אבל מתרגל סבלנות ואוצר מילים בערבית.

זה חודשים שאנחנו מתכננים מפגש עמיתים מחבק על יין וגבינות. והיום, היום הוא היום. בפלייליסט לוחש שון קונרי את  “in my life” של החיפושיות, והמחשבות רצות.

אבא נהג לומר “בשבילך בנימינה זה שלמה ארצי ווילות של עשירים חדשים. בשבילי בנימינה זה רוויזיוניסטים, עורות שמכסים נשק ותחמושת כדי שכלבים בריטיים לא יוכלו להריח. בשבילי בנימינה זה לא אולמרט או מנור. בשבילי בנימינה זה קום המדינה, מלחמת השיחרור, משק כנפי ההיסטוריה מהולה פחד מצמית, אבל אם זה היה תלוי בי כמו בשיר “ימי בנימינה”,  אני רוצה לחזור לימים הכי יפים שלי.”

“אבא איך זה מסתדר? מלחמה? בריטים ? עוני? ואלה הימים הכי יפים שלך?”

“כל מי שהיה שם יגיד לך את זה, כי שם הרגשת שאתה כותב היסטוריה של עם בעשר אצבעות,  זה טוב לעיתונים ולספרי היסטוריה, אבל אתה כבר ילד גדול, אני יכול לדבר איתך חופשי.אנחנו נכנסים לבור בתוך בית באמצע הכלום וחנה בעלת בית בת 30, חתיכה לא רגילה וג’דע אמיתית, מורידה תחמושת למטה כי היא חזקה -ג’דע, ואני מסדר אותם בשורות.

פתאום אני שומע צעקות לא ברורות מלמעלה, רעש ובלאגן אני מבין שמשהו לא בסדר קורה. מתחיל לפזר עורות על התחמושת ומטפטף זיעה קרה של פחד. ברור לי שאם תופסים אותי זה או כלא או מוות במהלך ההשתלטות על הסליק. היא טורקת את הדלת, רצה במדרגות למטה, צועקת לי: ‘תוריד את החולצה ילדון’!
אני בשוק, מביט בה. היא מורידה לי את החולצה, קורעת מעצמה את הבגד, נשארת בחצי גוף עליון עירומה לגמרי. אני מסתכל עליה בשוק מוקרם בחרמנות. לפני שאני מבין מה קורה, היא נשכבת על פיסות העור ומפילה אותי עלי. הדלת למעלה נפתחת, היא מצמידה אותי אל החזה החשוף שלה ונותנת לי נשיקה צרפתית שהטעם שלה עוד מתגלגל לי על הלשון. כמה יפה ככה טעימה.

הבריטי עם הכלב שפתח את הדלת ראה זוג מתעלס למטה. לוחש לעצמו:  “פאקינג הורני נייטיבז” וסוגר את הדלת מבלי לרדת למטה.
הדלת נסגרת, היא ממשיכה לנשק אותי. שומעת אותם הולכים, מזיזה אותי ומניחה אצבע על הפה כדי שאשתוק. אחרי נשיקה מחנה היפה מי יכול לדבר בכלל?
היא מתלבשת חזרה. אני שם חולצה והיא אומרת לי:  “ילדון אתה בסדר”? פחחח בסדר? את צוחקת? אני לא זכרתי מלחמה, יהודים, בריטים, ערבים לעזאזל, לא זכרתי איך קוראים לי, ‘הלו אני נישקתי את חנה היפה’, מעולם לא הרגשתי גבר כל כך כמו בעשר דקות ההן. כל כך גבר, שביציאה מהסליק ציירתי שני עיגולים כמו החזה שלה וכתבתי ש”ח שדיים חנה.  מכל המפקדים והלוחמים אני ילד בן 13 היחיד שנישק אותה ראה אותה …לא לבושה, ונגע לה בציצי..

זו היית הפעם הראשונה שבכלל ראיתי אישה לא לבושה, ועוד נגעתי בה. אז כמו שאמרתי בשבילך בנימינה זה שלמה ארצי בשביל בני דורי זה מלחמת השיחרור אבל בשבילי זו נשיקה ראשונה והשדיים של חנה.

קונרי מסיים לשיר בלופ את הביטלס, אני חונה. חיבוקים חמים. על השולחן כוסות יין ארוכות רגל, גבינות צרפתיות, בית כפרי מקסים, מארחת לבבית, מקטרת שכל הטוב הזה הוא בעצם לא שלה אלא נחלת אבות שעבר מסבא לאבא ומלחמות ירושה לא חסר.  ואחרי שתי בירות אני ניגש להוריד אותן בשירותים. מחלון השירותים אני רואה בחושך מחסן ישן. ביציאה אני ממלמל “תגידי גם כאן היה סליק?”

“כן, סבא לייזר בעל הבית המקורי בעצם היה גיבור שהציל כאן מלא אנשים, וסבתא חנה היא בעיקר דאגה שללוחמים יהיה אוכל. כשנגמרה המלחמה צייר את לוחות הברית על הדלת וכתב תש”ח כדי שהדורות הבאים יזכרו.

מאז ה”ת” נמחקה. עד יומם האחרון. סבתא חנה רצתה לצבוע את הדלת והוא לא נתן לה. שנים הם רבו על השטות הזו.
היום זה נכס היסטורי!!, כולם מכירים את כל הסיפורים על הסליקים כאן.”

“לא, לא את כל הסיפורים.” מילמלתי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *