נושא הבשורה

אני שונא את הנייה, אני שונא את ביבי, אני שונא את אובמה אני שונא אותי. "לעולם", היה נוהג לאמר לי אריק שחפף אותי בתפקיד, " לעולם איוושת סוליית הגומי על מסלול הכורכר תהא המוסיקה שתלווה אותך בדרך לרכב ולא חשוב מה הטמפרטורה בחוץ ידית דלת המכונית תהא תמיד קפואה" . זה הציטוט שצירצר לי בראש עת טרקתי את הדלת , והתיישבתי במושב שליד הנהגת. ריח אבק מפתח בסטרטר ואנחנו בדרך.

שנינו ברכב אני והיא כבר שנים אנחנו צוות… שנים, את השתיקה בנסיעות האלה מעולם לא הצלחנו לפצח. כל אחד מאיתנו בבועה שלו, בצבא קוראים לזה מעיל רוח, אני קורא לזה אינקובטור, הרדיו דלוק על תחנה אקראית ברקע אריק איינשטיין שר "שיר של אחרי מלחמה" . אני חושב כמה עצב יש בשיר לכאורה אופטימי, ואולי זה אני.

(אם לא מושמע אוטומטית לחצו על פליי והמשיכו לקרוא)

אמא רצתה מקום עבודה מסודר ואבא כל הזמן אמר שגבר צריך לפרנס את המשפחה שלו , אבל אין שום מחיר בעולם ושום פנסיה תקציבית ביקום שיכולה לפצות על הרגעים האלה.

יד נשלחת לכיס הדגמ"ח שולפת את הארנק ופותחת אותו בדיוק אמצע, תמונות הילדים מחייכים למצלמה, אני מאמץ אותם לליבי מנשק ומחזיר לכיס. זה נגמר ואני לוקח אותם ליורודיסני וכוס אמא של זהבה מהבנק, לא מעניין אותי בית ספר ,לא מעניין אותי איזה אבא יחשבו שאני, לא מעניין אותי הבנק לא מעניין אותי כלום, אני לוקח אותם ליורודיסני. יורודיסני נמצאת ביקום אחר.

פנסי רחוב מאירים רחובות ריקים, רמזורים מחליפים צבעים ללא מטרה. מבעד למראה היא מבחינה באמבולנס השקט אחרינו שומר על מרחק ביטחון, היא מקפידה לא להעלם לו.

אחרי עשר דקות או עשר שנים, קולה האוטומטי של גברת waze מודיע "הגעת ליעד". תוך שאנו מחפשים את כניסה ב בבנין רכבת מספר 7 היא נועלת את הרכב ומאחורינו בדממה חונה האמבולנס מכבה אורות. זקנה בנעלי בית וקומבינזון פירחוני ישן, שירדה לזרוק זבל מבחינה בנו ראשונה. "לא , לא באתם לכאן התבלבלתם זה לא הכתובת כפארה עליכם….לכו מפה, זה אולי הרחוב אבל זה לא העיר יש לכם טעות זה לא כאן." אורות נדלקים במרפסות פתוחות אחד השכנים נעמד עם נעלי איקס מגומי רגל על מסילת הויטרינה ורגל על הריצפה גופיית פועלים לבנה מסתירה כרס קטנה ומכנסי ברצלונה חושפות רגליים שעירות : " ג'ורג'ט מה קרה?" הוא צועק מקומה שלישית. " פרוספר תראה מי בא" היא עונה לו .

שתי כפות ידיה הפתוחות סוטרות לעצמה . כשאנחנו מגיעים לכניסה ב' היא חוסמת את דרכנו בגופה, "כפארה" היא אומרת "אתם כמו הילדים שלי אולי תעלו אליי הבית אני אתן לכם מעמולים ותלכו למקום אחר, עזבו ת'בניין הזה. אני פה מ 56' כולם פה זה כמו הנכדים שלי , למי באתם?…" אני מזיז אותה בעדינות מדליק את האור בחדר המדרגות אוחז במעקה שנצבע לא מזמן בשחור ועולה איתה לקומה השניה, מאחורינו שובל של שכנים ומשיאי עיצות ומעלי השערות ופרשנים צבאיים ומספידים לסוגיהם. אם לפחד היית תמונת פרופיל ככה היא היית נראית.

אני נעמד בפנים חתומות אל מול הדלת, היא עומדת לידי. אני נושם עמוק. פרק היד באמה הימנית שלי זוכר כל נקישה כזאת בשתים עשרה השנים שאני עושה את זה. אני מביט לאחור ורואה את הד"ר מאשר לי במבט את הנקישה לידי היא משפילה מבט. שלוש נקישות קרות על פלדלת ישנה, חדר המדרגות משתתק לדממת מוות. מבפנים נשמעת צעקת גבר, "אלירן אל תפתח זה לא אלינו הם מתבלבלים… " זעקת אם חורכת את החלל.
אני שונא את הניה אני שונא את ביבי אני שונא את אובמה אני שונא אותי.
יורודיסני נמצאת ביקום אחר.

 

אריק איינשטיין שיר של אחרי מלחמה Arik Einstein

אריק איינשטיין "שיר של אחרי מלחמה" מתוך האלבום "יסמין" מילים: אריק איינשטיין לחן: שם טוב לוי

YOUTUBE.COM

2 תגובות בנושא “נושא הבשורה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *