מסודר

אלה היו שעות של כלום. דממה מחרישת אוזניים בלב המון סואן הממהר למעוז חפצו. ישיבה אפתית ברגליים פשוטות קדימה ומבט בוהה בנקודה אוורירית בחלל.

“מר הלל צריך ללכת.”

מבט שואל מעלה “כן כן.” נתמך בימינו בידה המושטת של לובשת הלבן והזדקף לאיטו. גרבי צמר כחולות טבולות בנעלי התעמלות שחורות, המגיעות עד כדי קיפול הג’ינס התחתון וחגורה שחורה החונקת את חלציו ואוספת לתוכה חולצת פלנל ארוכת שרוול וכחולה.

“לאן אתה רוצה ללכת?”

“לאן יש לי ללכת? ” הביט באחות הצעירה והמשיך….”את מבינה אני ואיבון עלינו ביחד מעירק עם קום המדינה, היא הייתה בת 12 ואני “הגבר” בן 15. הגענו לכאן ואני ישר גויסתי בלילה, שלפני היא גיהצה לי חולצה לבנה כי תמיד צריך להיות מסודר, אמרתי לה ‘כפרה זה מלחמה, איזה חולצה לבנה ואיזה מסודר, אני הולך למות,’ אמרה לי גם אם הולכים למות צריך להיות מסודר. אחרי חמישה חודשים חזרתי אני כבר דיברתי עברית היא גמגמה, ראתה אותי חייכה לא אמרה כלום חייכה ובכתה.”

הליכה איטית מהחצר ההומה אל חדר האחיות. אולגה האחות הולכת ומשקפיה מתמלאים בנוזל המלוח. הוא מתיישב בחדר האחיות, היא טורקת את הדלת אחריה ניגשת למקרר הקטן מוציאה בקבוק מים מוזגת לכוס חד פעמית ומגישה לו. הוא נאחז בשולחן נעמד שוב, תוחב יד רועדת אל כיס המכנסיים הימני מוציא משם שקית מגולגלת היטב. רשרושה עד לפתיחתה מייצר קצב מתגבר והולך. אולגה ניגשת אל צידו השני של החדר להבליע דמעות בתוך ערימת ערכות בדיקות צואה אותן היא מסדרת בגבה אליו. את תוכן השקית הוא מרוקן אל שולחן האחות הריק למחצה אוסף בזהירות ולוגם מהמים. ‘ את יודעת שבעים וארבע שנות נישואין לא הולכות ברגל.’

“לעשות לך כוס תה?”

“לא כפרה עלייך אין לך חולים אחרים, אני לא רוצה שתבזבזי עליי הרבה זמן, בטח יש עוד חולים שצריכים אותך האחות אולגה.”

“הם יסתדרו, לעשות לך תה?”

“לא תודה. את יודעת האחות אולגה מאז שחזרתי מהמלחמה ההיא כל ערב היא גיהצה לי חולצה נקיה למחר, אשת חיל. תמיד היה אוכל מבושל ותמיד תמיד תמיד בסוף האוכל היא הייתה עושה לי תה חזק כמו שאני אוהב, בדיוק במידה. אני והיא כל החיים היינו לבד לא יכולנו להביא ילדים היינו לבד ואף פעם לא היה לנו משעמם, אף פעם. עכשיו מי יעשה לי תה?”

“אם זה מנחם עזרא, היא לא סובלת יותר, וזה שהיא מתה פתאום, אפילו שזה מפתיע אולי זה עדיף.”

“איבון היא אישה יפה ומטופחת כל פעם שאני הגעתי לכאן זה קרע לי את הלב איך האישה היפה הזו שוכבת עם חלוק של בית חולים במקום עם שמלת ערב, אוכלת בזונדה ולא בסכין ומזלג באצילות שלה, בלי אודם בלי לק, זאת לא איבון זאת מישהי אחרת שאני לא מכיר. איבון שלי תמיד היית מסודרת, תמיד.”

“עזרא היא כנראה הרגישה משהו כי כשהגעתי לבדוק מה שלומה הבוקר היא הייתה מאופרת, אמנם ברישול, אבל מאופרת, ואפילו עם לק אבל כנראה לא הרגישה טוב היד כנראה רעדה לה כשהתאפרה.”

“כן היא היית אישה מיוחדת.”

“אתה רוצה שאודיע למישהו?”

“לא אין למי.”

“אני יכולה להצמיד לך מישהי מהעובדות הסוציאליות שיעזרו לך עם הסידורים.”

“לא תודה רבה לך גברת אחות אולגה.”

“אז מה אתה רוצה לעשות?”

“אני אם לא מפריע, רוצה לשבת פה עוד כמה דקות ולגמור.”

“אני אעשה לך תה בינתיים.”

היא עוזבת את החדר להביא שקית תה  מהחדר הסמוך. הוא קם לאיטו

“הבאתי לך תה” אומרת בשקט עם כניסתה לחדר אולגה.

“אפשר לשאול אותך שאלה גברת האחות אולגה?”

“כן בטח עזרה.”

הוא מתיישב לאיטו אוחז בידו הימנית את כוס המים ושואל.

“גברת אולגה איך אני? אני נראה מסודר?”

“כן עזרא אתה נראה נהדר” היא אומרת  דומעת ומנקה את האף באגרוף טישו.

“אולגה אני צריך אותך רגע לבד אפשר…רגע” קורא לה דוקטור לב-הר מבחוץ, היא יוצאת אליו.

“החולה מחדר 712, הקשישה שאיבדנו היום. מישהו עוד בדק אותה? מישהו שינה לה מינונים?”

“לא למה?”

“מוזר, היא לא נפטרה מהמחלה היא נפטרה מהרעלה אנחנו עכשיו רוצים לעשות בדיקת רעלים להבין מה היה שם.”

“בעלה יושב כאן בוא נשאל אותו.”

הם נכנסים פנימה, על כיסא מורה מעץ יושב קשיש בג’ינס, ידיו נופלות מטה רגליו פשוטות קדימה ראשה שמוט על כתף ימין עיניו עצומות. הם רצים לעברו בדיקת הדופק לא מותירה מקום לספק. רעש דריכה מותיר כתם אבקתי על הרצפה. מבט חטוף מטה מגלה מתחת ידו הימנית מספר כדורי סטילנוקס בונדורמין  וזודורום ומרדימים נוספים.

“ואני נתתי לו מים, …”

“הוא מת…” קובע ד”ר לב-הר

“מסודר” לוחשת אולגה

 

 

2 תגובות בנושא “מסודר”

  1. וואאוו חזק!
    מצד אחד זה לא היה צפוי, מאידך סיום שמשאיר טעם מיוחד. בחייהם ובמותם לא נפרדו. אהבת אמת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *