מיטה וארונית

חוסר עניין לציבור“.

קוראים לי חיים אסולין, בן שביעי מתוך תשע לפרוספר ורבקה, גרוש ואבא של עדי אביה רועי ותום.   עד לפני 8 שנים הייתי סמנכ”ל של חברת טקסטיל גדולה. אנחנו העסקנו כארבעת אלפים עובדים  כ 30 אחוז מהם בחו”ל, חלקם ניהל  שלוחה בפורטוגל. בטיול פרטי עם אשתי והילדים בליסבון החלטתי לקפוץ לבקר את העובדים שלנו שם. כשהגעתי לכתובת ראיתי שמדובר בכתובת שלמעשה לא קיימת הבניין נטוש כבר שנים אמרו לי השכנים. מיד כשהגעתי ארצה הרצתי כמה בדיקות והסתבר לי שהמנכ”ל מעביר 5 משכורות בסך מצטבר של 200 אלף שח מדי חודש לחשבון בפורטוגל ובתנועה סיבובית הסכום הזה מתנכז לחשבון על שם לא ידוע בקפריסין. מדובר במהלך שהתרחש שנים. מיד העלתי את העניין להנהלה עם כל הממצאים והמסמכים שהוכיחו את המעילה. במקום להדיח את המנכ”ל – העיפו אותי, בטענה שזו מעילה באמון תוך הצגה של פייק מסמכים הסותרים לכאורה את הטענה. בדיעבד הבנתי שזו תרמית מס שכולם היו שותפים לה.  את מקומי תפסה הסגנית שלי שלמעשה זייפה את המסמכים.  התלונה במשטרה נסגרה מ”חוסר עניין לציבור”.

מיטה וארונית

בגיל 52 לך תמצא עכשיו עבודה, בתחום שכולם מכירים את כולם ולך יצא שם של שטינקר.  מה לא עשיתי – ניקיתי משרדים, שמרתי באתרי בניה, וסייעתי לקשישים. 6 וחצי שנים של ישיבה בבית או משכורות מינימום  הספיקו לאשתי שעזבה אותי ואיתה לקחה הכל. הילדים שלי לא מדברים איתי והיום אחרי  למעלה משלושים שנה בשוק העבודה מתוכם 12 שנים כמשנה בכיר למנכ”ל בחברת ענק אני חסר כל. בלי אישה, בלי ילדים גר בהוסטל ממשלתי שבו יש לי מיטה וארונית. מדי פעם אני נכנס ויוצא ממעצר על אי תשלום מזונות. האחים שלי עסוקים בענייניהם והיחידה שדיברה איתי על בסיס שבועי הייתה אמא שגם היא נפטרה לפני שלוש שנים. על החברים והמכרים אני כבר לא מדבר. ימים שלמים אני לא מחליף מילה עם איש, כי פשוט אין לי עם מי.  לפני חצי שנה בשיחה לפני השינה אמר לי דוד מהמיטה ליד שהוא יכול לארגן לי פגישה שתסדר אותי בענק, ואותו בגדול.  מה זה ענק ?? מה זה גדול??? אני 150 אלף דולר על העבודה והוא 15 אלף ירוק ביד על ה”שידוך”.   מה יש לי להפסיד? חשבתי. ואחרי שבוע הגיעה מרצדס שחורה להוסטל ממנה יצא איש גדול וביקש לראות אותי. יצאתי החוצה הוא ביקש בנימוס להכנס לרכב ומשם נסענו לדייוויד אינטרקונטיננטל עלינו לאחת הסוויטות בכניסה עשו עליי חיפוש כאילו אני הולך לפגוש את נשיא ארה”ב. נכנסתי לחדר בו ישב איש אדיב שדיבר בנימוס.

מאוד ידידותית

מיד לאחר שהסכמתי להביא לו “חפצים אישיים” מליטא, נתנו לי חדר במלון שם לנתי את הלילה, ומיד למחרת ירדתי לכיכר המדינה לקנות ארבעה חליפות. הרגשתי כמו מליון דולר!! הרגשתי כאילו אני לפני כל הבלגן. הסתובבתי עם גולה גדולה בגרון של אושר מהול בפיספוס. אחרי יומיים כבר הייתי במחלקת עסקים בדרך לוילנה לבוש בחליפה של 5000 ₪ – שזה יותר ממה שהרווחתי בחצי שנה שלפני כן. הגעתי לשם, ומה אומר לך??? לראש הממשלה לא עושים כזה כבוד. בשדה התעופה המתין לי נהג עם רולס רוייס  שלקח אותי למלון חמישה כוכבים שם המתינה לי ארוחת ערב וכרטיס להופעה הכי נחשבת בעיר, כשיצאתי להופעה לבוש בחליפה מכיכר המדינה משום מקום הגיעה בחורה יותר יוקרתית  מהחליפה – אירנה –  ואמרה לי הערב אנחנו יחד. הסתיימה ההופעה חזרנו למלון שם המתינה לי מזוודה עם “החפצים האישיים” , אמבטיית קצף חמה בקבוק שמפניה ומיטת מסאג’ עם עוד מישהי שנראית כמו ג’ינגל לשמחה, אין לי מושג מה שמה, אבל היא היית מאוד ידידותית – מ – א – ו – ד .

מה כבר יש לי להפסיד?

למחרת בבוקר הרולס רוייס לקח אותי למחלקת עסקים, כל כך מפנק היה שלא עמדנו בשום תור, איזה תור? לא עמדנו ברמזורים ואף אחד לא עשה לנו שום דבר. נחתתי בארץ וכשאספתי את המזוודה מהמסוע קפצו עליי שוטרים באזרחי  וכלבי משטרה, ופתאום התחיל בלגן שלם. במעצר הבנתי שדוד שעשה את השידוך הפיל אותי ואת מי ששלח אותי בתמורה למחיקת תיקי אלימות שיש לו, כך הוא הרוויח פעמיים גם 15 אלף דולר וגם שהמדינה תרד לו מהגב, אבל אני אפילו לא כועס עליו – כל אחד עושה מה שהוא צריך על מנת לשרוד.. כבודו, עזוב לרגע את מה שאמר לך עורך הדין סוג ז’ שמינתה לי המדינה. אני ידעתי היטב שמה שיש במזוודה אלה לא סוכריות, אני חסר רכוש אבל לא חסר בינה. מי ישלח אותי עד וילנה ויתן לי כזה גוד טיים עבור חפצים אישיים. הימרתי, רציתי להחזיר את החיים שלי בחזרה, הימרתי ונכשלתי. דיברתם כאן על “פתולוגיה של פשע”, אני הכי רחוק מ”פתולוגיה של פושע” אני החנון האולטימטיבי, הילד עם המשקפיים שכאשר כולם מעשנים ב”מחששה” קורא את “אנה קרנינה”, זה שכאשר כולם קונים אופנוע הולך לתחרויות שח. אבל כבודו, אשתי והילדים מזמן לא מדברים איתי, האחים שלי מתכחשים אליי, חברים אין לי, את כל הרכוש איבדתי מזמן במאבק גירושים, אני ישן בהוסטל ויש לי ארונית. הדבר היחיד בעל ערך שיש לי זה תמונה אחת שלי עם אשתי והילדים ברומא. אם תכניס אותי לכלא, והרי תכניס אותי לכלא, לפחות יהיו שם ארוחות מסודרות מיטה ואנשים לדבר איתם, אני אפילו לא אבקש שליש. שום דבר לא ממתין לי בחוץ. כל מה שהיה לי בגד בי, אני לא מצפה לכלום מאף אחד – בטח לא ממך. במה אתה באמת כבר יכול לאיים עליי?  מה כבר יש לי להפסיד?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *