מחלקת הירקות

סידור מחלקת הירקות הייתה תמיד המשימה הפחות מועדפת על רונן, כל המחלקות בסופר הנידח בו עבד כסדרן סחורה היו אנדרטאות דוממות לכישלונותיו העסקיים, אך היה משהו בירקות שגרם לו לתוגה יתרה. אולי הריח? אולי המגע? אולי הצהר הגבוה והמלוכלך דרכו שברי אור היו מלטפים את הירקות הטריים בטרם הגיע הרוכש הראשון? כך כל יום בחמש בבוקר היה מגיע אל הסופר מסדר את המדפים ובשש  בטרם הלקוח הראשון היה נכנס בשערי החנות, הוא נהג להיבלע במחסן שם היה מקבל עופות קפואים שתייה קלה, ושאר מרעין בישין אשר יועדו למלא מדפים ביום המחר.

על עבודה בשכר מינימום אין איש חולם, אולם עבודה בשכר מינימום הופכת לחלום בלהות עבור כל מי שפעם היה משאיר “יומית” של שכר מינימום כטיפ במסעדות יוקרה.  עסק מצליח מכוניות יוקרה, ופקידות בשלל צבעים היו חלק מתפאורת יומו השגרתית. כתבות מפרגנות בעיתון על מלך הכיתה שהפך למלך הנדל”ן האדירו את המיתוס. חוש ההומור הטרגי של היושב במרומים או היד הנעלמה של כוחות השוק אשר נווטה על ידי השטן בכבודו ובעצמו הביאו אותו לביצוע עסקה אחת יותר מדי. בכדי לבנות חיים דרושות לעתים מאות עסקאות, על מנת להרוס אותם דרושה רק אחת. וכשהרוח הרעה מגיעה היא לוקחת הכל את המכוניות המשרד החברים השותפים, כולם.

את כולם נשא הרוח/ כולם נשא האור/ שירה חדשה את חייהם הרנינה/ ואני גוזל רך נשתכח מלב/ תחת כנפי השכינה…

הוא שכר לו דירה קטנה בת חדר שקיבל מהמדינה במחיר מסובסד לא רחוק ממקום עבודתו, כך יוכל להחזיר חובות ולהוריד את קללת תואר פושט הרגל  הצמוד מזה שנתיים לשמו. עבד שעות נוספות ולעיתים אף משמרות כפולות רק על מנת להגיע הביתה כל כך עייף שבקושי יכל לטפס את שלושת הקומות עד לדלת העץ הישנה בפתח ביתו, ומיד כשהניח ראשו על הכר ניצחה העייפות את המחשבות.

בבוקר שלישי עת פתח את שערי הסופר הבחין כי על דלת המחסן שוכב חסר בית ישן ומריח מוודקה. הוא הזיז אותו קלות רק על מנת לאפשר את פתיחת הדלת. בתנועה זריזה הספיק השיכור לשבור את הבקבוק ולהתקיף אותו עם שבריו. בזריזות חתולית הפך ההומלס לאמן לחימה את שברי הבקבוק נעץ עמוק בגרונו, ונמלט. חסר אונים שכב שם רונן מתבוסס בדמו על פאת המדרכה המזוהמת כאשר סרט חייו חולף אל מול עיניו הנאבקות להיוותר פקוחות.

שמונה שעות אחר כך התעורר בבית החולים כאשר לובשי חלוקים לבנים  במגוון תפקידים מתרוצצים סביבו למשמע פיפסים של מספר לא מבוטל של מכשירים חשמליים. “כך בטח נראה הגהנום” היגג הינו לבינו. מאמץ משולש של הצוות הרפואי, היושב במרומים ושר הזמן הביאו אותו עד לשחרור המיוחל כחודשיים ימים לאחר האשפוז. אז חזר רונן   לדירתו.

נוכח מצבו הכלכלי ותחושת המחויבות, אשר נובעת מחינוך ספרטני למוסר עבודה אותו ינק בבית אבא, לא העלה על דעתו להחסיר ולו יום עבודה אחד. למחרת בעשרה לחמש בבוקר, מיד עם כניסת מתפללי שחרית אל בית התפילה, כאשר מבנה המרכול נגלה למרחוק הוא הרגיש טפיחה קלה על השכם. רונן הסב ראשו כאשר לעיניו נגלה פרצוף מוכר.

“שלום.” ביישני במבטא רוסי נשלח אליו.

“אני ואדים, ואני דוקרת אותך לפני שתיים חודש עם שפיץ של בקבוק, אני קודם כל מבקשת סליחה. אני הייתי שיכור ואני עשיתי שטויות. אני להצטער.”

“למה עשית את זה? מה עשיתי לך? אתה מכיר אותי בכלל?”

“אני לא מכיר אותך וסליחה רבה אדוני סליחה. אתה לא עשית אותי כלום, ואני הייתי משוגע מוודקה. אני כבר הרבה זמן משוגע, אחרי חזרתי מצ’צ’ניה עם צבא אני לא בנאדם רגיל. אבא שלי ברוסיה יש לו קונקשן לקרמלין, והרבה אדמות שיש לו מתנה מפוטין. הוא, אבא שלי, ראה אותי ככה ב”בום” קרב (הלם קרב) ניסה עוזרת לי פעם ועוד פעם אבל אני עושה לו בושות. עם קשר בקרמלין שם אותי על מטוס הביא אותי פה, בגלל סבתא שלי ג’יד (יהודיה). הגעתי פה לפני 8 חודש לבד בלי אמא, בלי אבא, בלי חברים, בלי כסף בלי כלום. נגמרת אולפן, בא איש גדול אמר לי זה לא בית שלך מה שהסוכנות נתן לי, ואני פוחדת נורא, אני בורחת.  אין לי בית אין לי עבודה ואין לי שפה כי אני לא חכם.  התחלתי שותה, כמו בצבא עוד שותה ועוד שותה, עומד בצומת עם כוס וכל הכסף אני קונה וודקה להתחמם. באותו יום אני ישנה על יד הדלת מה אתה בא פותחת. אני מסתכלת ככה עם עיניים למעלה ובגלל אני שיכורה אני חושב את צ’צ’ני בא להרוג אותי, אז באתי עם בקבוק, בום, בצוואר שלך כמו למדנו בצבא. אחר כך אני בורחת. אבל אחרי כמה ימים משטרה עוצרת אותי אומרת אני ניסיתי רוצחת אותך. אני מצטער מאוד מאוד מאוד.  אני יודע אני הולך לכלא בכלא שם יש תקרה מה לא קר ואוכל, אני מפסיקה לשתות שם. אבל הכי חשוב לי להגיד אותך סליחה ממש מכל הלב סליחה רבה.”

“וואו זה גדול עליי עכשיו תן לי להבין מה קרה כאן.” אמר והתרחק בצעדים איטיים אך נחושים מואדים.

השיחה הדהדה בראשו ולא הרפתה כאשר חצה את דלת הפלדה בכניסת המחסן לחנות בה עבד. חיבוקים ודמעות נמהלו בפגישה מרגשת שנקטעה בכריזה מוכרת. “רונן אל חדר המנהל” .  שיחה קצרה עם מר סידס המנהל הבהירה לו כי על אף מצוקת כח האדם הקשה איתה מתמודד הסופר הוא לא יוכל ליטול את הסיכון ולכלול אותו בסידור העבודה מטעמי ביטוח. בחוסר שביעות רצון בולט הוא יצא את הסופר ושב לביתו. שם צלצול טלפון משטרתי ביקש כי יגיע למחרת אל תחנת המשטרה שם הוא צפוי לתת השלמות לעדות ולזהות את החשוד במסגרת מסדר זיהוי.  

חבוש ומוטרד הגיע אל המשטרה ביום שלמחרת כאשר לאחר מספר שאלות קצרות ביקש ממנו החוקר להגיע לחדר מסדר הזיהוי ולנסות ולזהות את התוקף. שישה חשודים לבושי סחבות עומדים למולו כאשר ואדים ממוספר כמספר שתיים. “אתה מזהה את התוקף שלך?” שאל השוטר בחדר עמוס אנשים שהוא לא מכיר החמושים בארשת חשיבות עצמית. “תן לי רגע.” חלפו מספר שניות שנראו לכולם כנצח,

“כן אני מזהה”

 “איזה מספר הוא?”

“מספר 5”

“מספר 5?”

“כן”

“אתה בטוח?”

“לחלוטין”

“תודה אתה משוחרר.”

רונן יצא מהתחנה נעמד במדרכה למולה רועד מלחץ והצית סיגריה.  לאחר כחצי שעה יצא את התחנה גם ואדים.

“ואדים…ואדים …” שאג.

“מה אתה לעשות גבר, אני אומרת לך אני דוקרת אותך כי אני משוגע. למה אתה אומרת להם מישהו אחר עושה זה.”

“אל תדאג על הבחור השני אין להם כלום הם לא יעשו לו כלום, ככה אחרי שזיהיתי מישהו אחר קרוב לוודאי שיניחו לך ועוד מעט יסגרו את התיק מחוסר עניין לציבור.”

“אבל למה אתה לא אומרת אני עשיתי זה.”

“אני כמוך הייתי במעמד גבוהה ואני יודע שלכל אחד מגיעה הזדמנות שניה. הזדמנות שאני לא קיבלתי. אבל אם לפחות לי יש הזדמנות לתת למישהו אחר הזדמנות שניה  אני לא אפספס אותה.  אחרי כל כך הרבה טעויות לפחות כאן אני רוצה לעשות את הדבר הנכון. זה המפתח לבית שלי, כלומר שלנו, וממחר אתה מחליף אותי בסופר, וכשאני חוזר אתה נמצא בירקות, ככה כולנו נרוויח, כל זה בתנאי שאתה מפסיק עם הוודקה .”

“בנזונה וודקה בטח לא וודקה… בלאט גבר אתה עשית אותי לבכות.” �

5 תגובות בנושא “מחלקת הירקות”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *