מחבת השניצלים

זו היית תקופת קורונה וזו היית תקופה נוראית. קרטונים סגורים במסקנטייפ חום מונחים בדירה חדשה בבניין לא מאוכלס, סגר מוחלט ותעוקה בחזה. ישיבה לבד בבית ובהייה במסכים. דומה כאילו הכל עומד – לא זז. יצאתי למרפסת, שם על עץ אשל, יונה עמלנית בנתה קן. מכוניות בודדות נסעו בכביש הריק במהירות מופרזת, משאית נטולת זיהוי חנתה לבדה בשולי שביל לא מוסדר, ואנשים במסכות חשפו עיניים נבוכות. צלצול מפתיע בדלת הפיג את הבדידות. הבטתי בשעון יום רביעי שש שלושים וארבע בערב מי זה יכול להיות? ניגשתי סקרן אל הדלת בעינית זיהיתי דמות נשית קטנה.

פתחתי את הדלת לרווחה שם עמדה אנסטסיה ילדת העולים שהגיעו אתמול מקומה 2 בת 12 חצאית משובצת נעלי בובה שחורות וגרביים לבנות עד הברך חולצה לבנה בשרוולים קצרים וטפוחים, שיער קלוע בשתי צמות בלונדיניות. “כן?” “אבא אמא כחחחח (מעבירה את יד ימין משמאל לימין הצוואר) , אבא דמעות, אני פחד אני יכולה אתה עוזר”

“איפה את גרה ילדה?”

“קומה 2”

“בואי כנסי, להתקשר למשטרה?”

“לא, לא משטרה בוא למטה”

“למה הגעת דווקא אליי מכל הבניין?”

“אתמול אתה  ראיתי אותך מדבר אנגלית עם טלפון קטן יוצא מאוטו יפה, ואז אמרת לאיש בטלפון ‘עוד מעט חוזר’  ועזרת לאמא במדרגות, אתה איש טוב!! בוא בוא אצלי בית”

“מאיפה זה נפל עליי, אני ג’ובניק מבה”ד 4 משק שלישות מצריפין מה אני רמבו ?” חשבתי ניגשתי למטבח הוצאתי מערוך ואמרתי לה בקשיחות גברית “בואי”.

“מה אתה לעשות?”

“בואי אל תפחדי” ירדנו שתי קומות ברגל במהירות אני קדימה והיא שתי מדרגות אחריי. האור כבה אמרתי לה ” אל תפחדי” הגענו לקומה שניה האור במדרגות כבוי הסביבה חשוכה ניחוח שניצלים ואור חלש מגיח מחרך של דלת שלא נטרקה עד סופה. הבטתי לאחור עיני הילדה היו מפוחדת ושואלות,” תישארי בחוץ” פקדתי” אבל…” ” שששש” הנחתי אצבע על השפתיים. רועד ניגשתי לדלת יד שמאל מהוססת הסיתה את הדלת ופתחה אותה לרווחה ואני פסעתי רועד פנימה. על ספת בד זולה ישב גבר דומע בגופיה לבנה ומכנסיים קצרים זיפי זקן ואוחז בדבר מה לא מזוהה בידיים. על הרצפה כתמים כהים בצבע לא ברור. נעמדתי מולו הרמתי את המערוך לגובה כתף ימין אחזתי בו בכל הכח וגייסתי את כל הטקסטים מסרטי הפעולה הזולים שראיתי “שים את הידיים במקום שאני יכול לראות אותן,” שניה לפני ה is it your lucky day punk” הרגשתי מהלומה נוראית בראש בשבריר השנייה בין הנפילה ארצה לאיבוד ההכרה ראיתי את ילדה קטנה רצה מהחדר עם מברשת גואש מטפטפת על רצפת שיש אפרורית.. פקחתי עיניים כשאני שכוב על הרצפה ומדמם למולי אצבעות גבריות בנעלי איקס חומות מגומי, מעליי עמדה הילדה בצמות אמה לבושה בחלוק כהה נעלי בית אדומות מפרווה וגרביים אוחזת במחבת שניצלים כבד והילדה עם המברשת. “מה אתה לעשות אדון שכן?” ” הילדה אמרה אבא אמא כחחחח” והעברתי את היד על הצוואר. “אני חשבתי חס וחלילה שקרה משהו…”

“אני אמרתי לנטליה אישה שלי שהיום אמר לי בוס במחסן בעבודה כחחחח ( מעביר יד ימין על הגרון משמאל לימין) אתה לא לבוא לעבודה יותר. אין עכשיו עבודה בגלל אפידמיה קורונה. ”

” אז מה רצית ילדונת? ”

“אדון שכן אני ראיתי אותך יוצא מאוטו יפה עם כתוב באנגלית. מדבר בטלפון קטן אתה מנהל גדול אולי אתה לסדר עבודה אבא שלי?” טיפטופים של דם מאחורי הראש יצרו שלולית קטנה בה והרטיבה את שאריות השיער שלי, כשמעליי בוהים בי ארבעה פרצופים מבוהלים.

תוך רגשות אשמה על הדעה הקדומה והקפיצה הנמהרת למסקנות, שאלה אותי האישה בעודה אוחזת מחבת המטפטף שמן שניצלים חם על הרצפה.

“אדון שכן אל תלך בבקשה למשטרה אני לפחד אתה עושה משהו רע לאיגור או לילדה.”

“אני לא הולך למשטרה, אני רק צריך להגיע לבית חולים כי נתת לי וואחד בומבה. תוכל להקפיץ אותי איגור?”

“אין לי אוטו אבל אני להזמין אמבולנס.”

דקות אחר כך הגיע אמבולנס איגור ונטליה עזרו לי לקום אל האלונקה ומשם פוניתי למיון. כשנשאלתי בבית החולים איך נפצעתי כמובן שאמרתי שנפלתי. במיון כמו במיון נתקעתי שעות מה שהיה מסורבל עד הקורונה הפך להיות גיהינום מאז.  בסביבות אחת בלילה שוחררתי חבוש בראש כמו אריק שרון ביום כיפור. עם מיגרנה ובלי רכב או מלווה הזמנתי מונית  מנייד שלוויתי ממלווה לחולה שהמתין מחוץ למיון. הגענו הביתה ואז נזכרתי שבעצם גם אין עליי ארנק כי כל האירוע הזה נחת עליי בהפתעה.

“שמע אין עליי כאן כסף, אני עולה הביתה ויורד מיד עם ארנק.”

“אחשלי ת’לאקרדה הזאת אני זקן מדיי בשביל לאכול, עכשיו אין עבודה וחכמולוגים יש בלי סוף. אני עולה איתך.”

“תפאדל..”

“המעלית הגיע לקומה רביעית, פתחתי את הדלת והדלקתי את האור, הבטתי בדלת הדירה החדשה והיא נעולה, מבט חשדני של נהג המונית הביא אותי לשאול אותו אם הוא מכיר פורץ וזו הדירה שלי “באמא שלי”. חצי שעה אחר כך הגיע “בלונדי” החבר של “ג’נגו” נהג המונית.

“מה הסיפור?”

“יצאתי מהבית בלי ארנק נפצעתי ועכשיו אני צריך לשלם לך ולג’אנגו.”

“תראה אני עושה כבוד לג’אנגו למה הוא חבר- אח, אסור לי לפתוח דלת אם זה לא בית שלך, אבל ג’אנגו חותם עליך אז אני מכבד. אבל אם זה לא דירה שלך אני מזיין אותך, למה אני לא אפסיד את הרשיון שלי בגלל שמישהו רוצה לעשות מכה על דירה בבניין חדש, עמאמא אתה נראה לי בחור טוב וזה מה הכי מטריד אותי למה הזונות הכי גדולים יש להם את הפרצופים הכי תמימים.”

“אבאל’ה פתח הכל טוב.”

שניות אחר כך הדלת פתוחה לרווחה בלונדי ג’אנגו ואני נכנסים, והדירה ריקה לגמרי. כלום!! כל הריהוט לא קיים, הקרטונים שעוד לא הספקתי לפרוק נעלמו, שולחן בפינת אוכל, כסאות הסלון המאולתר עד שיגיע החדש, אפילו המיטה נעלמה, לא נותר כלום. על הארנק הנייד והמפתחות לרכב אין מה לדבר. כלום!!! הדירה נראית חדשה וממתינה לאכלוס קירות לבנים על ריצוף שיש של קבלן.

ג’אנגו מסתכל על בלונדי, בלונדי מסתכל על ג’אנגו. ולפני שאני מבין מה קורה שניהם קופצים עליי משיכיבים אותי על הרצפה ובועטים בי עד שאני מאבד שוב הכרה. שש בבוקר אני מתעורר לבד בכניסה לבית, גורר את עצמי למעלית ומשם לחניית הבניין. פועל שעובד על הפינישים בבניין מזעיק מנהל עבודה שמזעיק אמבולנס. פינוי נוסף לבית חולים. שם שואלים אותי איך נפצעתי? אני אומר כי הותקפתי, ומיד מגיע שוטר לגבות עדות.

אני נותן לו עדות עקרה אין לי שום דבר חוץ משמות הזויים כמו “ג’אנגו” ו”בלונדי” אין לי לא את התחנה ולא את מספרי הטלפון של איש מהם. בסיום העדות הוא מביט בי ואומר : “אתה מבין שאין הרבה מה לעשות עם מה שמסרת לי נכון?”

“ברור” אני אומר ומבקש ממנו בסוף שיקח אותי הביתה כי שוב אני בלי ארנק ובלי טלפון, ואני רוצה להגיש תלונה על פריצה באותה הזדמנות. באופן מפתיע הוא מסכים.

24 שעות אחרי דפיקות מתוקות של ילדה קטנה בדלת אני חוזר לדירה אחרי שני פינויים לבית חולים בגלל שקיבלתי פעמיים מכות מאנשים שאין לי כלום איתם. הגענו הביתה שש שלושים וארבע בערב. הדלת למזלי נשארה פתוחה. נכנסנו פנימה אל הדירה הריקה. התיישבתי על הרצפה וסיפרתי לו את הסיפור מהתחלה עד הסוף. ערן השוטר הביט בי במבט מלא רחמים.

“כל זה התחיל מהילדה מקומה שניה? אתה רואה אסור להיות טוב.” הוא אמר.

“לא אתה לא מבין היא לא אשמה, פיטרו את אבא שלה וכל מה שהיא רצת זה שאמצא לו עבודה. אל תגיד את זה, עולים חדשים, לא מכירים כלום רצת עזרה.”

“תגיד מה אתה אהבל?? זו כנופיה שפועלת באזורי בניה חדשים. כנופיית “מחבת השניצלים” אנחנו מחפשים אותם כבר ים זמן, אתה לא הראשון וכנראה לא האחרון.”

“מה פתאום הם פה בקומה שניה בוא נרד אני אראה לך.”

הדלת היית נעולה המשאית נעלמה ולמשפחה הרוסית החביבה לא היה זכר.

 

4 תגובות בנושא “מחבת השניצלים”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *