מאכילת היונים

זה היה שמונה בערב של לבד. הפסקת חשמל ומוסיקת קריוקי שנקטעה באחת מהקומה התחתונה. אומרים שאין רע בלי טוב. סוללת הנייד נכנסה למצב חסכון ואת המחשב הנישא לא היה ניתן למצוא באפילה ששלטה. דפיקות דלת השירותים הלא טרוקה על  המשקוף ניגנה רעש מחזורי ולא אחיד.

שומדבר ב 29 שנותיה לא הכין את עידית לחוסר האונים שהציף אותה במפתיע שלא בטובתה. מחשבות נוגות על חייה, מוקרמות בתהיות קיומיות והירהורי חרטה על בחירות שלא נעשו. נקישות מפתיעות בדלת קטעו את מחול התובנות כאילו היו סכין מנתחים המפלח חזהו של חולה לב.

“מי זה?” חשדני הוטח למרחוק.
“אידה אידה השכנה.” נשמע הידהוד קולה במבטא אנגלוסקסי כבד של המוזרה מדירה 4. יחפה בטרנינג שרק בחסדי החושך יכול להחשב לגיטימי התקדמה אל הפלדלת הנעולה.
“את לבד אידה?”
“כבר 38 שנים שמונה חודשים ושנים עשר יום אני לבד, ב’לבד’ אני אלופת עולם.” גיחכה במרירות. עידית פתחה את הפלדלת בחושך המוחלט הצליחה לראות את דמותה קטנת המידות לבושת חלוק כפכפים וגרבי צמר קרועות של שכנתה.
“כן?! איך אני יכולה לעזור?”
“חושך אני לבד את לבד אני לא אוהבת חושך, וגם את בטח לא מתה על זה אז באתי לשבת איתך ביחד,”
” אני בסדר תודה”
“אני לא זוזי זוזי.” פסעה פנימה אידה בצעדים קטנים כפופים ונחושים לעיניה הנדהמות של עידית באפילה המוחלטת.
“יש מים קרים? אני אוהבת מים קרים, אין כמו מים קרים שתדעי לך, תביאי מים קרים ואני לא אבקש יותר ממך כלום. רק מים קרים. ” עידית טרקה את הדלת גיששה דרכה למטבח והביאה כוס מים קרים בעוד המוזרה התיישבה והמתינה.

כוס המים הונחה על השולחן ושתיהן התיישבו בדממה בסלון החשוך כאשר דלת השירותים מנגנת את שירה חסר הקצב. עידית נצמדה לפינת הספה בסלון מצמידה בירכיה לגופה כאשר כפותיה היחפות על ריפוד הבד. מנסה למצוא תירוץ להפטר מהאורחת הלא קרואה.

“בניין משוגע יש לנו, דוד וצילה מקומה ארבע עוברים דירה כי ההורים שלו הפסיקו לתת להם כסף לשכירות, אין להם לב אלה, שניהם עובדים קשה מסכנים אין להם מזל. דוד מחלק עיתונים כי פיטרו אותו מהעבודה ומנקה משרדים בלילות צילה אחות בקופת חולים. שני הילדים שלהם ילדים טובים למרות שהקטן שובב אבל חמוד. רינה ודני מהדירה ממול נכנסו לקשיים בבנק בגלל שהתקופה דפקה את עסקי יבוא הרהיטים. מי יקנה רהיטים כשהוא מפחד שיפטרו אותו? יוכי ואלכס קומה שלישית אחרי הלידה של הבן השני שלהם מחפשים דירה יותר גדולה אבל התקציב לא מאפשר להם. לאוליביה האלמנה מקומה שלישית קשה עם המדרגות היא כבר לא ילדה ו – 48 מדרגות עד לדירה לא עושים לה טוב. היא שרוטה הרי היא טבעונית שאוכלת תפריט של שבטים אינדיאנים זאתי קוקו מ’קוקולנד’. קומה שניה זה אנחנו זה הקומה הכי נורמאלית יחסית חוץ ממך ובקומה…. ”

” את זקנה שיכורה טרחנית ורכלנית מגיעה אליי הביתה בגלל הפסקת חשמל ומטנפת על כולם כולל אותי, ומי את בכלל הזקנה המטורפת שמאכילה יונים? ”

בוםםם של טריקה נשמע מאגף השירותים.

“אני סובלת מקללת הזיכרון, המוח שלי הוא כמו ספוג כל מה שעובר לידי אני זוכרת – הלוואי והייתי יכולה לשכוח, אפילו האלכוהול לא מצליח לגרום לי לשכוח, ואלוהים כמה אני מנסה.” אמרה בלחש.

” למה אני לא נורמאלית? מה רע בי? ” הפטירה לעברה בטון משלים המארחת.

“בחורה בת 29 חיה לבד אחרי פרידה שוברת לב מבת זוג שהיתה איתה ארבע שנים. בחורה שיצאה מהארון לפני שמונה וחצי שנים ומאז לא מדברת עם ההורים שלה שלא שמעו ממנה כבר שמונה שנים. דילר שמגיע פעמיים בשבוע בימים שני וחמישי, בעקביות ודיוק של הוצאת ספר תורה, עם מנות קוק במחירים שהיא לא יכולה לשלם, אז היא לפעמים משלמת בשליחויות למסוממים אחרים. בת 29 שמחסירה ימי עבודה בחברת שליחויות בגלל האנג אובר או טריפ רע זה נורמאלי? במי את נוקמת באבא שוטר? באמא מורה? את מי את מענישה ילדה? ”

(צועקת) “עופי מפה!! עופי מפה עכשיו!! מי את שתשפטי אותי? ”

” הלו גברת, אני השיכורה שמאכילה ציפורים מי אני שאשפוט מישהו? אבל לא תמיד הייתי כזאת. בסידני אוסטרליה בשנות השבעים חשבתי כמוך שכל החיים אשאר בת 29 יפה חזקה צעירה. התחתנתי עם אלכס ואחרי שנתיים נולד לנו נח,. היום אנחנו יודעים שהוא היה אוטיסט אז אף אחד לא ידע לקרוא לזה בשם. עם או בלי שם את הזוגיות של אלכס ושלי זה גמר. שלוש שנים אחרי הלידה לקחתי ת’רגליים עליתי על מטוס וברחתי ארצה בלי להגיד שלום לא לבעל ולא לילד. אלכס נשאר שם לבד עם נח חצי שנה אחר כך הוא התאבד. המדינה נתנה את נח למשפחה אומנת ששינתה לו שם ועברה לחיות במזרח הרחוק ומשם אבדו עקבותיו. כך נשארתי בלי בעל בלי ילד. בודדה. העונש שלי הוא שנשארתי לבד בעולם, התיקון שלי הוא להאכיל ציפורים בארץ רחוקה מהבית. ילדונת, אני כבר איבדתי את הסיכוי אבל את?!?… שמונה שנים, אולי די? נראה לי הם הבינו את המסר. תאמיני לי, אני יודעת! גם אני אמא, אמא דפוקה… הכי דפוקה בהיסטוריה, אבל אמא”

העלטה השלטת הולחנה בדממת בכי זוגי ודפיקות לא מתוזמנות של דלת סוררת….

“טוב אני אלך. שתי… שתי קצת מים קרים אין כמו מים קרים. ” היא קמה מרבצה והתקדמה באיטיות כפופה לעבר הדלת. צעדי כפכפים
קטנטנים וזהירים לעבר הדלת המלווים במבט דומע של עידית.

” אל תחכי תתקשרי לאבא שאול ואמא ירדנה יום שעובר לא חוזר. קבלי עיצה חינם מהאישה המוזרה שמאכילה יונים”.  היא יצאה בזהירות קשישה את מפתן הדלת וטרקה אותה בעדינות אחריה.

אט אט ירדה אל קומת הקרקע שם מוסתר ארון החשמל הרמה של הפקק “ויהי אור”. היא שבה ועולה בקצב של חילזון פותחת את דלת ביתה מתיישבת על הספה בסלון מתנשפת ” זה כבר לא בשבילי כל העליות והירידות האלה.”

שתיים וחצי בלילה צילצול הטלפון של אידה מחריד את הדממה.
“הלו?” היא מטיחה רדומה.
“את גאון!! תודה, את פשוט גאון!!” נשמע קול גברי חנוק מדמעות.
“שאול שתיים וחצי בלילה עכשיו, אתה מעיר אותי. שתה מים קרים, זה יעזור לך אין כמו מים קרים, ואל תשכח להגיע מחר לבניין של אלכוהוליסטים אנונימיים עם הג’יימסון שאתה חייב לי.”

” איזה מזל שעצרתי אותך, .”
“שאול , מים קרים עכשיו, וג’יימסון מחר באלכוהוליסטים אנונימיים,
לילה טוב.”

5 תגובות בנושא “מאכילת היונים”

    1. מצוין … אבל לא מפליא…. מה שכן מפליא זה הגיוון בסיפוריך, ותמיד תמיד הם נוגעים בבן אדם, אנושיות ( או חוסר), ותמיד אמיתים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *