לא כולם – כמעט כולם

לאחרונה כולם עושים כושר, תיקון, לא כולם – כמעט כולם. פתאום כושר הפך להיות חלק מה – DNA הישראלי, וכמו כל החיים פה זה הפך להיות מאוד מסובך. פעם היו או רצים או שוחים, היום פתאום הכל נורא מורכב וההיצע הוא ענק.

הענף הראשון הינו ענף הבמה. שם על במה מקפצצת בחינניות אין קץ עלמה מצודדת, שכל האבזור הנחוץ נמצא מתוח ובמקום הנכון, היא מזייפת שמחת חיים והתנשאות ומנסה להרביץ תורה בחבורת המתנשפות מלמטה, המנסות לחקות את תנועות האיילה מלמעלה בחן קרנפי קליל. הן עסוקות בשלושה דברים מרכזיים: ראשית בחיפוש נואש אחרי חמצן, מיד לאחריו הן מרוכזות בשנאה יוקדת למתנשאת, וכמעט בצמוד בפנטזיה לא ממומשת לצלעות כבש. עם סיום השיעור קריאות עידוד סתמיות תשלחנה אל חלל האויר בסצנריו ידוע מראש משל היו אלה מחיאות כפיים בנחיתת מטוס אל-על. חיבוקי עידוד עמוסי זיעה וצביעות יחתמו את פרק ה”שעה בשביל עצמי” ביום. נקודת הקיצון הביזרית של הז’אנר נקראת זומבה – על מנת להמחיש עד כמה היא משונה רק אציין  שהדבר הכי ברור בה הוא השם. ערמות כביסה, הסעות מחוגים וטלפונים מהעבודה, יצילו כל אימון מחדש את המדריכה מהגורל אותו איחלה לה המעריצה זה מקרוב.

את הסוג השני מובילים גברים. והגיבורה שלו – היא המראה. הכנות עמוסות חלבון ופוזה מביאות את הנרקסיסטים אלי המקדש – הוא חדר הכושר.  חמושים במגבת כנשק אישי, וגופיות בשלל גזרות וצבעים כמדים. הם יגיעו בשעה קבועה אל התפילה היומית שם יעסקו במלוא המרץ בניפוח השרירים, ואף יותר מזה בהתלהבות מהשרירים שלהם עצמם, כולם כמובן יהיו מגולחי שיער כמקובל אצל עולל בן יומו. המהדרין – יישירו מבט אל בבואתם המשתקפת מנגד וינסו לאתר את הנ.צ המדוייק לקעקוע הבא. ” מראה מראה שעל הקיר מי הכי ‘גבר גבר’ בעיר”.  לעולם השיחה תהא בבס או בריטון עמוק, העברית השגורה בפיהם תהא חלקית ולרוב רצופה טעויות של זכר ונקבה, אך האנגלית השזורה בכל משפט שני תהא במבטא של LA אותו למדו ב”בברלי הילס 90210″ , אגב זה לא חדר כושר זה Gym.  כיבושי נשים כמו סיפורי הצלחה מקצועיים יהיו קטעי הקישור בין דחיקה להנפה בין נשיפה לשאיפה. האימון שלא לומר Gym exercise יסתיים בחיבוקים גבריים מיוזעים כשהמצליחנים יעשו דרכם למלתחות – שם יוכלו סוף סוף להתייחד עם הדמות הנערצת עליהם – הם עצמם!

הסוגה השלישית היא החיבור הלא ברור בין האדם לטכנולוגית הנסיעה הפרימיטיבית הקרויה אופניים. חבורה אקסהיביציוניסטית הנעולה בנעלי בלט וסבורה כי ללבוש אמצעי מניעה גברי ולהסתובב איתו כאילו מדובר בפריט אופנה הגיוני, יסייע לא רק לכושרם שלהם אלא לתרבות הנהיגה הכוללת במדינת ישראל , החליטה כי מה שמפריד בינם לבין האושר החמקמק הם שני גלגלים והעליות לי”ם. חבורות חבורות גברים ונשים משופעים באנרגיה ומתח מיני, יחברו לכדי קבוצות בעלות שמות עתירי מוטיבציה ואנגלית. הם ידוושו כנמלים עמלניות  בחרמון או בצובה, לכשיעפילו אל הפסגה דלילת החמצן וחומצת החלב יביטו מטה בסיפוק ויתורו  חסרי סבלנות אחרי הג’ינג’י שממתין ברכב ממוזג עם בירה קרה. כל הסבל הזה הרי נולד רק על מנת להגיע מחר לעבודה ברכב שהצמיח קרניים רק כדי לומר “אני רוכב ואתם לא.” המקפידים קלה כחמורה ימשיכו ויחבשו משקפי זבוב ושעון דופק בגודל חללי במהלך השבוע כאילו מבלי משים, לכשתוסב תשומת ליבם אל המפגע יתישו את בן שיחם בסיפורי דרך מרתקים מהטיפוס האחרון  במעלה עקרבים.

הייתי ממשיך אבל נורא חם ואם לא אוציא את הבירה עכשיו מהמקרר יש מצב שהיא תקפא. כאמור לא כולם – כמעט כולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *