יומולדת ביום כיפור זה כיף

קוראים לי גיל ויש לי יומולדת ביום כיפור. שנים אני מקבל מבטי חמלה מהסביבה החילונית שמשתתפת בצערי, "אויי איזה באסה " , להם אני משיב בחיוך " יום הולדת כלכלי מקבלים מתנות – לא נותנים אוכל", חובבי חילבה, ובנקאים מהרהרים שנית, חובשי הכיפה  מעריצים ומשתפים אותי בסגולות שיש לילידי היום המיוחד הזה, יום אחד לשני עמים.

יכולתי  לכתוב כמה עצוב הוא השסע, כמה מייאשת היא הבורות או כמה אטימות יש בכל צד באשר לצד השני.  אבל אני כמו רחל " רק על עצמי לספר ידעתי ". אותי מטרידות מחשבות ארציות הרבה יותר, להלן חלקן.

לפני הכל וברוח היום הקדוש הזה ברצוני להתנצל בפניי אחיי שנאלצו לחצות את תל אביב ברגל (שני ק"מ ושבע מאות מטרים, אם להיות מדוייק ותודה ל – WAZE) על מנת לראות את הרך הנולד, ומאז שנה, אחרי שנה, אחרי שנה, אחרי שנה, כל השנה מזכירים לי את זה שוב ושוב ושוב ושוב, שהם ישבו במשך חצי שעה על האופניים – הלא חשמליות –  של אבא כדי לראות את אחיהם הקטן בשר מבשרם, צורח לראשונה, ומאז לא סתם את הפה. (מת עליכם אחים שלי)

השילוב הזה של יום כיפור ויומולדת מביא אותך למחשבות, והאמת הם התחילו עוד ביומולדת של שנה שעברה עת התקשר חבר ואמר לי את המשפט האלמותי המנקר במוחי מאז, "בגיל שלנו אם אתה קם בבוקר ולא כואב לך משהו – כנראה אתה מת!!" אאוץ'. אז הנה כמה דברים ששמתי לב אליהם בשנה האחרונה, והביאו אותי למסקנה שאולי התבגרתי.

מודה, לא עשיתי סלפי בחיים, אני צופה לעתים בערוץ אחד , נהנה מהמוסיקה של "חיפושיות הקצב" שיש המכנים ביטלס, לא מבין מה מוצאים בסטטיק ובן אל, שאין ב"פרברים". אני אוהב אוכל ביתי מבושל, לא מסעדות גורמה מופלצות, אוכל – אבל לא מצלם את האוכל, פשוט כי אני לא מוצא צורך. תמיד כשאני מתיישב באופן לא רצוני נפלטת אנחה. בחדשות אני מבקש שקט שלא לומר שששש, השבוע שרתי "רוזה" של יהורם גאון בקולי קולות, ואלוהים ישמור ידעתי את כל המילים,  אני מתחיל את העיתון ממש מהתחלה ולא מהספורט. הסרט הכי סקסי שראיתי היה "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" מאז ג'ו קוקר מת, וביסנג'ר מסתובבת עם עוזרת פיליפינית. הגששים קורעים אותי מצחוק, את הצעיר ההוא נו מה שמו " טל פרידמן" אני לא תמיד מבין.  וכן  גם הזיכרון לא משהו…

אני מקפיד לקנות נעליים שלא פוגעות בדיסק הסורר בגב ולא כאלה שבועטות חזק. לפעמים אבל ממש לעתים רחוקות, וכשאני אומר רחוקות אני מתכוון כאלה הנמדדות בשנות אור – אומרים לי שאני נראה טוב, וגם אז המנוולים מוסיפים – לגילך. בשבוע שעבר שמעתי אפילו מישהו צועק לכמה נערים שרכבו בצורה מסוכנת על אופניים, "פושטקים איפה קיבלתם חינוך?" הם לא ענו כי הם כמובן לא הבינו מה זה "פושטקים", אבל הקטע המפחיד באמת היה כשהסתובבתי לחפש מי צעק, שמתי לב שאין שם אף אחד, החידה הזו עדיין טורדת את מנוחתי ומפריעה לשלאף שטונדה של שישי – בסדר בסדר לשנ"צ , "קולים" שכמותכם.

מודה, אני לא מבין את האופנה הזאת של בגדים קרועים, בטח לא ג'ינסים, אפרופו ג'ינסים – ג'ינס שהוא לא שחור או כחול הוא לא מכנסיים – הוא זעקה לעזרה!!! כשרכשנו מזגן חדש באמצע אוגוסט הזעתי במהלך כל הערב הראשון ושכנעתי את עצמי שזה שעות הרצה – כמו שהיה פעם במכוניות – ואז הגיע דור ההמשך והעביר את השלט למצב קירור. ברוב הפורומים שבהם אני נמצא אני נחשב סיניור או וטרן, שזה במילים אחרות תרח, או בשפה של החברל'ך הצעירים, זקן טילים, ואני בכלל אח קטן. אני מוצא את עצמי מדבר על ערכים יותר משאני מדבר על כדורגל, על חינוך יותר מאשר על בחורות, ובכלל כשאני רואה אישה מחזיקה תינוקת ואני מתלהב "וואוו איזה חמודה" "כנגדו" אפילו לא מנידה עפעף, לכולם ברור למי הכוונה. בשבילי רבין הוא "יצחק היקר", לא מרכז רפואי, בגין הוא "אשכנזים? ספרדים?… יהודים!!! אחים!!!" ולא שדרות דוממות, אלתרמן הוא נתן לא עידן, גפן הוא יונתן לא אביב, ושילון לעולם יהיה דן ולא עדי. מלחמת יום כיפור היא החשכת בתים סיסמאות גיוס ופחד מצמית, ולא פיהוק בשיעור היסטוריה. מיקי ברקוביץ' הוא ווינר וסמל לעלומים, ולא סבא שמפרסם תרופה לראומטיזם.

כן כן ואני מכיר את ה"שמחות" האלה שכל כך מרוצות מעצמן ש"הרוויחו" כל קמט, ואלה שלמדו שיעורים מהחיים, כמו גם הפטתים שמרגישים בני עשרים, אלה הכי צריכים לצום ביום כיפור – כי אם היו צריכים לצום פרופורציונית לגודל השקר – הרמדאן היה מתאים הרבה יותר. לכן לא נותר לי אלא להיצמד לאמירתו של צ'רצ'יל כאשר נשאל  "איך זה להיות כל כך זקן?"  "בהתחשב באלטרנטיבה" השיב  "זה מצוין". הייתי ממשיך להתבדח כאן אבל אני הולך לחיות את החיים אצל האורטופד "אני כואב משמע אני קיים".  כן יומולדת ביום כיפור זה כיף!!!

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *