יום כיף

אתמול עשינו יום כיף הילדים ואני ובאמת היה בסדר גמור, הם בסדר אני גמור. מן סוג של טירונות באמצע החיים. אחרי היסוסים והתלבטויות דיונים ומשאים ומתנים שראויים להילמד בסדנאות מו"מ בטובות שבאוניברסיטאות הגענו  להחלטה המשותפת היחידה שיכלה לבוא בחשבון – "אתם תחליטו ואני אעשה מה שתגידו." חדר בריחה פסק חבר המושבעים .

"כנגדו" חיפשה משהו אכזרי במיוחד ככה כולם ייהנו, הילדים מהאתגר והיא מהסבל שלי. לא יפתיע אף אחד שהחדר שנבחר נקרא "אינדיאנה ג'ונס – ושבט המאייה", הרי כל מי שמכיר אותי יודע שהאסוציאציה הראשונה שעולה על הדעת כששמי מוזכר היא אינדיאנה ג'ונס. ברור!! לאחר שנבחר חדר העינויים השב"כי המתאים הוגשה לבנק אחר כבוד בקשה למשכנתא שנייה כנהוג במקרים האלה – תחת הכותרת "יש להעביר למוטב" – רשמתי מיסטר ג'ונס. לא יודע אם זה קשור אבל שלשום הגיע אליי הודעת וואטס אפ בזו הלשון "בדקתי בתוקף…אופס סליחה שלחתי לעדני הלא נכון " השולחת היית מיכל סוכנת הביטוח.

במקום המתין לנו בחיוך סדיסטי ילד כאפות בן 12 וחצי, "שלום קוראים לי נתי ואני המנטור שלכם היום". מנטור?? אתה לא מאחר לשיעור תושב"ע, ילד? אין לך איזה פוקימון לתפוס? עד שהבנתי מה קורה, ומי נגד מי? מצאתי את עצמי בחדר חשוך מלא בחול. החושך הסתיר את המבוכה אבל החול חשף את הקריזה. חול? "בא הנה היא טובה" חשבתי, להכל ציפיתי – לחול לא.

אז התחיל שלב החידות הסתומות "שני אריות שואגים בעיוורון לעבר ים השיבולים" . מה זה, חידה? הצהרת הון? זימון לקולונסקופיה? מה זה הדבר הזה? כמובן שהזאטוטים התרוצצו כאחוזי תזזית והרהרו בקול רם מתי יגיעו כבר החידות הקשות. לאחר פתרון רצף של היגדים חסרי  כל פשר תחבירי נפתחה דלת, מה דלת? – מנהרה, או בגששית "מנהר", סוג של פיר המתאים לפג שנולד בחודש רביעי, לא ליונק משופע בסנטימטרים עתיר בקילוגרמים ובעל עבר אורטופדי רב מוקדי כפי שמכנה זאת התיק הרפואי. קללות נמרצות ואלימות בלתי מרוסנת דחסו אותי למיטת הסדום הזו, יששש אני בפנים. מיד עם כניסתי התגעגעתי לחדר הקודם. בנוכחי המתינו לנו נחשים שאני רוצה להאמין שהם מפלסטיק, אך אין לי שום ראיה תומכת להשערה הזו, ורעש של פכפוך מים שמיד גרם לי לחפש אסלה. כך באופן מרגיע כל כך הפך החול שעליי לבוץ, אמרתי לכם יום כיף …. לכנגדו.

צירופי מילים לא ברורים הובילו אותנו לפאזל שעוצב על ידי הלן קלר לאחר מותה, איזה משהו ממשפחת המרובעים הלא משוכללים אבל עם עיגולים בפינות…באמת לא ברור, וזה אמור להוביל אותנו לחדר השלישי. רעש המים הזורמים העצים את תחושת הלחץ על האגף הדרומי כשלפתע משומקום נפתח צוהר שלידו הפיר הקודם היה שער הניצחון. לא הייתה ברירה נאלצתי להשתמש בנשק האחרון שנשאר לי, עשיתי קול של מג"ד אספתי את מצילי שבט המאייה ואמרתי להם "אני אטהר את החדר הזה שלא יזנבו בנו – תאמינו לי כל מי שגדל על קלאוזוביץ, למד פעם אסטרטגיה צבאית ופיקד בצה"ל היה אומר לכם את אותו הדבר",

"אבא גדלת בחולון למדת מנהל עסקים והיית ג'ובניק".

"אל תתחצף ילד ותעשה מה שאבא אומר לך!!" גודל פיזי וזיכרון מעומעם של מה שהיה פעם אבא גרמו למלאכים הקטנים לחמוק באפלה אל עבר הצוהר. ככה נשארנו בחדר החשוך אני הנחשים פכפוך המים מצלמות ומיקרופונים המחוברים ישירות לקונטרול שם יושב ילד הכאפות ובוהה בנו להנאתו. עוד מצילי שבט המאייה תרים אחר מענה ללוגיקה של פסיכומטרי נצמדתי לאחד המיקרופונים שעל הקיר וסיננתי בלחש, "עכשיו תקשיב לי טוב אתה עם הברזלים על השיניים, אם אתה לא מוציא אותנו מפה תוך חמש שניות אני יוצא מפה דרך קירות הגבס עם השליכטה הדפוקה שבחסות החושך נראית אותנטית מגיע אליך וגורם לך להתגעגע לרבי של הבר מצווה. אתה זוכר שאני גדלתי בחולון נכון?" באורח פלא מיד עם סיום דבריי הילדים לא רק מצאו את פסל החסינות או  מה שזה לא היה שם, זכו לקריאות התפעלות שלוחות רסן מצד ה"אח הגדול" בקונטרול. מיד מוזיקת מנצחים מילאה את האוויר הדלתות נפתחו לרווחה ואור יום סינוור אותנו שנית. "נהנתם?" מילמל הכאפות , "איזה קטע" סינן הזאטוט "אנחנו היינו בחדר ואתה חיוור".

בדרך חזרה התקשרה כנגדו לרכב "איך היה ילדים?" שאלה, "מגניב קולללל", ואיך היה לך אבא? " את יכולה למסור למיכל שתעדכן את טבלאות התמותה, ולא תמהר לבדוק ערכי פדיון !"  הייתי מפתח את זה אבל עצרתי בצד כי מכל המים המפכפכים האלה אתם יודעים…….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *