טיפוס חרא

שלום גיל

קוראים לי איתי אני בן 26, ואני טיפוס חרא. יש לי שני אחים יותר קטנים ממני אבל אני ה”כבשה השחורה” בבית. ההורים שלי שני אנשים טובים שאני לא הכי מסתדר איתם, כי אני טיפוס חרא. לפעמים אני חושב שלא מגיע להם בן כמוני.  לאבא יש חנות טמבור ואמא פקידת כוח אדם במפעל. מגיל 14 אני מסובך עם החוק, זה התחיל מ”לסחוב” פיצוחים מהפיצוצייה ליד הבית, אחר כך התקדמתי והתחלתי ל”חסוך” בקניות של בגדים ונעליים. השלב הבא היה לכייס ולעשות את זה בשביל הכיף. בשכונה ידעו שלכל מי שחסר משהו יכול לבקש ממני ותוך יומיים אני מארגן לו. בגדים, אופניים, מתנה לחברה, הכול. בגיל 15 כבר התחלתי לגנוב מכוניות שזה היה הכי קל. הייתי מגיע לחניון ברגל ואחרי שתי דקות וחצי הייתי יוצא משם עם המכונית הכי מגניבה שחונה שם. הייתי משקיע יותר זמן בלבחור את המכונית מאשר לפרוץ אותה.

כמה חודשים אחרי שהתחלתי עם המכוניות, העבירו לי מוסכים הזמנות לחלקי חילוף ואני הייתי מביא להם בול מה שהם רוצים.  כסף מעולם לא היה חסר לי כמו שאתה בטח מבין. בגיל 16 נכנסתי למוסד לעבריינים צעירים משם כבר הבנתי שאני לא יכול לחזור הביתה, אבא לא יכל לחיות עם הבושה ואמא פחדה שהאחים שלי ילכו בעקבותיי, כך שמאז אני לא חי בבית. צבא כמובן מעולם לא עשיתי ואפילו מהקב”ן שנתן לי את ההמלצה לפרופיל “דפקתי” רולקס, רק כדי שיהיה מעניין.

בשנים האחרונות אני מתמקצע בהונאות אשראי. זה לא מצריך ממני הרבה. קם כמו מלך ב 10 כל יום, לוקח כרטיסים עם פס מגנטי ממלונות או כרטיסי קופת חולים או כל מה שיש עליו פס מגנטי מקודד אותו וקונה מה שבא לי, או באינטרנט או בחנויות. חלק אני קונה בשבילי וחלק אני קונה ומוכר ככה אני גם מייצר מזומנים. אמרתי לך חרא של טיפוס.

מאז התחיל משבר הקורונה אמא חזרה להיות בקשר איתי בכל אופן אמא. שואלת אותי איך אני מרגיש ומתקשרת אליי כמעט כל יום בלי שאבא ידע. עם כל התקופה הזו כולם קיבלו מכה, העסק של אבא נסגר ואלוהים יודע אם הוא יוכל לפתוח אותו עוד פעם, ואמא הוצאה לחל”ת ולגמרי לא בטוח שהיא תחזור לעבודה, כי לא בטוח שתהיה עבודה. עם שני ילדים בבית ועם הכנסה חלקית לא פשוט לנהל בית. אני אמנם טיפוס חרא אבל משפחה זה משפחה.

מאז תחילת המשבר אני עושה להורים קניות  בסופר עם כרטיסים מזויפים, כל פעם מתקשר מטלפון אחר ומ ip אחר מזמין משלוח לכתובות שונות שליח של הסופר מביא את המשלוח לכתובת משם מעביר שליח שאני שולח מחברת שליחויות את המוצרים לכתובת אחרת משם שליח שני לוקח את המוצרים לבית של ההורים שלי. את המוצרים הוא משאיר מחוץ לדלת שלהם וכשהם שואלים מי שולח את זה אז הוא אומר שזה מגיע מהעירייה. המצב שלהם לא כזה שהם יכולים לסרב. למען האמת יכול להיות שאמא קצת חושדת כי אני יודע שאבא  אוהב ‘קממבר’  ואחי אוהב שוקולד “באצ’י” ו’במקרה’ יש את זה כמעט בכל משלוח. היא לא שואלת שאלות ואני לא נותן תשובות, ובכלל מאז תחילת הסגר אנחנו כמעט לא מדברים אמא ואני. היא לא יכולה לדבר ליד אבא, מדי פעם וואטסאפ קצר וזהו.

אחרי שהבנתי כי התשלומים של העסק ממשיכים לרוץ ואין מאיפה לשלם, וכל יום הופך להיות יותר מסובך לזייף כי אנשים יושבים על החשבונות כשאין הכנסה ומיד עולים על זה וחוסמים את הכרטיס. היה לי ברור שכדי לפרנס משפחה ולשלם חובות של עסק אני צריך לגייס יותר כסף. לא נותרה לי ברירה, חזרתי לעשות את מה שעשיתי כשהייתי נער. יצאתי החוצה עם מסיכה וכפפות והתחלתי  לכייס ארנקים וניידים. מהארנקים הייתי “דופק” ת’מזומן ואת כרטיסי האשראי ומהנייד לוקח את הקוד לכרטיס.  לכל הגאונים יש את אותו שם קוד לכרטיס “זיוה”, מדינה של אנשי מוסד, ואז גם הייתי מוכר את הנייד. ככה הייתי מרוויח שלוש פעמים פעם מהמזומן בארנק, פעם מהמשיכה בכספומטים, ופעם מהמכירה של הנייד. תוך שלושה ימים גייסתי 46 אלף שקל והפקדתי לחשבון של העסק במזומן עם דרכון של מסתנן  אריטראי שקיבל ממני  500 ₪ כדי שיעשה את זה מתוך ידיעה שאותו  לא ינסו לאתר, וגם אם יאתרו אין לו מושג מי אני.  

בוואטסאפ האחרון שקיבלתי מאמא הבנתי שהמצב לא משהו בבית. החובות בעסק שגם לפני הקורונה דימם והטיפולים הפסיכולוגים לאחי הקטן עולים הון וצריך עוד כסף. יצאתי לכייס שוב ב”פציינט” הרביעי נפלתי על מארב משטרתי – נעצרתי. בשיחת הטלפון מהמעצר התקשרתי לאמא ועדכנתי אותה, כדי שתדע שאני לא יכול לענות לוואטסאפים כי אני עצור. היא כמובן נלחצה ושאלה מה יהיה, הסברתי לה שמחר אני מגיע לפני שופט והוא בטח ייתן לי שחרור בערבות. היא התחילה לבכות “ישראל” היא צעקה בדמעות,  “איתיצ’וק עצור והוא צריך שנעמיד לו ערבות כדי שייצא.” מהצד השני שמעתי אותו עונה “איתיצ’וק, מי זה איתיצ’וק? לא מכיר. מי שפושע המקום שלו בכלא.”

“ישראל נו, אולי די? הוא הבן שלך!! “

“טלי תנתקי, לי אין בן גנב, מי שפושע המקום שלו בכלא לא אצלי בבית!!! תנתקי, עכשיו, איך הוא מעז להתקשר לכאן העבריין הזה, נתקי !!”

“עזבי אמא לא התקשרתי בשביל ערבות.” שיקרתי.

 “רק רציתי לומר לך שאם אני לא עונה ביומיים שלושה הקרובים לוואטסאפים שלא תדאגי.” זמן השיחה הסתיים והיא נותקה.

למחרת הסניגור הציבורי שיחרר אותי בערבות שאותה ארגנתי מניסו ה’דילר’, אמנם ניסיתי להימנע מזה כי אז אני חייב לו טובה, והוא כשחייבים לו גובה, אבל לא הייתה ברירה.

השתחררתי מאבו כביר בבוקר שלמחרת.  לקחתי את החפצים שלי ונתנו לי גם מסיכה. לתת לכייס מסיכה זה כמו לתת לשוחט סכין, מי יזהה אותי? שני אוטובוסים,  עשיתי קופה של 4250 במזומן משישה ארנקים ועוד 19000 ממזומן שמשכתי מכספומטים, הניידים עוד אצלי. עצרתי בתחנה המרכזית נתתי לעובד זר שם חמש מאות שקל בנוהל הרגיל והוא עשה הפקדה לחשבון של אבא של עשרים אלף, ומשם לקחתי אוטובוס הביתה.

עד למשפט אני צריך לעבוד יותר קשה, ועכשיו כשיש לי זמן בבית חשבתי להיכנס לתחום של  שימוש בפרטי אשראי מאתרי קניות, כי כבר יש לי על תנאי ואיחוד תיקים. עו”ד פח מהסנגוריה הציבורית לא יספיק – אני צריך תותח. אגב, בלי קשר, שמתי לב שאצלך באתר אין מקום לכרטיסי אשראי – לא חבל? תעשה אתר בתשלום כמו “הארץ” תוכל גם לעשות כמה ג’ובות מהקשקושים שאתה מפרסם.

טיפוס חרא, משפחה טובה.

2 תגובות בנושא “טיפוס חרא”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *