טורפדו

כשהדלתות האוטומטיות נשקו זו לזו מאחריו עת עמד שם שלמה עם ארגז חפציו האישיים, הוא ידע שלשם הוא לא חוזר. הוא קץ בזלזול ומאס בזחיחות. שנים של עבודה במשרד ממשלתי עושות את שלהן. קירות עירומים בלבן, רצפת 40 על 40 דלתות זולות וימים של שיזוף ניאוני מתחת לתקרה אקוסטית העלו תחושת סחי שהוא התקשה לכבוש.  משרדי מס ההכנסה מעולם לא נראו עלובים יותר. שלושים וחמש שנות עבודה הסתיימו בהספד מקצועי ולאקוני מעל שולחן מכוסה ניילון וכמה בקבוקי שתיה קלה בשלל צבעים. אם במעמד הזה בהקו שתי אמיתות כמו יהלומים בשמש קיצית האחת היא שעם יציאתו מדלת הקומה איש לא יזכור כי הוא היה כאן, והשנייה – הוא לא מתכוון לתת לזה לקרות.

איש לא חש בנוכחותו של פנסיונר  שעמד בתחנת האוטובוס שמתחת למשרדים אוחז בקרטון מהסופר ובתוכו ז’אקט ישן תעודת הוקרה ושני קלסרים מהוהים, ממתי חשים בנוכחותו? כך הוא התיישב בשורה הרביעית בכיסא שליד החלון בטור שמאחורי הנהג ונצמד לזכוכית. הוא הביט בעיר שחלפה על פניו וחשב, “איך היא שינתה פניה בשלושים וחמש השנה האחרונות כאשר הוא היה מתחת לריבועי התקרה המונמכת. כמה יכול היה להספיק? ומה בוודאי פספס בכל השנים הללו בהן השתעבד לפנסיה התקציבית.  עשרים וחמש דקות ומספר תחנות אחר כך נדחק החוצה אל המדרכה.

כך הלך לו, שמנמן גיבח ממושקף ומשופם עם קרטון של סופר במעלה הרחוב.  ארבע דקות של הליכה עמד שם שלמה, איש קטן למרגלות בניין ענק הביט מעלה נשם עמוקות ופסע פנימה אל אולם הקבלה.

“שלום, אני לאורן ירדני”

“אתה מוזמן?”

“לא”           

“הוא מכיר אותך?”

“לא”

“הוא לא מקבל אורחים.”

“תמסרי לו שיש כאן מישהו שרוצה לראות אותו.”

“תמתין בבקשה.” שלמה ניגש אל כורסת ההמתנה משאיר את הקרטון בשולחן המתכת הקטן ומתיישב בכורסא שליד.

“סליחה, הוא נכנס לישיבה, זה יכול לקחת זמן.”

“אני אמתין..”

שעה ומחצה לאחר מכן הוא ניגש שנית אל פקידת הקבלה ומבקש בנימוס לשאול האם מר ירדני סיים את הישיבה.

“תמתין בבקשה.”

דקתיים מאוחר יותר נפתחת דלת המעלית בבניין המרוצף שחור ואור מעורפל נופל למרכז החלל באופן ארכיטקטוני מושלם.

“שלום אתה ממתין לי?”

“אתה מר ירדני?”

“כן”

“אז לך אני ממתין.”

“במה אני יכול לסייע.”

“יש מקום שבו נוכל לשוחח?”

“בוא נעלה למעלה.”

שלמה מחליף תעודה מזהה בתג אורח ועולה לקומה השישית. הליכה של גוץ מבוגר עם קרטון מהסופר ובחור צעיר לבוש ג’ינס וחולצת הילפיגר במסדרון פרקט דמוי רכבת של דלתות מפוארות פתוחות לרווחה מובילות למשרדו של מר ירדני.

“כן במה אני יכול לסייע.”

“תראה מר ירדני, שמי שלמה אני בן 67 והיום יצאתי לפנסיה ממס הכנסה. שלושים וחמש שנים עבדתי שם. כל חיי הייתי פקיד זוטר התחלתי בתור פקיד קבלה וסיימתי כפקיד פניות הציבור. הקידום שלי כולו הגיע כתוצאה מוותק ולא משום סיבה אחרת, ובצדק. אין לי השכלה אני נמצא על הרצף ואני סובל מאספנות כפייתית ועד כמה הפרעות. אין שום סיבה הגיונית לקדם אחד כמוני. במשך שנים הייתי נטע זר. המחלקה היית יוצאת לטיולים ואותי היו משאירים אותי תורן, המחלקה היית יוצאת לערבי כיף, אבל אני לא הייתי מגיע כי לא היה אף פעם מי שיתנדב לקחת אותי טרמפ. ‘ילדים’ שהגיעו עשרים וחמש שנה אחריי הפכו למנהלים שלי, והתייחסו אליי כמו אוויר. השם שלי הפך במחוז לשם נרדף ללא יוצלח, אם מישהו היה נכשל במבחן או לא מקבל תפקיד במכרז היו אומרים לו ‘תזהר שלא תגמור כמו שלמה’. אני אולי לא גאון גדול, אבל אפילו אני מבין שמגיע לי יחס קצת יותר טוב. שלושים וחמש שנה לא היה צדיק אחד בסדום מהכי גדול עד הכי קטן.”

“אני מבין שלמה, אבל איך כל זה קשור אליי?”

“אני כבר לפני הרבה שנים  הבנתי כי כלום לא ישתנה לגביי, מה שהיה הוא שיהיה. והחלטתי לשמור על פרופיל נמוך ולהפוך את החסרון ליתרון.”

” מה הכוונה?”

“איפה היית בצבא?”

“מודיעין.”

“אני הייתי פקיד מתנדב בחיל הים. בחרתי בחיל הים כי אני מת על מלחמות וקרבות בים, זה חלק מ’דפקה’ שלי. אני זוכר כל קרב ימי שהתרחש במאה העשרים, אתה יודע לדוגמה מה היה קרב הסטי”לים הראשון בהיסטוריה?”

“ממש לא?”

“זה היה קרב לטקיה במלחמת יום כיפור בין השישי לשביעי לאוקטובר והוכרע בטילי ים ים לראשונה בהיסטוריה. “

“או קיי?”

“ומה הכי יפה בקרבות ים ים? טורפדו. הוא מגיע בשקט בשקט אתה לא רואה כלום ופתאום ספינת ענק עולה בסערה השמימה,לכאורה בלי שום סיבה. הפער הזה בין השיט הבטוח ל’בוםםםם’ ולעוף באויר  מדליק אותי.”

הוא הוציא את הקלסרים מקרטון הסופר אותו נשא עימו.

“להיות שקוף זה אולי הכי מעליב בעולם, עדיף שישנאו אותך מלהיות שקוף. אבל אם כבר שקוף אז עד הסוף, שמרתי על פרופיל נמוך ולא עשיתי רעש. אבל מה שכן עשיתי הצטיידתי במכשיר הקלטה נייד ובכל הפסקת צהריים הייתי יורד עם התלושים למסעדה שבה אוכלת ההנהלה מתיישב לידם ומקליט את כל מה שהם מדברים, כשאתה שקוף אתה לא מאיים ולא מחשיד. כולם היו מפרשים את זה כניסיון נואש להתחבב על ההנהלה כדי להשיג קידום.. יותר מזה, כל מייל או תכתובת שהיו מגיעים אליי הדפסתי, ואחרי שיום אחד התגלגל לידיי קוד הכניסה למחשב של מנהל האזור הייתי נכנס מתחנות שונות במשרד למחשב שלו ומדפיס מיילים מעניינים. בגלל שאני לבד, היה לי המון זמן בסופי שבוע לארגן את ההקלטות והמיילים על פי נושאים ותאריכים. כשתעיין בחומר תמצא בו מעורבות פוליטית אסורה, ופרוטקציה, פרשיות שוחד והקלות תמורת הטבות מיניות ואחרות. אנשים שיושבים היום בתפקידי מפתח והגיעו לשם כי בעלי עניין ואינטרסנטים שימנו במקומות הנכונים בתמורה להעלמת עין. התעללות באזרח הקטן רק כי אפשר,  ומעילות בכספי ובאמון הציבור. נראה לי מספיק חמור לא?”

“ומה אתה רוצה ממני?”

” אני רוצה שתוציא צו של מבקר המדינה לגביי כחושף שחיתות, כדי שלא יפגעו לי בפנסיה אחרי זה תפרסם את כל החומר שיש כאן.”

“ולמה אתה לא הולך עם זה למשטרה, ובא אליי, לתחקירן בעיתון?”

“כי המשטרה לא יכולה לפרסם את השם שלי.”

“לא הבנתי, אתה רוצה שאפרסם את השם שלך?”

“אם לא תפרסם את השם והתמונה שלי בגדול אני לא מעביר לך שום דבר.”

“למה?”

“טורפדו…”

שבועיים אחר כך כשאת מהדורות החדשות עיטרו דמויות המכסות פניהן במעילים בעת כניסתם אל אולם הארכות המעצר, ואחריהם נכנסים שוטרים ונציגת התביעה המביאים את תיקי החקירה בקרטונים גדולים עליהם כתוב, בגדול “טיל טורפדו” , צלצל הטלפון בחדרו של אורן.

“הלו…”

“בוםםם” ענה קול שקוף בצד השני.

2 תגובות בנושא “טורפדו”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *