חניה באדום לבן

בוקר סתווי יגע נחת על בית הקפה השכונתי בדרום ר’ג. רוח סתיו נשאה עלי שלכת שבירים וחומים ליעד לא ידוע ואפרוריות היום עטפה הרחוב. קשישים בודדים איכלסו שולחנות מיניאטורים ומרוחקים לאור ניאון דהוי. מלצרית חיננית וצעירה בחיוך ביישני מלא שיני שלג עברה בין השולחנות עם פנקס בונים ועט שלעיתים כותבת ובשאר הזמן חורטת.

שני רכבי bmw חדשים אחד לבן והשני שחור נוצצים מווקס ומריחים כמו ליזול של אגף האיקסים נעצרים בכניסה לבית הקפה על מדרכת אדום לבן. 6 גברים גדולים חמושים בזיפי זקן וכובעי בייסבול מכנסי ברמודה נעלי ספורט ומשקפי שמש יוצאים, טורקים את הדלתות ופוסעים פנימה.

“שלום אני דלית, אפשר לראות תו ירוק”
“כן כן.” עונה לה הראשון חולף על פניה כאילו היא לא קיימת, בעקבותיו צועדים חמשת חבריו. מבט שואל לבר מקבל מבט מאשר והיא מניחה להם.
מיד הם מצמידים ארבעה שולחנות עגולים בפינת החלל וברעש שאינו אופייני למקום מתיישבים. מבטים הנעים במתחם שבין המסוייג לנגעל מופנים אליהם מכל עבר, אך איש אינו מעיז להצליב איתם מבט. מיטיבי שמע יכלו להאזין לביטויים כמו “שוורצס” או “וילדע חייעס” אך הם נבלעו באווירה הטעונה שהשתלטה.
” אפשר מסיכות?”
“אפשר שתביאי שש שחור מותק לפני שאנחנו מתחילים כאן ישיבה.” שוב מבט לבר והינהון אישור של אילן בעל הבית.

היא מתרחקת הם שולפים מצית זיפו ומבעירים שש סיגריות קנט.
“סליחה אני מצטערת אבל אסור לעשן כאן.”
“” תביאי מאפרות 6 שקשוקות עם הרבה חריף קצת מאזטים בקבוק עארק ושחררי כאן תאויר מותק אנחנו רוצים פרטיות. ” היא נרתעת לאחור אילן מסמן לה להניח והקשישה מהצד השני קוראת לה ומרגיעה “מיידלע אל תתעסקי איתם אלה פושטאקים.”

מחוץ לויטרינה השקופה קשיש בסנדלים סגורות אפורות וחולצה מכופתרת ומגוהצת זרוקה ברישול על מכנסי גברדין חומות חוצה את הכביש באיטיות מחזיק שני סלי סופר, משומקום מגיע בן טיפש עשרה בקפוצ’ון אדום דוחף אותו לרצפה טוחב לו יד לכיס שולף משם ארנק טפוח ופותח במיאוץ. מהשולחן מזנקים שלושה רודפים אחרי הנער ושלושה הולכים לתמוך בקשיש. הם מרימים אותו בעדינות מהכביש מובילים אותו לשולחן מנקים את הדם מהמצח
“מותק תביאי קרח לכאן.” עוטפים את הקרח במגבת שלוקחים מהבר ומחזיקים לו אותה על הדימום עד שיפסק. “תחזיק אבאל’ה, אתה רוצה לשתות משהו…” “תודה אדוני תודה רבה.”
“תביאי לנו קפה שחור עם 2 סוכר. ”
” אסור לי סוכר. ”
” בלי סוכר. ותביאי מים וכל מה שהוא רוצה אנחנו משלמים, שב אבויה הכל טוב.”
“תודה באמת תודה”

שניות אחר כך מובילים חבריהם לשולחן את הנער בקפוצ’ון האדום בניגוד לרצונו. הם מעמידים אותו מול הקשיש מאלצים אותו לומר סליחה ומתמרצים אותו בכאפות איומות לאחורי הראש שמרעידות את כל גופו.
” אני מצטער אדוני זה לא יקרה עוד פעם. ”
” למה עשית לי את זה ילד אתה כמו נכד שלי.”
” אתה לא מתבייש? זה יכול להיות סבא שלך.” בוםם עוד אחת. דמעות בעיניים “סליחה.”
“תגיד סליחה סבא.” בוםם עוד אחת
“סליחה סבא.” עכשיו תחזיר לו את הארנק, הוא מניח את הארנק על השולחן.
“עכשיו תחזיק לו את הסמרטוט עם הקרח עד שלא יהיה דם. ” הוא מניח בעדינות יד על ידו של הקשיש ומצמיד בעדינות את את הקרח למצח. אחד מהלוכדים מכניס יד לכיס הטרנינג של הילד ומוציא משם ת. ז. הוא פותח אותה מוציא ממנה שטר של 100‪ שח זורק את ת.ז לרצפה שם על השולחן את השטר ומכריז” “הקפה של סבא על הילד ומה שנשאר טיפ.” מבטי מבוכה מהשולחנות האחרים הנעוצים במעורבים וברצפה. מלווים את האירוע. קשישה אמיצה מהיושבות בסמוך” כל הכבוד לכם חבריה, לדור הצעיר אין כבוד. ” ” אז אנחנו נלמד אותו לתת כבוד סבתא. ” מכה איומה שמעיפה את הנער ארצה” לך הביתה ילד קקה ואם נראה אותך כאן עוד פעם מתנהג לא יפה לא יהיה טוב. “” מהרצפה הוא אוסף את ת. ז ממלמל “כן כן סליחה סליחה.” מסתובב חוצה את פרופיל הדלת ופותח שוב בריצה.

“סבאל’ה אתה בסדר להזמין אמבולנס?”
“לא אני בסדר רק רוצה לנוח רגע אחד”
“איך קוראים לך אבויה?”
“דאויד” (במלעיל)

” אני אריה, זה מואיז נוקרה, זה ג’ נג’י, זה שמוליק הרעב, זה מנש, וזה שמעון בטטה. דאויד שב כאן תנוח כל מה שאתה רוצה תיקח הכל עלינו.”
“מה עם הקפה חמודה?” דלית מניחה קפה שחור ושתי עוגיות ביס קטנות בצלחת בשולחן התומך בידו הימנית של הקשיש.

בעלי מכוניות היוקרה הנוצצות בחוץ חוזרים להתיישב בסמוך לשולחן העמוס לעייפה, וחוזרים לענייניהם. ניכר היה כי הם משוחחים על חשבונות פתוחים וחובות מעיסקאות מפוקפקות. כשעה ומחצה לאחר מכן הם קמו ניגשו לקשיש נתנו לו מספר טלפון כתוב על מפית. “אבאל’ה אל תפחד אם עוד מישהו יבוא להתעווז עליך אנחנו כאן.”
“אנחנו והוא זה אותו חשבון, זה כמו אבא שלי זה.” שמעון בטטה צועק לאילן.
הם יוצאים מבלי לשלם, דלית אפילו לא רודפת אחריהם. הם נוסעים דקות אחר כך קם הקשיש ללכת.
“כמה אני משלם.”
“שילמו כבר את החשבון שלך.” צועק לו אילן מהבר כשהוא מנקה כוס יין עם מגבת
המונחת על כתפו.

כך מדי בוקר במהלך חודשי הסתיו שתי מכוניות ה bmw היו עוצרות באדום לבן ממש על פתח בית הקפה, שישה גברים גדלי גוף בחזות מאיימת היו פוסעים פנימה נושקים לראשו של דאויד שכבר ישב שם מסדרים לידו כמו בטקס ידוע מראש ארבעה שולחנות עגולים זה לצד זה מעמיסים אותם בכלטוב, סוגרים את חשבונות יום אתמול, מתכננים את היום, בין עיסקה טובה לספק חדש, בין דיבור על מועדון אטרקטיבי לסניף חדש לבנק ההימורים המתפתח מהר מהצפוי, הם דואגים כי דאויד יאכל וישתה כיד המלך. הוא מסרב בעדינות אך הם לא מותירים לו ברירה. דואגים לו כמו בן לאבא. שואלים לשלומו ואם הכל בסדר אם הוא זקוק לכסף והאם יש ביכולתם לעזור לו בכל תחום שהוא. ממקומו בסמוך לויטרינה הוא מודה להם בעדינות.

חודשיים וחצי בתוך ההיכרות, בבוקר חורפי גשום על שולחנות עמוסים שאריות מרק וסאחלב חם. יושבת השישייה. דאויד יושב בחולצת פלאנל כחולה עטופה במעיל דובון צהלי ישן, נעלי התעמלות לבנות וג’ינס משופשף ולא אופנתי המקופל בתחתיתו.

את הפסטורליה הפרברית מפירות מספר רב של מכוניות העוצרות בחריקת בלמים באחת פורצים פנימה עוד מקבץ לא מבוטל של גברים צעירים. בתוך ההמולה הגדולה נשמעה קריאה.
“שמעון אריה שמוליק ישראל מואיז ומנשה אתם עצורים על סחר בסמים. ”
“פחחח עוד פעם שטויות? לא נמאס לכם? איףףף איזה קרציות, לא תלמדו – אין לכם כלום.”
בתוך הדממה הרגעית קם לאט דאויד מכיסאו התקדם עד למרכז ההמולה. כמו בהילוך איטי של סרט הוליוודי. נעמד מול אריה מנהיג הכנופיה היושב על הכיסא אזוק כאשר שני ידיי שוטרים על כתפיו.
דאויד התכופף ירק בפניו ” זה בשביל תומר הבן שלי שמת מהסמים שאתם מכרתם לו זה המעיל שלו מהצבא והילד שהרבצתם לו זה הבן שלו ששיתף איתי פעולה כדי להפיל את הזונות שלקחו את אבא שלו, וזה…. זה… (הוא מוציא מכשיר הקלטה זעיר מהכיס) יפיל אתכם יא חארות, אבל לא רק זה, גם הוידאו שהבן שלו עידו, צילם מהבית ששכרנו במיוחד בשביל זה. תמותו בקבר נבלות. בגללכם עידו קבר אבא מת ועכשיו הוא קובר אתכם חיים. ”

” סבא אל תבכה, אל תתרגש זה לא טוב לך. ” אמר לו עידו שהצטרף אליו. דאויד מחה דמעה פסע לאיטו החוצה כאשר הוא שעון על נכדו.

 

תגובה אחת בנושא “חניה באדום לבן”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *