חמישים

עייף

כבר שבועיים אני בן חמישים אבל באמת קו פרשת המים התרחש ביום ההולדת ומאז החיים מתחלקים ללפני ואחרי. אם לומר את האמת  , גם לפני  תאריך ה”פג תוקף” לא הייתי קליל כאיילה . הייתי די עייף,  כלומר בלי ה”די” . עייף טילים, תרדמת השבויים של בר און – ככה עייף. איכשהו לעולם זה נראה חינני. מאז שהעולם גילה את תאריך התפוגה בעזרת צוקרברג – אלוהים ישלם לו, ומשלם ומשלם, כולם נורא מודאגים כבר לא שואלים, “מה עניינים?” שואלים במבט מודאג “מה שלומך?”   מביטים בי בחרדה ורכים כצמר גפן הם ממלמלים ” למה אתה נראה כל כך עייף?” “נראה לי כי… אני עייף”, אני משיב . הבעיה היא כי  זו התשובה כבר 48 שנה ולא כי עד גיל שנתיים הייתי  קפסולת אדרנלין המונעת בדלק סילוני, אלא שפשוט רק אז למדתי לדבר. מיד אחריה תגיע תגובה מכילה המלווה במבט מכמיר לב “אז אתה צריך לנוח”. לא… באמאשלכם נראה לכם לא חשבתי על זה לבד? אגב, אותי שכנעתם דברו עם “כנגדו”. בין ההסעות לכדורסל וההסעות לחזרות ולחוגים  אני מודה לאלוהים על רמזורים אדומים שמאפשרים לנקר. ואז אני מגיע הביתה תרוקן מדיח תמלא מדיח – (לפעמים נדמה לי שאני עובד אצלו), תערוך שולחן תזרוק אשפה, עשרים שנה יחד שמעתי אותה אומרת הכל חוץ מ”לך תנוח”.

חמישים

כשאני מתחיל לדבר על מנת להשיב על שאלה טריוויאלית איכשהו כולם משתתקים …בכל אופן בנאדם מבוגר.  כולם מנסים להיות נחמדים אליי ואומרים בקול רם ודיקציה מוקפדת  שאני נראה טוב …לגילי ואם מישהו ממש נחמד הוא מוסיף לא הייתי נותן לך 45 . 45 אחותך !! אני גג 27 כמו ג’ורדן בשיאו – יא עיוור גמד וקנאי.

שמלת מיני

בארוע, שבוע שעבר חנוט במיטב הג’ינס שיש לשנות השמונים להציע, נכנסתי עם הרבה טכס בישבן לאולם,  גאה כתרנגול פסעתי פנימה לפתע את ההמון חצתה פרסומת לשמחה לבושה שמלת מיני קצרה יותר מאספרסו וחיוך מאיר יותר מזריחה, היא התקדמה לעברי לצלילי i am happy של מקפרין אותו ניגן הלב שלי במקצב שמח במיוחד.  היא פילחה את ההמון כמו משה רבנו  את ים סוף וככל שהתקרבה תחושת ה”תאכל תחת טום קרוז” התעצמה לכדי רעש אדמה של איזה ריכטר. המשחק המקדים הסתיים כשהיא נעמדה למולי ובטרם פצתה פיה נופפתי בידיי משל הייתי חיים הכט שיושב בתא אינקוויזציה ועושה סטוקינק על אינסטלטור שדופק מחיר מופרז לזקנה על אינטרפוץ באמבטיה, הכל על מנת לוודא כי כולם עדים לאירוע.

“סליחה אתה גיל?” קול הפעמונים שלה חתך את החדר כמו קרן שמש חמימה מאירה  את אפלולית תא מעצר בבוקר חורפי. מלא גאווה כרימון ובחיוך של “how are you doing “הלקוח מכתביו של ג’ואי בכבודו ובעצמו  עניתי לה “גילי”,  “איזה קטע” היא אומרת ” ומסתובבת מעדנות ומניפה בתנועה אצילית את ידה ומצביעה על חתיאר בן 200 ” אבא שלי אומר שהוא למד איתך בבית הספר”. צחוק גלי עד גבה גלי החל זורם מכיוונה של “כנגדו” – אין שמחה כמו שמחה לאיד. את שברי הכבוד שהתנפצו כמו כוס פורצלן על שיש אספתי, וגייסתי את החיוך הכי מזויף שלי ואמרתי ” חחח אני לא מכיר אותו כנראה הוא מתבלבל” “ברור למדת שנתיים מעליו” .התראת צונאמי נשמעה מאזור חיוג כנגדו.  התחמקתי בנימוס מהילדה החצופה שחושבת שהיא יכולה לפנות לגבר מתבגר רק כי הוא מסביר פנים, אספתי את כדור הצחוק המקפצץ הנקרא כנגדו,; עזבנו את האירוע ופנינו למקום הכי מגניב בעיר לגזעיים שביניינו להרצאה על שימור צפיפות העצם בגיל השלישי.

חמישים זה השבעים החדש!!:

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *