חוגים

מסיבות סוף שנה של חוגים הם למעשה השיבוט שאיבד שליטה של מסיבות סוף שנה בבית הספר. כמו בבית הספר גם כאן השילוב בין הורים נלהבים מדיי, לילדים נבוכים וחום שיגרום אפילו לצלזיוס עצמו לחפש צל, ישבור שיאים של טעם רע.

בהתאם למסורת הבית ספרית לעולם המזגן לא יעבוד ואגלי הזיעה שיטפטפו יעניקו למעמד תחושה של ספורט מים, אם לדייק – מי ביוב, או שאולי את התחושה אתה מקבל בעקבות עירפול החושים תוצאה של הניחוחות  בחסות האין מיזוג.

מערכת שמע חורקת בסאונד מהגיהינום תקרע לנו את עור התוף  וקריין על סטרואידים, שלא קיבל קידום ב”ארומה” מעמדת הפיקולו, אל עמדת המיקרופון הנחשקת, יפרוק את תסכוליו בקולי קולות  על שמות השחקנים בני העשר שיעמדו עם ידיים על האוזניים ודמעות בעיניים מחשש לפגיעה רב מערכתית.

אז יעלה נבחר ציבור שישא דברים – כי הם אף פעם לא מדברים, הם תמיד נושאים דברים –  ויחלוק כבוד למאמנים, למנהלי המתנ”ס ובמרכז דבריו יעמיד את הילדים המקסימים שהם העתיד של העם המדינה והאנושות בכלל. למעשה יגזור קופון, ויעשה את מה שהוא הכי טוב בו, יחמיא לעצמו על מבט צופה פני עתיד, ועל כך שכמדינאי ולא פוליטיקאי יחס חשיבות לתרבות הגוף כחלק מחינוך. נאום מתיש יסתיים במחיאות כפיים לחות  של הורים חסרי סבלנות, שתוכן הדברים עשה למוח שלהם נזק דומה לזה שעשה  הסאונד למערכת השמיעה.

אז תעלנה בקלילות פילית בנות חוג הזומבה לבוגרות. אימהות מאובזרות בטייטס צמוד מדיי וחולצה רחבה מדיי המונחת ברישול מדוייק כך שתכסה בדיוק את אזור העגינה. הן תפזזנה את הזומבה שהיא לידת העכוז אחרי הכלאה בין המביך לפתטי. ילדיהן יליטו פניהם בידיהן וישננו את דבריו של מרלון ברנדו באפוקליפסה עכשיו ” האימה , האימה”.

אחריהם יעלו ויבואו אבות הקפוארה אתלטים וחתוליים כטרקטור ג’והן דיר הרומס שדה כלניות. הם ינתרו לגבהים דלילי חמצן שאומן אוריגמי מנוסה אפילו יצליח להשחיל נייר פרגמנט מתחת לרגליהם המרחפות. עם סיום חלק המבוגרים ,בקהל יזייפו פרגון, יריעו בהתלהבות יטנפו על המופעים  ובעיקר יקטרו על תחושת הסחוניה והסרחה.

עכשיו סוף סוף יגיע המופע המרכזי.  בנות קטנטנות בביגוד מזערי תעלנה בהתרגשות שיא, אחריהן תקרטע מורה לחוצה במבטים שלידם פרדי קרוגר הוא פנסיונרית חביבה בבית אבות של המפד”ל.  הן תקפוצנה בחוסר תיאום תזוזנה בחוסר קצב, ובכוונת מכוון הן תנסינה לחקות תנועות פיתוי לצליליו הרומנטיים של אמינם השר על מעריץ פסיכופת הכולא את חברתו ומתאבד איתה בצוותא, פסטורלי סך הכל. הפמיניסטית השכונתית תרוץ ממעלה הטריבונה משל היתה אוסיין בולט בגמר אולימפי כאשר היא חמושה במצלמה, ותרמוס בדרכה  כל מי שנקרה בדרכה, כאשר גם הקשוחים שבאבות יפנו דרך בחשש לעדר השוורים של אישה אחת השועט מטה כדי לצלם את פרי חלציה המרקד בחיוך מאולץ ומכמיר לב.

לסיום כמו תסריט הנכתב על ידי קלישאה הוליוודית, יעלו ילדי הכדורסל. המאמן ישרטט להם על לוח פרספקס משוכלל תרגילים שאף אחד מהם לא יקלוט, יצעק להם מהלכים בשפה שאף אחד מהם לא מבין.  ביציע ישבו אבות עם סמל דולר במקום אישונים, ימלמלו דברי פרשנות ששמעו בטלוויזיה וירגישו פיני גרשון. העובדה שהשחקנים בני 10 ולא מגיעים עדיין לטבעת בזריקה לא תפריע להם לכעוס עליהם כשהם לא יטביעו.

וכשסוף סוף פיסת הגיהינום הזו תסתיים יחולקו מדליות ותעודות, באופן פראדוקסלי ולא צפוי דווקא לילדים ולא להורים. אבל על כל זה תבליג תוך אנחת רווחה שבפעם הבאה שתהיה עד לפלא העולם השמיני הזה תהיה רק בשנה הבאה, ויש לך שנה להשתקם פיזית ונפשית מהטראומה. אז, בדיוק אז, בעיתוי שקבע הסיטרא אחרא בעצמו ילחש לך כל הפעמונים של הזאטוט ” אבא אתה זוכר ששבוע הבא יש הופעת סיום של חוג התופים נכון?”

כן זה רק משתפר….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *